מרחוק מאד, אבל האם יש כאן למידה?
יש, כמובן, מידה לא קטנה של היתממות במה שכתבתי כאן. בעידן של קבלנות משנה בתחומים רבים, עידן שבו חברות מערביות שולחות מטלות רבות להודו, ולארצות רבות אחרות (בוודאי גם לישראל), אין סיבה להניח שהשיטה הזאת לא תחדור גם לחינוך. ובכל זאת, כאשר אני ועמיתים רבים מדברים על למידה מקוונת, לא לזה אנחנו מתכוונים. גם אם אני משוכנע שהחינוך צריך להשתנות באופן מהותי, אינני מתאר לעצמי שאחד מכיווני השינוי האלה צריך להיות משלוח של חיבורים לארץ זרה לשם בדיקה.
אבל לא פחות מוזר מעצם השיטה עצמה, היא הביקורת כלפי קבלנות המשנה הזאת. מתברר (ולא נראה לי שאני טועה כאן) שהרוב הגדול של הביקורת מתמקדת בנושא של הפגיעה בפרטיות של התלמידים. איך יתכן, שואלים המבקרים, שכאשר החיבורים של התלמידים מגיעים להודו, פרטים אישיים אודות התלמידים מגיעים לאנשים שאינם מוסכמים לקבל את המידע הזה. (החברה שמפעילה את הפרויקט הזה טוענת שפרטים אישיים לא הגיעו לבודקים ההודיים, אבל יש כנראה עדויות שזה אכן קרה.) אין ספק שהפרטיות היא שיקול חשוב, אבל מוזר לי שכמעט אין התייחסות בכלל לנושא שנראה לי הרבה יותר משמעותי: אם המורים בבתי הספר האלה אינם בודקים את החיבורים של תלמידיהם, מהו בעצם התפקיד שלהם? במאמר אנחנו קוראים שדווקא יש הצדקה "פדגוגית" להעברת החיבורים להודו. המאמר מביא את דבריו של אחד האחראים לפרויקט:
יכול להיות שאני מגזים בתגובה שלי כאן. ממה שאני קורא על מצב בתי הספר בארה"ב היום, אין זה בטוח שספק שרות חיצוני בהודו שבודק חיבורים של תלמידים אמריקאיים הוא פחות איכותי מאשר המורים האמריקאיים עצמם. זאת ועוד: אם אני באמת מצדד בחינוך שפורץ את גבולות בית הספר, אולי זה אנכרוניסטי לחשוב שהחינוך צריך לבוא רק "מבית". ובכל זאת, כאשר אני חושב על למידה מקוונת, פרויקט כמו זה המתואר כאן איננו מה שאני מדמיין לעצמי.
