דרך
טום הופמן הגעתי
למאמרון בבלוג של דוג ג'ונסון (ויתכן שהגיע הזמן להכניס את הבלוג של ג'ונסון לתוך קורא ה-RSS שלי, היות וכבר מספר פעמים הגעתי לדברים מעניינים אצלו דרך בלוגרים שאני קורא). במאמרון הזה ג'ונסון מציין שמורים וספרנים מחפשים דרכים להבטיח שתלמידים ישימו לב לאיכות המקורות שבהם הם משתמשים בעבודות שהם מכינים לבית הספר. הוא מסביר שאחת הדרכים האלו היא לחייב תלמידים להשתמש במספר מסויים של מקורות מודפסים, ושואל אם יש הצדקה בדרישה כזאת. כצפוי, הוא עונה שלא, ומביא שלוש סיבות לדעה שלו.
הוא טוען שההתמקדות בהבאת מקור מודפס מסיטה את הפעילות של התלמיד מניתוח רחב יותר של איכות המקור ומצמצמת אותה למאפיין יחיד. כמו-כן, מפני שבנושאים מסויימים יש ברשת מקורות רבים יותר, הדרישה הזאת יכולה להגביל את הנושאים שתלמידים חוקרים. ואחרון, הוא טוען שהדרישה מתעלמת מהעובדה הפשוטה שמקורות רבים נמצאים היום גם בדפוס וגם ברשת. בנוסף למסקנה שלו, הוא גם מביא הצעה צנועה:
Here is my modest proposal. Drop the requirement that students use print resources. Period. But ADD the requirement that each citation include a sentence that argues for the authority of the source.
במידה רבה, המאמרון של ג'ונסון הוא תגובה למאמר -
?Truth: Can You Handle It - שהופיע בוושינגטון פוסט לפני כמעט שבועיים. מדובר במאמר שמביא דוגמאות רבות המראות שהיום אצל אנשים רבים הדעה חשובה יותר מהעובדה. כמה מהדוגמאות במאמר די משעשעות, אבל ספק אם יש בהן חדש. אפשר לזכך אותן לטענה הכללית (שמופיעה במאמר):
People have always struggled with perceptions of truth, which ultimately come down to this general rule: We believe what we want to believe.
סביר להניח שיש הרבה אמת בקביעה הזאת (לפחות כך אני רוצה להאמין?), אבל הרושם הכללי שנוצר הוא שמורים וספרנים נכשלים בנסיון הנואש שלהם לבלום את התגברות הבורות הנובעת מהצפה של מידע סרק. אני מניח שהבאת טענה כזאת מוכרת יותר עיתונים מאשר סקירה על הפעולות הרבות שננקטות בבתי ספר כדי לפתח מיומנויות של אוריינות מידע, אבל אין לי ספק שאפשר היה להכין כתבה מעניינת, וגם משכנעת, על הנסיונות האלו.
לפני 11 שנים ג'יימי מקנזי פרסם מאמר בשם
The New Homework. שש שנים מאוחר יותר הוא
עדכן את המאמר הזה, ופרסם גם את הגירסה הזאת. כמעט מידי שנה קורה שמשהו שאני קורא מחזיר אותי אל המאמר הזה, והפעם זה היה המאמרון של ג'ונסון. מקנזי, במאמר שלו, מציע תרייסר פעילויות שהורים יכולים לבצע עם ילדיהם כדי לעזור להם לפתח מיומנויות מידעניות. אחת הפעילויות האלו - ?Whose Page is This - מתקשרת להצעה של ג'ונסן בכך שהיא מסייעת להבחין במהימנותו של דף או של אתר שמוצאים באינטרנט. אבל קריאה חוזרת של המאמר של מקנזי מעוררת תהייה מסויימת כלפי המאמרון של ג'ונסון: אני מסכים איתו שהחובה להביא מקור מודפס, רק משום שהוא מודפס ולא מהרשת, חסרת הגיון וראוי לוותר עליה. אבל לא ברור לי למה ג'ונסון מגביל את עצמו לנושא של מהימנות של המקור, ולא לאמות מידה אחרות כמו עדכניותו, או התאמתו לנושא שחוקרים, ועוד. ג'ונסון נותן למאמר שבוושינגטון פוסט להגדיר את המגרש. במאמר אנחנו קוראים:
There is a lot of information out there. It overwhelms us. It grows at a choking rate.
You wonder: Who is right?
The student who lives online? Or the lame teacher who thinks that books are a necessary component to a well-rounded understanding of how information works?
אבל ממתי נקבעה חלוקה כזאת – רשת מול ספרים? מיומנויות מידע תקפות לכל סביבה, כאשר הדגשים משתנים בהתאם למדיה, אבל לא העקרונות. ג'ונסון בוודאי יודע את זה, אבל ההצעה שלו, טובה ככל שתהיה, מתייחסת לסמכות או למהימנות המקור בלבד. יכול להיות שנכון להיום למקורות מודפסים עדיין עדיפות על מקורות ברשת בתחום הזה, אבל ההתמקדות בנתון הזה בלבד, במקום להרחיב את היריעה להכיל תחומים נוספים כמו שמקנזי עושה, איננה משרתת את המשך התפתחותה של אוריינות המידע.
תוויות: אוריינויות, מידענות
