בין "שטוח" לשטחיות
היה זה דרך סטיבן דונז שהגעתי למאמרון (ממש קצר) של אנדרו פס (אכן, ברור שאני מאמין גדול ב-"בשם אומרו"). פס התייחס לכתבה בבלוג של דיוויד סירוטה בנוגע למומחיותו של תומס פרידמן, מחבר "העולם שטוח", שהוזכר כאן רק אתמול. הכתבה של סירוטה מעניינת מאד, וכדאי לקרוא אותה, אבל מבחינת מה שמעסיק אותי, אפשר לצטט רק חלק קצר: Now, in a little-noticed interview, Friedman actually went on record admitting he advocates for specific trade deals without knowing anything about what’s in the trade deals he is writing about.
סירוטה עוסק בנושאים הקשורים לסחר חופשי, ומבחינתו הודעתו של פרידמן, שרכש לעצמו שם כמומחה בתחום, הינה הוכחה שבעצם, הוא איננו יודע על מה הוא שח. הסחר החופשי איננו מעסיק את פס, אבל המשמעות החינוכית של מומחה שבעצם לא יודע הרבה כן מעסיק אותו:
David Sirota reports on Tom Friedman's shocking admission that he often writes about trade policy proposals that he knows nothing about. Sirota writes, "... what’s truly astonishing is that Tom Friedman, the person who the media most relies on to interpret trade policy, now publicly runs around admitting he actually knows nothing at all about the trade pacts he pushes in his New York Times column." After reading this article, I can't help but wonder how often we, as teachers, teach something that we know very little about beyond superficialities.
נדמה לי שפס צודק בהרהורים שלו. אבל לעתים קרובות אנחנו, המורים, איננו מומחים בנושאים אותם אנחנו אמורים ללמד. האם היום, כאשר אנחנו מתבקשים פחות "ללמד" ויותר לכוון את התלמידים, להראות להם את הדרך (או את הדרכים), להביא אותם למקורות ולעזור להם לקבל החלטות, זה כל כך משנה? פס חש שיש כאן פגם, וקשה לא להסכים איתו. אבל אולי אותה מומחיות כבר איננה חשובה.
אולי. אפשר לטעון, במידות גדולות של צדק, לשני הצדדים. מה שמעסיק אותי בכל הסיפור הזה הוא משהו אחר. חלק גדול מההתייחסות החינוכית המתלהבת כלפי בלוגים הוא העידוד שלנו, המחנכים, לתלמידים להביע את דעותיהם בכתב. לא פעם אנחנו קוראים שכאשר תלמידים מפרסמים את דעותיהם לעולם, הכתיבה שלהם משתפר. אני חושש שעל פי רוב, גישה כזאת מבטיחה התייחסות שטחית ביותר. יש בנו תקווה עיוורת שכאשר התלמידים שלנו יכתבו משהו שמתפרסם ברבים, הם גם יבינו שהם צריכים להביא איתם את הסימוכין לאותה כתיבה, הם יבססו את הכתיבה שלהם על חקר מעמיק ורציני. והנה, אחד מגיבורי העולם החדש המתהווה, ההוא מהעולם השטוח המתאר לנו כיצד ייראה העולם החדש הזה, איננו עושה את זה. זאת ועוד – ברור שהוא לא היחיד.
אין ספק, אנחנו כן צריכים לעודד את השימוש בכלים חדשים כמו בלוגים, ובדרך הזאת לעודד את התלמידים שלנו לכתוב ולהביע את עצמם. אבל לא יזיק אם אנחנו גם נזכור שההבעה העצמית הזאת היא רק חלק, וחלק קטן, מהלמידה שאמורה להתרחש בבית הספר.
אולי. אפשר לטעון, במידות גדולות של צדק, לשני הצדדים. מה שמעסיק אותי בכל הסיפור הזה הוא משהו אחר. חלק גדול מההתייחסות החינוכית המתלהבת כלפי בלוגים הוא העידוד שלנו, המחנכים, לתלמידים להביע את דעותיהם בכתב. לא פעם אנחנו קוראים שכאשר תלמידים מפרסמים את דעותיהם לעולם, הכתיבה שלהם משתפר. אני חושש שעל פי רוב, גישה כזאת מבטיחה התייחסות שטחית ביותר. יש בנו תקווה עיוורת שכאשר התלמידים שלנו יכתבו משהו שמתפרסם ברבים, הם גם יבינו שהם צריכים להביא איתם את הסימוכין לאותה כתיבה, הם יבססו את הכתיבה שלהם על חקר מעמיק ורציני. והנה, אחד מגיבורי העולם החדש המתהווה, ההוא מהעולם השטוח המתאר לנו כיצד ייראה העולם החדש הזה, איננו עושה את זה. זאת ועוד – ברור שהוא לא היחיד.
אין ספק, אנחנו כן צריכים לעודד את השימוש בכלים חדשים כמו בלוגים, ובדרך הזאת לעודד את התלמידים שלנו לכתוב ולהביע את עצמם. אבל לא יזיק אם אנחנו גם נזכור שההבעה העצמית הזאת היא רק חלק, וחלק קטן, מהלמידה שאמורה להתרחש בבית הספר.
