לקראת סיום שנת הלימודים מורים רבים שואלים את עצמם אם במשך השנה התרחשה בכיתות שלהם למידה משמעותית, או אולי היתה בהן פעלתנות רבה, אבל מעט למידה של ממש. גם בכיתות בלי מחשבים ואינטרנט השאלה הזאת נחוצה, אבל היא הכרחית ממש בסביבה המתוקשבת. בגלל ההשקעה הכספית העצומה הדרושה לשלב טכנולוגיות לתוך בתי הספר, אין ברירה אלא לשאול אם אפשר היה להשיג את אותן התוצאות גם בלעדיה. זאת ועוד. הפקת תוצרי למידה באמצעות טכנולוגיות חדישות עשוייה לסנוור את מי שמבקש להעריך את הלמידה, כך שהוא איננו מצליח לראות מתחת למעטפת הטכנולוגית הנוצצת על מנת לבחון את הלמידה עצמה. לאור זה אין זה צריך להפתיע שלא מעט בלוגרים חינוכיים שבמשך השנה מלמדים באמצעות התקשוב שואלים את עצמם עם התוצאות מצדיקות את ההשקעה.
קליי בורל הוא בין המורים שעורכים את הרפלקציה הזאת, ועל מנת לעשות זאת, הוא חוזר לחשש שהוא הביע בבלוג שלו לפני יותר משנה:
I’m a bit worried about the future of student blogging.
I fear we teachers are going to ruin it for the learners.
“Blogging is just another way to turn in homework.” That’s the sentence that scares me. Because that’s how non-blogging teachers, and perhaps those unfamiliar with literacy pedagogy – communication across the curriculum, writing to learn, authentic writing, and more – will probably use blogging in the classroom.
החשש המקורי של בורל לא היה קשור לעלות, או לכדאיות, הטכנולוגיה, אלא לסכנת ה-Schooliness, הנסיון לאלץ טכנולוגיות מרתקות מחוץ לבית הספר לשרת את הצרכים המסורתיים של בית הספר כמו, למשל, ציונים. מאותו חשש "ותיק" בורל חוזר לימינו, ורואה שהחשש שלו מתגשם. הוא מצטט את אחד מתלמידיו – דווקא תלמיד שכותב בלוג שמתאפיין באותן התכונות החיובית שבורל מקווה להנחיל. אבל הציטוט שבורל מביא מהבלוג של אותו תלמיד ממחיש עד כמה הבעיה עדיין קיימת – אם כי הפעם בקשר לטכנולוגיה אחרת, ועוד יותר נוצצת:
I’ve had too many teachers assign us to “make an iMovie” for this and that. I had to make an iMovie for my World Geography class and Asian Studies class. I was surprised when even my Spanish teacher told me to make an iMovie. It is obvious [our school] is trying too hard ... to look cool.
מה יכול להיות יותר מאתגר מאשר הכנת סרט במקום לכתוב חיבור? אם בארץ אנחנו עדיין מתפעלים ממצגות ה-PowerPoint שתלמידים מכינים, אז בוודאי סרט הוא תוצר נהדר, תוצר שמאפשר לתלמיד להראות את "כישורי המאה ה-21" שלו, ותוצר שמאפשר לבית הספר להתפאר על חדשניותו. אבל עצם העובדה שתלמיד מכין סרט איננו אומר שהוא למד את הנושא שעליו הוא הכין את הסרט. כמובן שזה נכון גם עבור עבודה מודפסת שתלמיד אולי מכין, אבל עם הבדל אחד משמעותי. על פי רוב המורים מסוגלים להעריך עבודות כתובות, וספק אם יש להם הכלים או הנסיון כדי להעריך סרטים. בורל, למשל כותב:
A good movie takes an hour of editing for every minute of the final product. I wonder how many minutes these students are expected to produce for their finals.
הדאגה של בורל כאן מוצדקת - אם בית הספר איננו מתאם בין הדרישות המוטלות על התלמידים בקורסים שונים, הם עשויים לקרוס תחת הנטל של כל כך הרבה סרטים. אבל לצערי יש כאן מסקנה עוד יותר חשובה ובולטת – הרוב הגדול של הסרטים של התלמידים לא יהיו איכותיים, ולבתי הספר אין מורים שיכלו להעריך את העובדות האלה, או להדריך את התלמידים כדי שהם ילמדו להכין סרטים איכותיים יותר בעתיד. הטכנולוגיה מסנוורת, והתוצאה עגומה במספר מישורים – הלמידה רדודה, התוצר רדוד, ובמקום שהתלמידים ישתמשו בטכנולוגיות לצרכים הקשורים לחיים שלהם, בית הספר יקלקל את הרצון של התלמידים להשתמש בטכנולוגיות האלו בעתיד. חבל.
תוויות: בלוגים, טכנולוגיה, שימוש בבתי ספר
