הכלי המתאים למשימה?
תוויות: כתיבה, שימוש בבתי ספר
Imagine 20 students in invisible groups of three, all silently, furiously typing and reading, immersed in conversations about the dialogues of Socrates or the teachings of Confucius. That classroom time is incredibly intellectually productive: all 20 students are simultaneously sharpening their arguments, supporting them with evidence, and questioning their colleagues.
לאור זה, אפשר לשאול אם היתה הצדקה להקדיש מקום לכתבה הזאת כאן. למען האמת, אינני בטוח. אבל הדיון בבלוג של ריצ'רדסון בעקבות הפרסום שהוא נתן לכתבה היה מאד מעניין, והתפתח בכיוון קצת לא צפוי. ריצ'רדסון, וגם קוראיו, מסכימים (מראש, מותר לציין) לטענה של רייך. לא היה כאן שום דבר מפתיע - התגובות בבלוג של ריצ'רדסון אינן המקום למצוא ויכוח בעד או נגד השימוש בכלים האלה. אך לעומת זאת, התפתח דיון סביב הכדאיות של כתיבת עבודות ארוכות בכלל. אולי, כך שאלו, הכתיבה במסנג'ר היא כל מה שתלמידים צריכים. כאן היו חילוקי דעות. מספר קוראים הביעו את החשש שככל שהכתיבה של תלמידים נעשית "קצרה" יותר, כך גם הרעיונות שהם מנסים לבטא ייעשו שטחיים יותר. (אגב, גם ג'וסטין רייך עצמו הצטרף לדיון.)
לא מצאתי בדיון הזה הבחנה בין סוגים שונים של כתיבה והתאמתם לצרכים שונים. לדעתי, חשוב להבחין בין "חשיבה בקול רם" או העלאת רעיון לשם קבלת תגובות ובדיקתו בציבור (כתיבה שלעתים קרובות היא טלגראפית, ומתאימה מאד לבלוגים, למשל), לבין הבעת רעיון ברור ומגובש, רעיון שעבר ליטוש וזכה לבחירה קפדנית של כל מילה. רייך בוודאי צודק – אפשר, וגם צריך, למצוא מקום בכיתה בשביל אמצעי כתיבה חדשים. אבל תוך כדי השילוב הזה, עלינו לעזור לתלמידים שלנו להבחין בין אמצעי כתיבה שונים, ולהכיר את הכוח הייחודי של כל אחד מהכלים שעומדים לרשותנו. אינני מתנגד לכתיבת עבודת סיכום באמצעות SMS (או בעזרת סגנון הכתיבה הנפוץ במסרונים) אבל אני מקווה שתלמיד יבין שעליו להיות משורר מוכשר במיוחד כדי שיוכל לסכם נושא לימודי באופן מוצלח בדרך הזאת.