« לדף הראשי | לא די בהוספת 2.0 » | אולי הבלוג הוא פתרון, אבל לאיזו בעיה? » | האם סטודנטים באמת רוצים ספרי לימוד דיגיטאליים? » | השפעתם ארוכת הטווח של כלי Web 2.0 על הלמידה » | סיפור מעודד לפתיחת שנת הלימודים » | צריכים להתמקם אי-שם באמצע » | כשלון מוצלח? » | תוכן, תהליך, וטכנולוגיה » | לפחות בבית ספר אחד, לא קוראים לזה רמאות » | אולי בכל זאת התוכן עדיין מלך » 

יום שני, 8 בספטמבר 2008 

מרחוק מאד, אבל האם יש כאן למידה?

מאמר שהתפרסם השבוע ב-Education Week מדווח על חברה שמנהלת רשת של בתי ספר מקוונים שעד לפני זמן קצר נהגה לשלוח חיבורים של תלמידים הרשומים בבתי הספר של הרשת להודו לשם הערכה. המאמר מדווח שלאחרונה אותה חברה החליטה להפסיק את המנהג הזה:
A company that runs one of the nation’s largest networks of online schools recently decided to discontinue a program that arranged for high school teachers in the United States to send their students’ English essays to India for evaluations by reviewers there.
אני מודה שקראתי את המשפט הזה מספר פעמים עד שממש התחלתי להבין אותו. הרי הנקודה החדשה שעליה המאמר מדווח היא שהחברה החליטה להפסיק את הנוהג של משלוח העבודות. ואם זה החלק החדש, אז כנראה עצם העובדה שהמנהג הזה קיים, למרות שעבורי זה דבר מאד מפתיע, איננו חדש.

יש, כמובן, מידה לא קטנה של היתממות במה שכתבתי כאן. בעידן של קבלנות משנה בתחומים רבים, עידן שבו חברות מערביות שולחות מטלות רבות להודו, ולארצות רבות אחרות (בוודאי גם לישראל), אין סיבה להניח שהשיטה הזאת לא תחדור גם לחינוך. ובכל זאת, כאשר אני ועמיתים רבים מדברים על למידה מקוונת, לא לזה אנחנו מתכוונים. גם אם אני משוכנע שהחינוך צריך להשתנות באופן מהותי, אינני מתאר לעצמי שאחד מכיווני השינוי האלה צריך להיות משלוח של חיבורים לארץ זרה לשם בדיקה.

אבל לא פחות מוזר מעצם השיטה עצמה, היא הביקורת כלפי קבלנות המשנה הזאת. מתברר (ולא נראה לי שאני טועה כאן) שהרוב הגדול של הביקורת מתמקדת בנושא של הפגיעה בפרטיות של התלמידים. איך יתכן, שואלים המבקרים, שכאשר החיבורים של התלמידים מגיעים להודו, פרטים אישיים אודות התלמידים מגיעים לאנשים שאינם מוסכמים לקבל את המידע הזה. (החברה שמפעילה את הפרויקט הזה טוענת שפרטים אישיים לא הגיעו לבודקים ההודיים, אבל יש כנראה עדויות שזה אכן קרה.) אין ספק שהפרטיות היא שיקול חשוב, אבל מוזר לי שכמעט אין התייחסות בכלל לנושא שנראה לי הרבה יותר משמעותי: אם המורים בבתי הספר האלה אינם בודקים את החיבורים של תלמידיהם, מהו בעצם התפקיד שלהם? במאמר אנחנו קוראים שדווקא יש הצדקה "פדגוגית" להעברת החיבורים להודו. המאמר מביא את דבריו של אחד האחראים לפרויקט:
The essay-review program aimed to save teachers time so they could offer students other activities, such as online writing workshops, and reduce the delay between students’ submissions of essay drafts and their receipt of feedback, Mr. Kwitowski said.
אם זה אכן נכון, אז אולי במקום לקלל את התוכנית, צריכים לשבח אותה. הרי במקום לגזול זמן הוראה יקר בבדיקת עבודות, יוזמי הפרויקט חיפשו, ומצאו, דרך לפנות זמן אצל המורים כדי שהם יכלו להתמקד בפעולות הוראה חשובות אחרות. אבל בכל זאת אין מנוס מלשאול, אם המורים עצמם לא בדקו את העבודות, אם הם עצמם לא איתרו את אי-ההבנות של התלמידים, או את הנקודות שדורשות הבהרה או תיקון, כיצד הם יכולים לדעת במה חשוב להתמקד בזמן שהתפנה בדרך הזאת. בהמשך לאותו קטע, אותו אחראי לפרויקט אמנם שולל לחלוטין את הטענה שמשלוח העבודות להודו היה על מנת לחסוך בהוצאות (הוא אפילו טען שבעצם, זה ייקר את התוכנית), אבל אישית, אני מתקשה להסיק מסקנה אחרת.

יכול להיות שאני מגזים בתגובה שלי כאן. ממה שאני קורא על מצב בתי הספר בארה"ב היום, אין זה בטוח שספק שרות חיצוני בהודו שבודק חיבורים של תלמידים אמריקאיים הוא פחות איכותי מאשר המורים האמריקאיים עצמם. זאת ועוד: אם אני באמת מצדד בחינוך שפורץ את גבולות בית הספר, אולי זה אנכרוניסטי לחשוב שהחינוך צריך לבוא רק "מבית". ובכל זאת, כאשר אני חושב על למידה מקוונת, פרויקט כמו זה המתואר כאן איננו מה שאני מדמיין לעצמי.

תוויות: ,

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates