רגע! האם זה בכלל מציאותי?
In most online communities, 90% of users are lurkers who never contribute, 9% of users contribute a little, and 1% of users account for almost all the action.
נילסון איננו עוסק בחינוך או בלמידה. מבחינתו, הנתונים האלה פשוט מראים שקשה מאד לבנות אתר מצליח שמתבסס על הציפייה להשתתפות של המשתמשים. אבל בכל זאת, ממבט ראייה של החינוך, קשה לא להרהר על נתונים כאלה. נדמה לי שמתבקשת מהם מסקנה די ברורה: קשה מאד לצפות שאחוזים משמעותיים של תלמידים יתחילו לכתוב לבלוגים. סביר להניח שכמו ב-MySpace, שבו חלק לא קטן מהחשבונות שנפתחו נשארים רדומים מפני שהאנשים שפתחו אותם איבדו עניין ושכחו מהם, כך גם עם בלוגים אישיים (בתוך, וגם מחוץ, לסביבה החינוכית) שנפתחו תוך כדי התלהבות, וזמן קצר אחרי-כן ננטשו.
אם כך המצב, האם כל הרעש סביבם מוצדק? נדמה לי שהתשובה היא גם "כן" וגם "לא". מהפכה גדולה בחינוך לא תהיה, אבל באופן כללי אנשי חינוך נוטים להיות אנשי ספר ומושכי עט יותר מאוכלוסיות אחרות, ויש להם אינטרס לעודד את הכתיבה באופן כללי, ואת הכתיבה הרפלקטיבית בפרט. אז הפוטנציאל של הבלוגים בחינוך אכן אדיר, אבל הציפייה מהם עוד יותר גדול ... אפילו מוגזם.
אגב, צריכים לציין כאן עוד דבר אחד. היחסים שנילסון מציין אינם ייחודיים לסביבות מתוקשבות. ההפך הוא אולי נכון: יותר אנשים תורמים לקהילות מתוקשבות מאשר למדורי מכתבים למערכת בעיתונות המודפסת, ואם הבלוגים מביאים אפילו לקצת יותר התכתבות ותקשורות חיובית בין תלמידים במקום סתם הגשת עבודה ישירות למורה, אז גם זה משהו.
