אין לי ספק שאפשר למצוא פרויקטים לימודיים מוצלחים בבתי ספר רבים, אבל על פי רוב אינני מחפש את אלה, אלא מחכה עד שדיווחים עליהם יגיעו אלי – בדרך כלל דרך בלוגים בקורא ה-RSS שלי. ומפני שהבלוג של קרל פיש מגיע לקורא ה-RSS, קורה שלא פעם הפרויקטים המוצלחים שעליהם אני מדווח באים מבית הספר התיכון במדינת קולוראדו בו הוא עובד כרכז התקשוב. וכך גם הפעם.
לפני בערך שבועיים
פיש דיווח על פרויקט של אן סמית, מורה בבית הספר שמלמדת כישורי שפה (במקרה הזה, כנראה, בכיתה ט'). סמית כותבת שבמסגרת לימודיה לתואר שני הוטל עליה להלחין קטע מוסיקאלי. היא פנתה למרצה שלה,
גרי סטייגר (שגם הוא מופיע כאן לא פעם) ושאלה אם היא יכולה לערב את הכיתה שלה במשימה, ואם הכיתה יכולה להלחין קטע מוסיקאלי שיבטא את Macbeth של שייקספיר שנלמד בכיתה באותו הזמן.
במאמרון בבלוג Learning and Laptops (בלוג משותף למספר מורים בבית הספר) סמית מדווחת על הפרויקט שהתפתח בעקבות העידוד של סטייגר.
היצירה המוסיקאלית שהיא התוצאה של פעילות הכיתה מעניינת, אם כי, בואזני, לא מרשימה במיוחד. אבל התהליך שסמית מתארת, והתגובות הרבות של התלמידים למאמרון שלה, מרתקים. שני אלה, המאמרון והתגובות, מעידים על תהליך למידה מאד משמעותי. התגובות אינן מתייחסות למשימה ולתהליך ביצועה בלבד. יש בהן רפלקציות של התלמידים על התהליך, ומתפתח בהן דיון על מהות ההוראה והלמידה. ניכר בדברי התלמידים שהם מאד מעריכים את המורה שלהם, אבל הם גם אינם חוששים להשמיע דעות שונות משלה.
מורגש גם שהנסיון לתת ביטוי מוסיקאלי לדמויות שבמחזה היווה עבור התלמידים הזדמנות לחקור את הטקסט, והם מדווחים שהנסיון הזה חידד את ההבנה שלהם כלפי הטקסט. לכן, אפילו אם התוצאה המוסיקאלית איננה משכנעת (וזה כמובן עניין של טעם), ברור שהתלמידים לא סתם חיברו מנגינה כדי לצאת ידי חובה. הם צללו לתוך הדמויות ולתוך העלילה ובחרו בקפידה צלילים שבעיניהם באמת ביטאו אותן. סמית, שמודה שההבנה המוסיקאלית שלה מאד מוגבלת, כותבת:
When talking with them about the song, they asked my opinion about a particular part. I said it needs to sound like murder. Tristan responded that murder is an A and C sharp. And then another student, John, responding that we need to put in the key of death which is apparently E flat? As my department members were listening into our conversation they were enthralled with what these kids were doing. They were connecting Lady Macbeth’s descent into evil with music.
רצוי להוסיף שלמורה היה ברור שלא לכל התלמידים היו כישורים מוסיקאליים. לכן, היא חיפשה, ומצאה, תפקידים - כמו לבחור קטעי טקסט מתאימים, או למצוא ביטויים גראפיים של הטקסט - שיאפשרו לכל הכיתה לתרום. בתגובות הרבות בבלוג (יש כמעט 200, ואני מודה שלא קראתי את כולן) מספר תלמידים מתייחסים לחלוקת העבודה הזאת. יש תלמידים שציינו שחלוקת תפקידים כזאת נתנה ביטוי לכל תלמיד, ואילו אחרים ציינו שהיה עדיף לו הם התחלקו לקבוצות קטנות, ובמקום להלחין יצירה אחת, כל קבוצה היתה מלחינה קטע בנפרד.
והיה, אולי כצפוי, דיון על מהות הלמידה. סמית, בתגובה לשאלה של סטייגר, כותבת על התפקיד שלה בתהליך:
The way I see my role as a teacher is all about making those connections for my students and they in turn create further connections for me. Looking at the example of creating this music, I wasn't a music composer, but I could put the right people in the right place to help me learn as well as the other members of the class.
מספר תלמידים כותבים על הלמידה של עצמם. סטפאני, למשל, כותבת דברים שבדרך כלל קשה לקבל מתלמידים אפילו לפי הזמנה:
I don't think that a teacher can teach us anything. I think that when we were working on our song, that it wasn't Smitty that was teaching us, we were teaching each other. It was through Smitty that we had the opportunity to learn though. A lot of the time we are learning from one another, even though we don't realize it, you know?
בכיתה של סמית יש טכנולוגיה בשפע.
בצילומים שמתעדים את תהליך ההלחנה שהיא העלתה לרשת, אפשר לזהות מקרן, מדפסת, ומחשבים ניידים רבים. מהקישורים הרבים לפעילויות שונות שמופיעות בבלוג שלה, ברור גם שסמית משתמשת במגוון כלים דיגיטאליים – בלוגים, ויקיים, ועוד. אבל בנוסף, קירות הכיתה שלה מלאים בפלקטים (בכתב יד) וצילומים רבים. אלה עדות לכיתה שבה המחשב הוא רק אמצעי לימוד אחד מתוך רבים. מורגש שהטכנולוגיה ממלאת תפקיד חשוב, אבל ברור גם שהיא איננה הגורם המרכזי. הטכנולוגיה מסייעת, אבל הלמידה האמיתית מתרחשת בזכות מורה שמחפשת דרכים לעורר עניין בתלמידים שלה. התרשמתי במיוחד מכרזה גדולה שמופיעה באחד הצילומים:
FREE. Every Monday through Friday. KNOWLEDGE. Bring your own containers.
נדמה לי שכאשר כרזה כזאת מתנוססת על קיר בכיתה, התלמידים מבינים שמשהו טוב קורה שם.
לכיתה של סמית, כמו לכיתות רבות אחרות באותו בית ספר, וגם לצוותי מורים שונים שם, יש בלוג. בלוג הכיתה משמש בסיס להנחיות למשימות, לשאלות הבהרה, ולדיון. הוא פעיל מאד.
במאמרון מלפני מספר ימים, סמית כותבת שהיא התעייפה מעבודות שהוגשו כמצגות PowerPoint:
Typically, the kids put together a PPT presentation showing what analysis they came to about their word. I have had very interesting presentations and of course, mostly ones that simply regurgitate some information back to the class with no additional insight. BORING....
סמית כותבת שהיא חיפשה כלים אחרים, ומדווחת על מטלה, גם היא בנושא Macbeth, שדרשה מהתלמידים לבחון את השימוש במילים שונות במחזה, כאשר ההנחייה המרכזית בנוגע לכלים היתה "כל דבר חוץ מ-PowerPoint". התלמידים הכינו ויקיים זעירים, כאשר כל ויקי התמקדה בשימוש במילה אחרת. התוצאות מרשימות, אבל אולי מה שמרשים יותר מכל הוא שמהמטלה הזאת אפשר לראות שהלחנת הקטע המוזיקאלית לא היתה פעילות חד-פעמית או יוצאת דופן. מדובר כאן בכיתה שיש בה למידה מתמדת.
תוויות: דוגמאות, למידה, שימוש בבתי ספר
