« לדף הראשי | עוד על הדלת שכבר אי-אפשר לסגור » | מה בין רומן לבלוג? » | התישנות תוך כדי כתיבה » | דור בא ודור ... מספר הרהורי המשך » | האם אנחנו באמת זקוקים להבחנה הזאת? » | טיפה של רפלקציה בים של מידע » | מרחוק מאד, אבל האם יש כאן למידה? » | לא די בהוספת 2.0 » | אולי הבלוג הוא פתרון, אבל לאיזו בעיה? » | האם סטודנטים באמת רוצים ספרי לימוד דיגיטאליים? » 

יום שני, 22 בספטמבר 2008 

שוב על הטיפשים האלה?

לפני ארבעה חודשים כתבתי כאן שעוד לא קראתי את ספרו של מארק באוארליין, The Dumbest Generation: How the Digital Age Stupefies Young Americans and Jeopardizes Our Future. עלי להודות שארבעה חודשים מאוחר יותר, עדיין לא קראתי את הספר (הוא עדיין לא מופיע בקטלוג של הספריות האקדמיות בארץ). אבל השבוע מאמר של באוארליין (Online Literacy Is a Lesser Kind) התפרסם באתר ה-Chronicle of Higher Education, ופרסום המאמר העניק לי הזדמנות להכיר מקרוב לפחות חלק מהטענות שלו.

חשוב לציין שאני מצפה שכאשר אני כן אקרא את ספר, לא אסכים איתו. ממה שהספקתי להבין, הגישה של באוארליין דומה מאד לזו של אנדרו קין (וגם את זה ציינתי לפני ארבעה חודשים). אבל זאת, כמובן, בדיוק הסיבה שבגללה חשוב לי לקרוא את הספר – כדי להחשף לרעיונות ולטיעונים שנמצאים מחוץ לקונסנסוס של הקהילה שבתוכה אני פועל, כדי לעמת את הדעות שלי עם דעות מנוגדות.

בפתיחת מאמרו באוארליין מדווח על אחד המחקרים הידועים של ג'ייקוב נילסן (לא ברור לי למה באוארליין לא יכול להביא קישור כדי שקוראיו יכולו לבדוק את המקור, אבל משום מה הוא איננו עושה זאת). נילסן מצא שאנשים שקוראים טקסט על גבי המסך קוראים לפי תבנית שדומה לאות F - קריאה מלאה של השורות הראשונות של הטקסט, ובהמשך, קריאה מרפרפת למדי של היתר. באוארליין טוען, בוודאי במידה גדולה של צדק, ש-"קריאה" כזאת איננה הקריאה שאליה מתכוונים כאשר משתמשים במילה "קריאה" באקדמיה או בבית הספר. עד כאן, קל לי להסכים איתו. אבל המחקר הזה, ואחרים, של נילסן, משמשים את באוארליין כדי להסיק מסקנה שבעיני איננו קשור בכלל:
Those and other trials by Nielsen amount to an important research project that helps explain one of the great disappointments of education in our time. I mean the huge investment schools have made in technology, and the meager returns such funds have earned.
אם אני מבין אותו נכון, הטענה של באוארליין הינה שההשקעה העצומה בתקשוב היא בזבוז שאפשר היה לחזות מראש, וזה משום שהקריאה במסך היא בעצם סוג נחות של קריאה, סוג של קריאה שאיננה מתאימה ללמידה הבית ספרית (או האקדמית) שבה באוארליין דוגל:
Digitized classrooms don't come through for an off-campus reason, a factor largely overlooked by educators. When they add laptops to classes and equip kids with on-campus digital tools, they add something else, too: the reading habits kids have developed after thousands of hours with those same tools in leisure time.
במילים אחרות, הקריאה על המסך, קריאה שאליה הם התרגלו בשעות על גבי שעות מול המחשב, פשוט מקלקלת את הנוער. הכמות הופכת לאיכות, וכתוצאה, הנוער איננו מבין שקיימים סוגים אחרים של קריאה. וכך קורה שכוונות טובות גורמות לדלילות ושטחיות. לפי באוארליין, כאשר בתי ספר מאמצים את סוג הקריאה הרווח אצל הנוער, הם אולי רוצים לפגוש אותם במגרש שלהם, אבל הם בעצם נכנעים לסוג של קריאה שאיננה יכולה להוביל ללמידה משמעותית.

באוארליין מייחס את הטיפשות של הדור לעובדה שהוא רכש מיומנויות קריאה צולעות ומפוקפקות – מיומנויות שאולי מתאימות לקריאה באינטרנט, אבל לא לעיון מעמיק בטקסטים "רציניים". חשוב לציין שאותו נילסן, שאת הביקורת שלו באוארליין שמח לאמץ, מייעץ ללקוחות שלו לכתוב בדרך שתתאים לאותה קריאה שממנה באוארליין סולד. הרי לפי נילסן, רוב הקריאה באינטרנט היא על מנת לקבוע איזו מצלמה עדיף לקנות, או להחליט אם כדאי לראות סרט מסויים או לא. נילסן טוען שמי שיסרבל את הטקסט שלו ביותר מדי מילים, או לא יכריז על העיקר כבר במילים הראשונות של הטקסט, לא יצליח למכור. בעצם, אולי האינטרנט והמסך אינם האשמים, אלא תרבות שמצטמצמת כל דבר למשפטים קצרים של שכנוע על מנת למכור.

באקדמיה, כמובן, יש צורך לקרוא טקסטים מורכבים (ואפשר לקוות שלא רק באקדמיה). אבל אפילו שם, הרוב הגדול של הקריאה היא בוודאי קריאה מהסוג המאוס בעיני באוארליין. והבעיה לא התחילה עם האינטרנט. לא אופתע אם גם הסטודנטים של אתמול הקדישו יותר זמן לקריאת הכתוב על קופסאות דגני הבקר שלהם מאשר לקריאת הטקסטים שהמרצים שלהם ביקשו שיקראו. וכמובן שהרבה לפני האינטרנט הכריזו שהדור הצעיר (נו, בסדר, הדור שלי) היה הדור הטיפש ביותר. אז זה היה בזכות הטלוויזיה (ואת הרוק'נרול כבר הזכרנו?).

המסנגרים על התקשוב בחינוך טוענים שטקסטים דיגיטאליים יכולים לשמש בסיס לחקר וללמידה מעמיקים. מול זה באוארליין בוודאי יטען שבני הנוער, שצברו כל כך הרבה שעות של "קריאה" מהסוג הלא נכון, כבר אינם יכולים להבין שיש דרך אחרת להשתמש במחשב. הפתרון שלו הוא להכריז על הקמפוס כשטח נקי מהדיגיטאליות. נדמה לי שהוא בוחר בדרך הקלה. בוודאי יהיה מסובך יותר ללמד את הנוער לקרוא טקסטים מכל הסוגים, ולדעת מתי נחוץ כל סוג וסוג (ולא רק מודפס מול דיגיטאלי), אבל זה גם האתגר האמיתי.

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates