« לדף הראשי | מישהו רוצה לפתח חומרי למידה ללא תמורה? » | איך בכל זאת תורמים את הטיפה שלך לים הדעת? » | בשבח הספריה » | כשאתה אומר "אישי", למה אתה מתכוון? » | דיון חשוב שרצוי שיתקיים גם אצלנו » | מי רוצה להשאר בתוך הזנב הארוך? » | מבט אישי על המצב בארץ » | הגודל לא קובע – על מרכזיותו של ה-RSS בלמידה » | תלוי מי מדבר? » | רגע! האם זה בכלל מציאותי? » 

יום רביעי, 8 בנובמבר 2006 

האם המחשב יצר פדגוגיה חדשה?

במאמרון חדש בבלוג שלו, אלכס רייד מהרהר על העתיד של החינוך בעידן הטכנולוגי. כמובן שלא רק אלכס רייד מהרהר בנושא הזה – מדובר בנושא המעסיק את כולנו. ואם כך, האם יש הצדקה בלהקדיש מספר פיסקאות להרהורים האלה? למען האמת, אינני בטוח. ההדים של המאמרון עורר אינם רבים כל כך – שלוש תגובות בבלוג של רייד, שמונה תגובות להתייחסות (החיובית) של ויל ריצ'רדסון למאמרון בבלוג שלו. בוודאי יש עוד שבהם עדיין לא נתקלתי, אבל לא מדובר בצונאמי של תגובות.

ובאופן פרדוקסלי (לפחות לטעמי) הדבר המעניין ביותר במאמרון הוא שבעצם, הוא לא כל כך מעניין. רייד כותב (תחת הכותרת the threat of the network – ואני מבקש סליחה מראש על הציטטה הארוכה) על הדרך שבה מורים תופסים את המקצוע שלהם:
they continue to view their profession as one that will be founded on a discrete, unchanging body of information that they will acquire before graduating. We might all deride the notion of the teacher/professor reciting the same lectures and lessons plans year after year, but somehow this does not alter this belief that a degree will certify us once and for all as authorities. Sure, all these teacher-students recognize that they will gain experience as teachers, learn helpful tips along the way, and become better practitioners. But this development of practice is separated from the acquisition of authoritative knowledge.

And this faith exists in both K-12 and college faculty.

The threat of the network is the dissolution of this authority. The ongoing development of media and networks requires us to keep moving. It doesn't mean that what we've learned has no value; it means that it cannot establish us as authorities. We cannot imagine the classroom as resting upon a core body of knowledge. We are engaged in a technocultural shift that shakes the very foundations of epistemology: what began as a philosophical critique in theory now becomes a material condition.

ריצ'רדסון מצטרף לדעה הזאת. הוא מתאר את הבלבול שהמצב הזה גורם אצל מורים:
We are asking teachers in large measure to abdicate their authority in the classroom, at least in the content sense. And what then remains to be authoritative about?

התשובה של ריצ'רדסון די פשוטה. על המורים להיות "סמכותיים" כלפי הלמידה (the learning) – זאת אומרת, במקום להיות מומחי תוכן המעבירים "עובדות" לתלמידים שלהם, על המורים להמחיש בפועל שגם הם נמצאים בתהליך מתמיד של למידה.

אבל מה שמוזר כאן, ואפילו מדאיג, הוא שספק אם אפשר למצוא היום מורה, או אפילו פרח הוראה, שאיננו דוגל בגישה הזאת – לפחות ברמה של מס שפתיים. דווקא קשה למצוא הוגה חינוכי של הדורות האחרונים, ועוד הרבה לפני המחשב והאינטרנט, שלא חשב כך. אפשר אולי לטעון שהמחשב והאינטרנט מחריפים את הצורך בגישה כזאת, וגם יוצרים את התשתית להצלחתה. אבל לטעון שפדגוגיה חדשה צומחת פתאום כתגובה לטכנולוגיות המחשב? זה מצביע, לצערי, על הבנה דלה למדי בהיסטוריה של גישות חינוכיות. אם ההוגים החדשים שלנו חושבים שהפדגוגיה "החדשה" התחילה מהמחשב, מצבנו די עגום.

ובתור אחת שכן מרגישה שפדגוגיה חדשה צומחת, לפחות אצלי , מאחורי דלת הכיתה אני חשה רגשות אשמה מתמידים שאני נותנת לילדים חופש ללמוד את מה שמעניין אותם. אני דואגת שישארו בתחום שמוגדר כלמידה בכך שאינני מאפשרת להם לברוח אל מחוזות משחקי הכיף שאינם מחזקים אלא מיומנויות עין- יד ובכך שאני מגדירה את התחום הרחב שבתוכו הם צריכים להשאר.
זו מין הוראה מופשטת יותר, שאינה תלויית תוכניות עבודה נוקשות - אלא נובעת מהצורך לתת לילדים את הזכות ללמוד את מה שהם אוהבים בדרך מהנה.
התפקיד שלי כמורה - הוא לזוז הצידה. להיות שם כשהם צריכים אותי, לתת גבולות ברורים של התנהגות ברשת, לתמוך בשלבי הלמידה תוך מתן האפשרות לסטות מהשלבים. אבל אני לא אחשף כאן בשמי - כי להיות מורה כזו - זה בניגוד לכללים. מורה כזו אין לה שם ואין לה זכות קיום במערכת נוקשה.
א.

אני חש צורך להבהיר (אם כי אינני חושב שהובנתי לא נכון): אני בהחלט דוגל בפדגוגיה האחרת - זו שעליה הבלוגרים בחו"ל, וזו שהמורה אצלנו שחשה לא נוח בלחשוף את שם, מדברים.

הטענה שלי איננה שפדגוגיה זאת איננה רצוייה, אלא שהיא איננה חדשה, ושהיא איננה זקוקה לאינטרנט וכלים אינטרנטיים חדשים כדי שניישם אותה בשטח.

יתכן שאני אינני מחובר מספיק לשטח, ולכן אינני מספיק מודע לעד כמה הפדגוגיה בבתי הספר שלנו מיושנת, ולא מתאימה לעידן המידע הטכנולוגי. אם המצב בשטח עגום כל כך, אין לי אלא להצטער. אני בהחלט בעד יישומה של פדגוגיה אחרת - הלוואי וזה היה קורה לפני זמן רב. אני רק טוען שלא המחשבים והאינטרנט מביאים את הצורך בפדגוגיה "חדשה". הגישות האלו מצאו ביטוי אצל הוגים חינוכיים כבר לפני זמן רב.

ולכן, בדברי על הפדגוגיה לא הזכרתי במאום את המחשב. למרות שהתכוונתי להוראה בסביבה מתוקשבת. אך אין בכך הכרח כדי להגדיר מחדש את תפקיד המורה.
אין צורך בשימוש או אי שימוש במחשב כדי לחוש שההוראה בכיתה פשטה את הרגל, וכל הססמאות של תוכניות לימודים חדשניות...למידה בין תחומית, רב תחומית, על תחומית, תוך תחומית...חזון בית הספר...לומד עצמאי...למעשה מלבישות את בית הספר המסורתי באדרת שאינה מכסה על מערומיו.
:-)
א.

כל כך הרבה תחומים, ואין "תת-תחומית"? מה קרה לו?

תעודת ההוראה שלי היא מלפני כמעט 30 שנים, ממכון חפ"ן. משמעות הדבר היא שהיה לי הכבוד ללמוד אצל משה כספי. כספי לא רק דיבר אז על דברים שהיום נחשבים חדשניים - הוא אפילי עודד אותנו ליישם אותם. לא אגיד שתמיד הצלחנו (וכן, צריכים להודות שלעתים קרובות זה לא היה הכיוון ה-"מקובל") אבל על הרקע הזה קשה לי לקרוא על גישות חדשניות של היום שאינן יונקות מתאוריה, ומנסיון, היסטוריים.

הוסף תגובה
מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates