מידי פעם אני צריך להזכיר לעצמי שלמרות שמאמרונים לבלוגים יכולים להופיע בכל מיני צורות ואורכים, המאמרון הקצר (ובתקווה הגם לעניין) עדיף על זה שאיננו יודע להסתיים. בימים האחרונים הקדשתי זמן רב מעבר למה שבאמת היה לרשותי לקריאה של
מאמרון ארוך של מארק ניקולס. כמובן שאותו מאמרון, אפילו אם בממדים בלוגיים הוא די ארוך, לא דורש ימים של קריאה. אבל יש תגובות רבות למאמרון, ורבים מאלה די ארוכות. בנוסף, ניקולס מקשר למספר מאמרים מעניינים במאמרון שלו, ומגיביו מוסיפים עוד כמה הפניות. יוצא שכדי לעכל את הכל, צריכים לשבת ולקרוא – לאט. הכתיבה לבלוג היא אמנם דרך טובה להרהר על הכתוב, אבל במקרה הזה אני חש שדווקא רצוי לא למהר לעשות זאת.
ובכל זאת, מפני שדבריו של ניקולס ממקדים, בעיני, אחת השאלות המרכזיות הקשורות ל-Web 2.0 בחינוך, אנסה לתמצת חלק מדבריו, ומהדיון, בתקווה שזה לא יגרום לי להרגיש שטיפלתי בנושא לעומק כאן, ולעבור לנושאים אחרים.
נקודת הזינוק למאמרון של ניקולס היא העובדה שלאחרונה הוא סיים לקרוא את ספרו של מארק באוארליין,
The Dumbest Generation. עדיין לא קראתי את הספר, ולכן אינני יכול לסכם את הטענה של באוארליין בצורה הוגנת. עם זאת, אפשר לציין שטענותיו של באוארליין דומות לאלה של אנדרו קין – שהרשת החברתית יוצרת מסגרת של עיסוק רב סביב מעט מאד תוכן, ובאה על חשבון פיתוח של תשתית תרבותית רחבה ואיתנה. ניקולס אינו ממהר לאמץ את טענותיו של באוארליין, אבל הוא גם איננו מוכן לבטל אותן. כאדם הדוגל בשילוב התקשוב בחינוך הוא חש צורך להתמודד עם הטענות האלו בכובד ראש.
ניקולס מנסה למצוא את המקום הנכון של כלי Web 2.0 במסגרת של מערכת חינוכית פחות או יותר "מסורתית". הוא כותב:
And so, my ideal future: A formal education system based on social constructivism, actively pursued within the incumbent system of control, hierarchy and centralisation, applying Web 2.0 tools when it makes sense to do so. This, I think, is a more realistic, sustainable and viable response to future possibilities than adopting a system with a deliberate Web 2.0 or learning 2.0 foundation. I am not suggesting that one can only learn through formal education. I am suggesting that an education afloat on Web 2.0 community would be impoverished by comparison to an incumbent system arranged around social constructivism within the framework of a solid curriculum.
חשוב להדגיש שבעיני רבים מחסידי Web 2.0 בחינוך, גישה כזאת נחשבת ככניעה לממסד הקיים. בלוגרים חינוכיים רבים רואים ב-Web 2.0 אמצעי לשחרור הלמידה מהכבלים של שליטה ריכוזית של חברה מיושנת. הם מייחלים למהפכה בחינוך, גם אם אותו חינוך עתידי שהם מייחלים לו מבוסס יותר על מאוויים מאשר על תמונה ברורה של כיצד תלמידים לומדים.
קולו של ניקולס הוא קול מחאה שבא מבפנים, קול שמצביע על הרב-גוניות של הבלוגוספירה החינוכית. והמאמרון שלו מוכיח שפורמט הבלוג מסוגל לאפשר בחינה לעומק של סוגיות רציניות.
