לטוב או לרע, כאשר אני מתעמת עם רעיון מסויים הכתיבה זורמת יותר מאשר כאשר אני מביע הסכמה. כאשר אני מסכים עם משהו אני כמובן שמח לחלק שבחים ומחמאות, אבל התוצאה היא, לדעתי, פחות מעניינת. אי-הסכמה בדרך כלל מובילה רבים מאיתנו לנתח דברים יותר לעומק, ועל ידי כך אנחנו גם מצליחים לחדד ולזכך את המחשבות של עצמנו. אני קורא את הבלוגים של רשימה די ארוכה של אנשי חינוך שכותבים על השימוש בטכנולוגיות בתהליך הלמידה. מן הסתם מדובר בקבוצת אנשים שמסכימה על קשת רחבה של נושאים יותר מאשר היא במחלוקת. ההסכמה גם יוצרת תחושה של שייכות, תחושה שהיא בוודאי רצוייה. אבל אותה הסכמה איננה בהכרח יוצרת מחשבה מהעמיקה, או כתיבה מעניינת.
אם כל ההקדמה הזאת נראית כמו מבוא להתנצלות, יש בזה משהו. הרי גם אם הביקורת מחדדת את המחשבה, אין זה נעים לקטול, פעם אחר פעם, את דבריהם של בלוגרים אחרים (בלוגרים שאינם, אגב, קוראים עברית, ואינם יודעים שמישהו משמיץ אותם). כזכור, אני קורא רשימה ארוכה מאד של בלוגים, ואם אני מגלה שפעם אחר פעם אינני מסכים עם בלוגר מסויים, שום דבר לא עוצר אותי מלהפסיק לקרוא את אותו הבלוג. אם בכל זאת אני ממשיך לקרוא בלוג שאת עמדותיו אני מבקר באופן די קבוע, הסיבה היא, על פי רוב, שאני מוצא לא מעט מדעותיי באותו בלוג שאני מבקר. בעצם, אני קורא ומגיב מפני שבדרך הזאת אני מבטא ביקורת על עצמי. כך קורא עם הבלוג של ג'ודי בראק – Golden Swamp. במידה מסויימת, בראק הפכה עבורי למראה שלתוכה אני מכריח את עצמי להביט כדי שאזכור שדי בקלות גם אני יכול להפוך לגרופי של הטכנולוגיה, למעריץ נלהב שאינו מוצא שום פגם בתחום הטכנולוגיה בחינוך.
אני מניח שהשם של הבלוג של בראק הוא מה שמשך אותי אליו תחילה. אני הרי מאד מזדהה עם המטפורה הבסיסית שלה לגבי "ביצת" האינטרנט.
בראק חוזרת למטפורה הזאת השבוע כאשר היא כותבת על ספר שהיא קוראת:
The premise of this blog and generally of my writing is that the Net is a swamp filled with the gold which will cause global enlightenment as the 21st century rolls on. Both Gilder’s and Zimmer’s Microcosms describe the sort of swamp where tiny pieces interact to cause it all. In the golden swamp, gold too is micro.
נדמה לי שההמשך של אותה מפטורה היה די צפוי:
How does the massive heap of information we call Wikipedia emit supple knowledge. With millions of of possible paths to webpages to choose among why does Google choose to place the best few at the top? Why does the chaos of content connections online make sense emerge instead of just crashing?
הבעיה היא שעם כל הכבוד למטפורה היפה, הדברים פשוט אינם עובדים כך. לא קל לתרגם את כל הקטע הזה, אבל חשוב לנסות כדי להראות עד כמה הטענה הזאת מופרכת. משמעות המילה emit היא "פולט", והמילה supple הינה "רך" או "גמיש". בראק בעצם אומרת לנו שמתוך מצב של כאוס צומח ידע בעל ערך. אבל ה-"ידע" עליו היא כותבת אינו מה שצומח, או מה שנוצר. נוצר מאגר מידע אדיר ממדים שממנו אנחנו יכולים לדלות פריטי מידע שחלק מהם שימושיים לצרכים שלנו. כמו-כן, גוגל איננו "בוחר" את פריטי המידע הטובים ביותר וממקם אותם בראש תוצאות החיפוש. הפריטים שמגיעים לראש התוצאות אינם בהכרח הטובים ביותר, אלא אלה שיותר אנשים מצאו ככדאיים עבורם – ולמען האמת, אחרי שפריטים מסויימים ממוקמים בראש התוצאות, לא קל להוריד אותם משם, גם אם הם אינם הטובים ביותר, או הכדאיים ביותר לצרכים שלנו או של רבים אחרים.
בראק נופלת בפח די צפוי – היא מניחה שמה שפופולארי הוא בהכרח גם טוב. כמעט אפשר להגיד שהיא יורה חץ, ואחרי זה מציירת את המטרה מסביב למקום בו הוא פוגע. דרכי הפעולה של הרשת אכן נפלאות. אבל עלינו להזהר לא לחשוב שמתרחש בה קסם. כאשר אנחנו מניחים שידע יכול לצמוח באופן קסמי מהערבוביה הביצתית של הרשת, אנחנו מפסיקים לעסוק בעבודה הקשה של לעזור לתלמידים ללמוד כיצד לזהות את מה שבאמת כדאי מתוך הביצה הגדולה הזאת.
תוויות: הרהורים, חוכמת ההמון
היי ג'יי
הנה אני עושה תרגול ראשון בהנחתך שהתוצאה של אי הסכמה היא מעניינית יותר מאשר התוצאה של הסכמה. ובכן, אינני מסכים עם דבריך בעניין זה. בודאי שאתה צודק שהתעוררותו של דיון על רקע של אי הסכמות יכול להיות מעניין מאד. מצד שני, אני יכול בהחלט לחשוב גם על תגובת הסכמה לדברי הבלוגר, היכולה להיות מעניינת. ניתן למשל להביא פרשנויות מעניינות המחזקות את דעתו של הבלוגר (אם מסכימים עמו כמובן), ניתן להביא דוגמאות מרתקות המאירות את הפוסט שלו באור אחר וניתן לחדד דברים ועוד לא דיברתי על קישור לדפים מעניינים ברשת, הצגת אלמנטים ויזואליים וקוליים ועוד.
נשלח ע"י:
אנונימי | 20 מאי, 2008 12:04
אין ספק ש-"מסכים" או "לא מסכים" אינם קצוות של שחור ולבן, ללא שום גוונים (ולא רק של אפור) ביניהם.
לפני יותר מ-30 שנה דה-בונו הציע את המילה Po כדרך לעורר אפשרויות. הוא טען שהקצוות של "כן" ו-"לא" מגבילים אותנו. אמנם "לא" מובילה לחשיבה של "אם לא זה, אז מה כן?", אבל בצורה לוגית מדי (היש דבר כזה?). לעומת זאת, לדעתו, במילה Po נמצאת היכולת ליצור התייחסות חדשה, בלתי-צפוייה.
אחת התכונות המרתקות של הבלוג בעיני היא האפשרות שהיא פותחת לפנינו לשחק עם רעיונות שונים בפומבי, לבחון אותם מכיוונים רבים, וללמוד מאחרים. מן Po כזה. תודה.
נשלח ע"י:
יענקל | 20 מאי, 2008 12:17