אני משוכנע שפרויקט ה-One Laptop per Child הוא בין הפרויקטים החשובים, וגם המבטיחים, ביותר בתחום התקשוב בחינוך. משום מה, בדיקה בדפי הבלוג הזה מראה שהזכרתי אותו
רק פעם אחת בעבר – לפני שנה כאשר הפצת המחשבים בעולם יצאה לדרך. השבוע, רק שנה אחרי אותה הפצה, איבן קורסטיש, מי שהיה ראש מדור אבטחת המידע של פרויקט ה-OLPC, פרסם מאמר ארוך בה הוא מסביר למה הוא חושב שהפרויקט הזה הגיע למבוי סתום. במאמר שלו קורסטיש מתייחס לנושא השנוי במחלוקת של הפצת המחשבים הניידם עם מערכת ההפעלה של Windows. רבים במחנה הקוד הפתוח ראו בצעד הזה נטישה של החזון של הפרויקט, אבל קורסטיש מתייחס לנושא מזווית אחרת – מזווית של המטרות החינוכיות של פרויקט ה-OLPC מראשיתו.
קורסטיש כותב שהתפיסה שקוד פתוח שם את השליטה בטכנולוגיה בידי המשתמשים איננה אלא אידיאולוגיה ריקה מתוכן. הוא מצטט את מאקו היל, אחד מחסידי הקוד הפתוח, הטוען שמובן מאליו שהיכולת לערוך שינויים בקוד תשרת את מקבלי הניידים, ומגיב:
This kind of bright-eyed idealism is appealing, but alas, just not backed by fact. No, we don't know that laptop recipients will benefit from fixing software on their laptops. Indeed, I bet they'd largely prefer the damn software works and doesn't need fixing. While we think and even hope that constructionist principles, as embodied in the free software culture, are helpful to education, presenting the hopes as rooted in fact is simply deceitful.
קורסטיש אמנם מזוהה עם קהילת הקוד הפתוח, אבל הוא מרים גבה (מאד גבוה) לגבי היכולת של הקוד הפתוח להשפיע על החינוך.
And there sure as hell doesn't exist a peer-reviewed study (or any other kind, to my knowledge) showing free software does any better than proprietary software when it comes to aiding learning, or that children prefer the openness, or that they care about software freedom one bit.
הוא מסיק מסקנה די עגומה - שרבים מאלה שרוצים לראות קוד פתוח ב-OLPC מעוניינים יותר בקידום האג'נדה הזאת מאשר בקידום הלמידה, וזאת בניגוד לחזון המקורי של הפרויקט:
The point is that OLPC was supposed to be about learning, not free software.
קורסטיש כותב שכאשר הוא עזב את הפרויקט, ראש הפרויקט, ניקולס נגרופונטה, מסר לו:
that learning was never part of the mission. The mission was, in his mind, always getting as many laptops as possible out there; to say anything about learning would be presumptuous, and so he doesn't want OLPC to have a software team, a hardware team, or a deployment team going forward.
קורסטיש מתייחס לשלושה ההיבטים המרכזיים של פרויקט ה-OLPC:
There are three key problems in one-to-one computer programs: choosing a suitable device, getting it to children, and using it to create sustainable learning and teaching experiences.
הוא קובע שהקושי בישום כל אחד מהשלבים האלה גדל באופן אקספוננציאלי. הדברים שהוא כותב על כל שלב מרתק, אבל מבחינה חינוכית התייחסותו לאחרון הוא (כמובן?) המעניין ביותר. הוא כותב:
As for the last key problem, transforming laptops into learning is a non-trivial leap of logic, and one that remains inadequately explained. No, we don't know that it'll work, especially not without teachers. And that's okay - the way to find out whether it works might well be by trying. Sometimes you have to run before you can walk, yeah? But most of us who joined OLPC believed that the educational ideology behind the project is what actually set it apart from similar endeavors in the past. Learning which is open, collaborative, shared, and exploratory - we thought that's what could make OLPC work.
וכאן האכזבה שלו. קורסטיש (שכזכור תומך בקוד פתוח) היה מוכן להתפשר בנושא של מערכת חלונות על הניידים שחולקו מפני שהוא חשב שזה יכול היה לקדם את הלמידה. אך למרבה הצער, נדמה שהוא מגיע למסקנה שנכון לעכשיו, סיכויו של הפרויקט להשפיע על למידה, ואפילו לשרוד בכלל, קלושים.
תוויות: למידה, ניידים
