דרך
המלצה חמה בפורטל מס"ע של מכון מופ"ת, הגעתי למאמר של בובי אליוט, מהרשות הלאומית למיומנויות של סקוטלנד, שמנסה לתאר כיצד ההערכה עשויה להראות בעידן ה-Web 2.0:
Assessment 2.0: Modernising assessment in the age of Web 2.0. אולי כצפוי, אליוט מכנה את שיטות ההערכה המוכרות של היום Assessment 1.0, ולכן, השינויים שעליהם הוא כותב, שינויים שלדעתו מאפיינים סוג חדש של הערכה, זוכים לכינוי Assessment 2.0. הסקירה בפורטל מס"ע עוררה אצלי תקוות וציפיות, אך לצערי, המאמר עצמו לא הצליח לעמוד באלה.
אליוט מציין שנכון להיום, שיטות ההערכה בחינוך דומות מאד לאלו שגובשו לפני מאה שנים:
These characteristics have changed little during this period; a school master from 1907 would feel at home in an examination hall in 2007.
אליוט אמנם כותב שבעשור האחרון (לדבריו, במיוחד בזכות השימוש במחשבים בתהליכי הערכה) התרחשו שינויים בדרכי ההערכה המקובלות. אבל הוא מדגיש שאלה אינם שינויים במהות, אלא רק ביעילות. הוא כותב:
Some educationalists claim that the current assessment system encourages surface learning and "teaching to the test". Instead of instilling genuine problem solving skills, it fosters memorisation.
כאן היה עלי לעצור וקצת לגרד בראש. אליוט בוודאי צודק ששיטות ההוראה וההערכה הנפוצות היום אינן מתמקדות בכישורים של פתרון בעיות. אין ספק שתוכניות כמו No Child Left Behind האמריקאית דוגלות בשיטות הוראה והערכה מסורתיות ביותר. אבל אפילו במציאות שבה NCLB שולטת, השיטות שאליוט מבקש לקדם אינן חדשות. שיטות של הערכה חלופית לא נולדו בעשור האחרון, או עם התקשוב החינוכי. שיטות כאלה פרחו יחד עם הנסיונות לפתח שיטות הוראה ולמידה שצומחות מגישות הבנייתיות, והשיטות האלה קדמו לתקשוב שנים רבות.
כמובן שאינני מתנגד לשיטות הערכה שבוחנות יותר מאשר סתם יכולת השינון של תלמידים, ובוודאי רצוי שאותן שיטות "חדשות" יתחברו לשימוש נבון בכלים אינטרנטיים חדשים. אני בוודאי מסכים עם התיאור של אליוט לחוסר ההתאמה בין בית הספר לבין חייהם של תלמידים היום:
Students' lives outside of school and college are increasingly media-rich and stimulating – which reflects the wider technological revolution taking place in society. As a result, education is becoming disconnected. The classroom is a sort of 'virtual reality'; a drab, technology-free zone that bears little relation to the increasingly technological reality of the students' real lives.
אבל עיון במאפיינים של ה-Assessment 2.0 כפי שאליוט מונה אותם במאמר שלו רק מחזק את התחושה שאין כאן שום דבר חדש. הרי בין היתר הוא מדגיש שההערכה ה-"חדשה" צריכה להיות "אותנטית", ושהיא צריכה להתייחס לבעיות אמיתיות הקשורות לעולם התלמיד. מתוך רשימה של תשעה מאפיינים שאליוט מונה, אולי רק האחרון, שההערכה צריכה לעודד את השימוש בכלים תקשוביים, ייחודי לעידן האינטרנט.
מקריאה של המאמר של אליוט קשה לא לחוש שהוא חושב שהוא ממציא את גלגל ההערכה החלופית. מתקבל הרושם שדי בהוספת הסיומת "2.0" לכל מונח מוכר על מנת להפוך תפיסות ישנות לגישות מהפכניות. לדעתי, דווקא ההפך הוא הנכון – הרצון הבלתי-מרוסן לראות את הכל כחדש, כמשהו שנולד עם עידן האינטרנט (ולא סתם האינטרנט, אלא אינטרנט 2.0), מנתק אותנו מדורות של הגות חינוכית עשירה וחשובה. גישות חינוכיות שחושבות שהחינוך התחיל עם התקשוב יושבות על קרקע רעועה ביותר.
תוויות: הערכה, כלי ווב 2.0
גיי''שלום ,
לפתע חזרת להיות יענקל המצוי בקצה השמרני של מחוגת השעון .
המאמר של אליט לא נועד לחדש אלא להציע רעיון לניגוח השמרנות בהערכה החינוכית.
נראה לי שמול החומה הבצורה של השמרנות בהערכה החינוכית יש מקום לרעיונות תוססים.
במיוחד כאשר הרעיונות מגיעים מגופים ומוסדות המייצגים את המעסיקים ולא את בתי הספר.
אליוט עובד במרכז סקוטי שנועד לקדם מיומנויות שיובילו אותנו בבטחה למקומות העבודה המתקדמים .
עמי סלנט
נשלח ע"י:
אנונימי | 14 ספטמבר, 2008 15:35