« לדף הראשי | על חידושים, ועל התלהבות יתר מהם » | האם רצוי לקרוא לילדים לפני השינה? » | כמה הרהורים לקראת סיום שנת הלימודים » | מה? שוב עוסקים כאן במסרונים? » | השקיפות כיתרון » | הכלי המתאים למשימה? » | רק תוסיפו מיים ותערבבו » | לפעמים ביצה אינה אלא ביצה » | ללמוד מקודמינו » | פרויקט ה-OLPC - שנה אחת אחרי » 

יום שני, 2 ביוני 2008 

גם הדוממים משמיעים קול

בעיית האורבים איננה בעיה חדשה בסביבה המתוקשבת. עוד בימי הזוהר של קבוצות הדיון שאלנו כיצד אפשר לדעת שמישהו משתתף בדיון אם הוא איננו משמיע את קולו בכתב. הסכמנו אז שאדם יכול לעקוב בעניין רב אחר השתלשלותו של דיון שמתנהל בפורום מבלי לכתוב בעצמו מפני שהוא מרגיש שאין לו מה להוסיף. אבל לא ידענו כיצד להבחין בין מי שבאמת עוקב אחר הדיון אך שותק, לבין מי שפשוט לא שם.

יתכן שבמידה מסויימת הבלוגים פתרו את הבעיה הזאת. ביסוד של קבוצת הדיון נמצאת ההנחה שקבוצת אנשים, מוגדרת או אקראית, מנהלת רב שיח. קבוצת דיון של אדם אחד היא אוקסימורון. לעומת זאת, למרות שתגובות לבלוגים יכולות להוות בסיס להתפתחות של דיון, ביסוד של הבלוג נמצא דיון שבעל הבלוג מנהל עם עצמו. (וזה נכון גם אם בעל הבלוג מזמין תגובות ואפילו מייחל לדיון שיתפתח סביב מה שהוא כותב.) ספק אם מי שמתמיד בכתיבת בלוג עושה זאת מפני שהוא מצפה לתגובות. הוא כותב מפני שהוא חש צורך לעשות זאת.

אבל אין זה אומר ששאלת האורבים, אלה שאולי נוכחים בדיון, אך אינם משמיעים קול, כבר לא מטרידה אותנו. במאמרון חדש לבלוג שלה, קתי דייווידסון מתייחסת לנושא הזה. היא שואלת:
What do we really mean by "community" when we think about virtual participation? We know from many studies that far more people "lurk" than respond ... are lurkers part of a community?
דייווידסון מנסה לענות על השאלה הזאת, וכדי לעשות זאת, היא מספרת קצת על עצמה. היא כותבת שמאז ילדותה היא תמיד כתבה. היא כותבת:
For better or worse, authorship is my Cartesian cogito: I write therefore I think. I write therefore I feel. I write therefore I am. Blogging works for me.
אבל למרות הווידוי הזה בנוגע לקשר ההדוק שלה לכתיבה, היא מוסיפה שהיא מבינה שאין זה נכון עבור כולם. ומפני שהיא מעריכה מאד לא מעט אנשים שאינם מתבטאים דרך הכתיבה, היא חשה צורך למצוא דרך להכיר בתרומה של האנשים האחרים האלה. היא כותבת על ידידה אחת שקוראת את הבלוג שלה (ולא רק שלה) אך איננה כותבת בעצמה:
I don't want to feel as if this marvelous "lurker" - someone who reads blogs, who spends much of her time on line, and who works so hard on behalf of our HASTAC community - is somehow not participating. In fact, the word "lurker" sounds like some nasty guy in a trenchcoat and with evil designs on his mind. Not so. The person who reads but does not contribute, who surfs but doesn't respond, may well be contributing emotional and mental energy in the same way that, sometimes, it is the quiet person in the back row who turns in the most brilliant paper at the end of the semester.
דייוודסון מנסה למצוא דרך "לשתף" את הקוראים הפסיביים במעגל הדיון, אך באותו הזמן לקבל, לכבד, את הפסיביות שלהם. לכאורה יש כאן סתירה. כדי ליישב את הסתירה הזאת היא מסבירה שכאדם כותב היא זקוקה לאנשים שיקראו את מה שהיא כותבת, אפילו אם היא איננה "יודעת" שהם ממש שם. היא כותבת ש-"הקוראים הדוממים" הם בכל זאת חלק מעגל התקשורת שלה. בסיום המאמרון שלה היא קובעת:
If you were not there (however silently), I would not be writing.
כאחד שמזדהה עם הדחף לכתוב שדייווידסון מבטאת, אני שמח גם לאמץ את הגישה שלה למשתתפים הדוממים. כן ירבו.

תוויות: ,

ג'יי,

א. המונח הנכון בעברית הוא "אורבנים" ולא "אורבים".

ב. למה "בעיית האורבים..."? למה לא "סוגיית האורב(נ)ים"? השימוש בביטוי ערכי ושיפוטי, כבר בפתיח, מפריע לנייטראליות של כתיבתך, ואפילו מתנגש עם העמדות והדעות שאתה מנסה להביע בפוסט...

ג. חבל שכתבת בהכללה בהכללה על אורבנים ועל למידה מקוונת. המחקר והניסיון מראים שיש כאן אינטראקציה (תלות) של סוגים (כגון: מוטיבציות, יכולות, תכונות) של אורבנים וסוגים של סביבות למידה (כגון: נושאים, תחומים, גודל, אינטראקטיביות) בקשר שבין אורבנות ללמידה.

היי ג'יי

תודה על העלאת הסוגיה.
אני מתנגד למושג אורבים או אורבנים שהוא אמנם תרגום מדויק של המילה lurking, אך יש בו שיפוטיות שאינה לדעתי במקום. המילה המתאימה אולי היא צופה בניגוד למשתתף פעיל. גם כאן יש בעייתיות כי גם הצפייה גם היא פעילות בפני עצמה אבל אולי המושג טעון בפחות שיפוטיות?

א. לא ניתן להיות פעיל בכל המקומות שבהם אני משוטט. יש מקומות שבהם אני פעיל מאוד. יש מקומות שאני פעיל מזדמן ויש שאני פאסיבי לכאורה ורק מרפרף על תכנים ופה ושם מסמן דגל על משהו שמעניין אותי. מה רע בזה?
ב. נדמה לי שבין הצופה למשתתף מסומן המתח שבין תיאוריות הלמידה החברתיות, המשתתפות, שמניחות שהידע החשוב מגיע דרך החברותא, הביחד, השיחה, הויכוח, ההסכמה...
לבין הגישות השמרניות לגבי למידה כתהליך של השלמת חוסרים. חסר לי - אני מברר איפה יש- רוכש והולך לדרכי.

ואולי צריך להסתכל על הכל כתהליך. לנסות ללמוד איך להפוך צופים לפעילים מזדמנים, משתתפים "פעילים קצת" ל"פעילים הרבה". ואולי צריך לא לחשוב איך הם (התלמידים או כל קבוצה אחרת)צריכים להשתנות אלא איך הכלי, השיח צריך להשתנות כדי שיוכלו להצטרף אליו יותר. בקיצור, מה אנחנו צריכים לעשות בשביל זה?

נדמה לי שאנחנו מסכימים. דווקא חשבתי שכתבתי שבעיני אותה lurking היא לגיטימית לגמרי. אין שום ספק שאי אפשר להיות פעיל בכל המקומות. אפילו אין שום טעם לנסות, בין היתר מפני שאפילו אם נצליח (וכבר הסכמתי שבלתי-אפשרי, נכון?) איכות ההשתתפות תהיה ירודה וכמעט חסרת ערך. דווקא מה שמוצא חן בעיני במרחב הבלוגי הוא שכל אחד יכול לקבוע לעצמו את מידת המעורבות שלו במרחבים השונים בהם הוא נוגע: במרחב מסויים אני מגיב, במרחב אחר אני רק קורא, ובבלוג ה-"אישי" (אם יש לי כזה) אני מנסה ליצור סינתזה של מלוא הרעיונות והדעות מהם טעמתי ומהם אני ניזון. וכאשר אני עושה זאת, אני מאפשר לאחרים לעשות את אותו הדבר עבור עצמם.

אני בהחלט רואה ערך בהפיכת משתתפים פסיביים למשתתפים פעילים יותר, אבל אינני מחייב אותם לעשות זאת על גבי התשתית שלי. במקום זה, אני מעודד אותם למצוא את הסביבות המתאימות להמשך הלמידה (וההשתתפות) של עצמם.

יתכן שיש בזה התחמקות מסויימת. אפשר להגיד, למשל, שמפני שאינני מצליח למשוך את הצופים להיות פעילים יותר "אצלי", אני מגדיר את הפסיביות שלהם כסוג של פעילות, אבל במקום אחר. יתכן, אבל אני מעדיף הסבר אחר. לטעמי, הסביבה המתוקשבת יוצרת תשתית ללמידה אישית/ציבורית, מיזוג של החברותא והשלמת החוסרים שאתה (אולי) מעמיד כמנוגדים זו מזו. בסביבה הזאת כל לומד ממקם את עצמו במרכז (כאילו לא היה שם קודם). אבל החשיבה הפנימית של כל אחד מאיתנו מהדהדת גם אצל אחרים, אפילו אם על פי רוב זה איננו מורגש באופן מוחשי.

מסכימים לחלוטין.
אהבתי את הכנסת המושג הדהוד. מזכיר את מה שכתב פוקס בנושא.

הוסף תגובה

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates