הנה,
רק לפני שבוע טיים מאגזין הקדיש את כתבת השער לכיצד אפשר לשנות את החינוך (עם קריצות, אם כי קטנות, למחשבים ולאינטרנט), והנה, השבוע אותו טיים מאגזין מכריז ש-
אנחנו – כל האנשים שמעלים תוכן לאינטרנט, במיוחד באמצעות אותם כלים חדשים כמו בלוגים, אנחנו בעצם "
איש השנה". אם היינו זקוקים להוכחה שה-
read/write web מגיע למיינסטרים, אין ספק שהיא לפנינו. וכצפוי, בלוגרים רבים מדווחים על הבחירה הזאת.
במידה רבה, בלוגרים מטבעם די ספקניים. לכן אין זה צריך להפתיע שלא מעט בלוגים מרימים גבה בנוגע לפרס. ובאמת, חלק מהדוגמאות שמביאים לנו כדי להראות כיצד האיש הפשוט משמיע את קולו (והקול הזה נשמע) הן לא רק בנאליים, אלא אפילו די מגוחכים. עם זאת, אפשר להבחין בתחושה של גאווה השוררת בבלוגים רבים.
האם באמת נכון שמדובר במהפכה, במתן כוח והשפעה שפעם היו בידי השטלונות באופן בלעדי לתוך ידיו של האיש הפשוט? האם זה נכון, כפי שטיים מספר לנו:
You control the information age.
לפני כחודש שרון גרינברג הזכיר את הנוסחה – 90 -9- 1 – נוסחה שבאה להגיד לנו שהרוב המוחלט של האנשים שנכנסים לאינטרנט אינם אלא קוראים פסיביים. לפני כחודשיים גם
ג'ייקוב נילסון התייחס לנוסחה הזאת. זאת ועוד. רק השבוע
ריצ'רד מקמנוס מדווח לנו שעל אף העובדה שאנחנו בעידן של המשתמש הפשוט, בדיקות מאד מעודכנות מראות שאחוז הולך וגדל של הכניסות באינטרנט מתרכזות באחוז קטן של אתרים. האם ערוכי טיים לא ידעו שכך המצב? או אולי הם חשבו שאפילו אחוז זעום של אנשים שתורמים תוכן, בצורה זו או אחרת, על גבי פלטפורמה זו או אחרת, הוא בכל זאת מהפכה? קל מדי לאלה מאיתנו שמבלים אחוז ניכר מהיום שלנו בסביבה הבלוגית לחשוב שהוא כל העולם, אך אין זה נכון.
אנדי קרבין מעלה עוד הרהור חשוב. הוא מזכיר שרק לפני שבוע טיים דיווח על שינויים בחינוך, אך משום מה, ההתייחסות לכלים אינטרנטיים חדשים באותה כתבה היתה מאד מצומצמת:
In contrast to this particular issue of Time, the previous week’s cover story was on how to bring education out of the 20th century. You might think that one article might inform the other and examine how Web 2.0 might be revolutionizing education, but that doesn’t seem to be the case. The education cover story explores a range of problems and potential solutions, but the Web 2.0 universe lauded in the Person of the Year issue is barely mentioned.
קרבין שואל, בצדק, מה אנחנו אמורים להבין מהעדר ההתייחסות הזאת. במקום להתמקד בדוגמאות של למידה משמעותית שבאה לביטוי באמצעות הכלים שטיים מזכיר, בכתבה אחת קיבלנו סיפורים על למידה שאין להם קשר לאינטרנט, ובכתבה השנייה (ליד מספר סיפורים בהחלט משכנעים בנוגע ליכולת ההשפעה של האינטרנט) דוגמאות להפצה רחבה של קטעי וידיאו חסרי עניין מעבר לצפייה חד-פעמית.
אז שוב, נעים שמכירים בנו, אבל בינתיים, כדאי שנמשיך במלאכה, מבלי שהפרסום הולך יותר מדי לראש.
