אחד המוטיבים המרכזיים של הבלוג הזה הוא היכולת של כלי Web 2.0 להשפיע בצורה חיובית על תהליכי למידה. אין בכך שום דבר מקורי – בלוגרים חינוכיים רבים מתמקדים בשימוש בכלים האלה, ובאופן די הגיוני אני מרבה לפרסם כאן התייחסויות שתואמות את הגישה שאיתה אני מזדהה. אמנם אני מנסה לבקר את ההגזמות שלא פעם מאפיינות את המחנה שלי, אבל אני משוכנע שבסופו של דבר השפעת הכלים האלה תהיה חיובית מאד.
חשוב להוסיף שקבוצה לא קטנה של בלוגרים שדוגלים בשימוש בכלים האלה גם מביעה את הדעה ששילוב הכלים האלה בדרך שתאפשר להם לבטא את מהותם עשוי לחולל שינוי משמעותי במתרחש בבית הספר. במילים אחרות, הקבוצה הזאת משוכנעת שבין הכלים האלה, לבין בית הספר כפי שאנחנו מכירים אותו היום, קיים מתח שאיננו ניתן לפתרון, אלא אם כן בית הספר המסורתי ישתנה באופן מהותי.
בלוגרים רבים מביעים את המתח הזה. אבל נמדה לי
שמאמר של גראניי קונול, מרצה באוניברסיטה הפתוחה של אנגליה, שהתפרסם לאחרונה מבטא אותו טוב במיוחד. מאמרה של קונול התפרסם בגליון יולי של Ariadne, כתב עת אינטרנטי בריטי המתמקד בספריות ובמוזיאונים. קונול מבקשת לבחון לא רק כיצד כלי Web 2.0 מסייעים ללמידה, אלא כיצד אלה מתנגשים עם גישות חינוכיות מקובלות. היא כותבת, למשל:
...today’s digital environment is characterised by speed and immediacy; the ability to access a vast amount of information at the click of a mouse, coupled with multiple communication channels and social networks. This seems contradictory to traditional notions of education; the need to reflect, to build cumulatively on existing knowledge and develop individual understanding over time.
בצורה דומה, קונול מוצאת סתירה בין הדגש על שיתוף, האופייני לכלי Web 2.0, לבין הגישה המסורתית של "עבודה עצמית":
Similarly a key characteristic of Web 2.0 is user participation – the ‘wisdom of the crowds’, the ‘architecture of participation’ – mash-ups, remixing and co-construction are fundamental and widespread practices in Web 2.0. In contrast, despite the general increase in group-collaboration in recent years, fundamentally educational systems revolve around individual testing – evidencing of attainment of a level of knowledge and understanding against a set of pre-defined criteria.
קונול מונה התנגשויות נוספות:
- הדגש על הזכרון בשיטות הערכה מסורתיות, מול מציאות שבה מידע רב כל כך זמין
- הדרישה לא להעתיק, מול הקלות הרבה שבה ניתן לבצע פעולות העתקה והדבקה בסביבה הדיגיטאלית
- הדרישה למקוריות מול הקושי האמיתי בזיהוי "מקור ראשוני" בסביבה הדיגיטאלית
כל אלה, ונוספות, יוצרות בעיני קונול מכלול של סתירות שמביא אותה לקבוע:
Whichever aspects you look at there appears to be an irresolvable tension between current educational practice which is essentially individualistic and objective, and the philosophies inherent in Web 2.0 – namely social and subjective.
אחרי מבוא שבו קונול מציינת את הנקודות האלה, היא מקדישה חלק גדול מהמאמר לטבלאות בהן היא מנסה למפות מיומנויות, ולהתאים בין אלה לבין טכנולוגיות דיגיטאליות, ובינן לבין שיטות פדגוגיות. אני מבין את כוונה של החלק הזה של המאמר, אם כי עלי להודות שהחלק הזה נראה לי יחסית חלש. לעומת ההבחנות החדות בתחילת המאמר, בחלק הזה אינני מוצא הרבה חדש, ואינני משוכנע שהמיפויים שלה מלמדים אותנו משהו שלא ידענו קודם.
אבל בעיני, אין זה החלק החשוב של המאמר. מה שחשוב במאמר הוא הנכונות להודות בסתירות, להכיר בכך שהשילוב של כלי Web 2.0 בחינוך איננו בהכרח מהלך שיתרחש באופן חלק. אם הסתירות שעליהן מצביעה קונול אכן סתירות אמיתיות (ואני משוכנע שאכן כך המצב) אז מהלך של שילוב הכלים האלה עשוי לחייב שינוי משמעותי בדרכי ההוראה של בתי הספר, ואפילו לזעזע את מערכת החינוך כפי שאנחנו מכירים אותה היום עד היסוד.
תוויות: כלי ווב 2.0, שימוש בבתי ספר
לגי'' שחזר להיות ג'י ולא רק יענקל השמרן ,
תודה על מאמר חשוב . יפה מאד !
עמי סלנט
נשלח ע"י: אנונימי | 14 ספטמבר, 2008 15:37