אינני בטוח שנושא ה-SMSים וחדירת "תרבות המסרונים" לתוך הכתיבה הבית ספרית של תלמידים הוא נושא כל כך חשוב. רק לפני מספר ימים התייחסתי לנושא, והנה אני עושה זאת שוב. האם זה באמת נחוץ? יתכן שלא. אבל כאשר חוקר בעל שם מתבטא על הנושא, יש טעם להביא את דבריו - וכמובן גם לנצל את ההזדמנות להתייחס טיפה לנושא.
לפני מספר ימים הופיע באתר האינטרנט של ה-BBC כתבה (תחת הכותרת הדי צפוייה:
Expert says txt is gr8 4 language) בה מצטטים את פרופ' דייוויד כריסטל, בלשן בעל מוניטין בין לאומי. (כריסטל כתב ספרים רבים, ביניהם The Cambridge Encyclopedia of The English Language שתוך כדי הכנת המאמרון הזה רצתי לספריה כדי להוציא אותו. מדובר בספר יפהפה, מלא דוגמאות המוגשות בצורה גראפית שממש מזמינה דפדוף. אני מודה שהתקשתי לסיים את הכתיבה של המאמרון הזה מפני שהספר משך אותי שוב ושוב לעיין בו.) כריסטל אינו חושש שהמסרונים יהרסו את השפה. הוא מכנה את הטענה שהעבודות של סטודנטים ושל תלמידים גדושות בשפת המסרונים כמיתוס וטוען שהם יודעים היטב להבחין בין המצבים שבהם כתיבה "מסרונית" מתאימה לבין המצבים שאין להשתמש בה. הוא מוסיף:
The panic about texting and its effects on language is totally misplaced.
It adds a new dimension, enriches language, gives you a new option.
People have always used abbreviations. ... They do not actually use that many in texts but when they do they are using them in new, playful and imaginative ways that benefit literacy.
במאמרון שלו פרידמן סוקר את המחלוקת סביב המסרונים, מחלוקת שנמשכת כבר שנים. הוא מביא טקסט משנת 2003 שתלמידה בת 13 הגישה כחיבור לבית הספר על חופשת הקיץ שלה:
My smmr hols wr CWOT. B4, we used 2go2 NY 2C my bro, his GF & thr 3 :- kids FTF. ILNY, it's a gr8 plc.
תרגום, עבור מי שזקוק, נמצא במאמרון של פרידמן.
פרידמן כותב שאזהרות דוגמת "אל תשתמש בשפת המסרונים כאשר מגישים בקשה למשרת עבודה" אינן נחוצות, ובמקרים מסויימים אפילו מוטעות. הוא מסביר שאם, למשל, פונים לקבל עבודה הדורשת תקשורת עם בני נוער, השימוש בשפת המסרונים יכול להיות דווקא יתרון. בנוגע לאותה תלמידה שהוא מצטט, הוא מציין שאפשר לטעון שהיא הבינה היטב את קהל היעד שלה:
given that the real audience for such a mundane piece of work would probably be her friends, writing it in texting language seems to me to be completely appropriate from that point of view. Where she "failed" was in not recognising that, in order to demonstrate her writing ability to her teacher, she needed to use a form of expression that her teacher would understand.
להביא את התלמידים לזהות סוגות לשוניות שונות, ולהתאים את השפה שלהם לקהל היד, הן מטרות חשובות של החינוך הלשוני. מהבחינה הזאת, פרידמן בוודאי צודק שהכתיבה של אותה תלמידה היתה מאד מוצלחת. וכמו פרופסור כריסטל, אני מניח שהבהלה כלפי השימוש הבלתי-מרוסן של שפת המסרונים בבית הספר מיותרת. אכן, מדובר במיתוס. הרוב הגדול, אם לא המכריע, של התלמידים מסוגל לזהות את התנאים המתאימים לסוגי כתיבה שונים.
תוויות: כתיבה, סלולארי
