ויל ריצ'רדסון הוא בין אנשי החינוך החשובים בתחום של שילוב כלי אינטרנט חדשים בתהליך הלמידה. הוא כותב ומרצה המון, ומורים רבים שאימצו את הכלים האלה בעבודה שלהם נחשפו אליהם לראשונה דרכו. עם זאת, לא פעם מתקבל הרושם שריצ'רדסון מדגיש את הטכנולוגיה לשם הטכנולוגיה, ואיננו בוחן את איכות התוצר, או את איכות הלמידה המופקים על ידי הכלים שעליהם הוא כותב. לכן, כאשר קראתי את
המאמרון החדש בבלוג שלו חשתי, לשמחתי, שדבריו אינם אופייניים לגישה שלו.
במאמרון הזה ריצ'רדסון מספר על
Ustream.tv, כלי המאפשר העלאה לרשת של "תוכניות" טלוויזיה בזמן אמת. ריצ'רדסון מתאר את ההצלחה המטאורית של הכלי הזה – 10 מיליון מבקרים ייחודיים בחודש הקודם. אבל הוא מוסיף:
Ironically, the main problem I have with UStream is that it’s almost too easy to do, and therefore we’re bound to see a lot of pretty bad content coming across our screens. How do we get ourselves and our kids invested in a process that moves us all towards more “quality” in a traditional sense? Or should we even be worrying about that? Will the best content, the best uses bubble up? Should the traditional measures and standards apply, and, if so, to what extent?
ריצ'רדסון בוודאי צודק – יש כאן הזמנה להעלאת תוכן ירוד שיגרום לנו להתגעגע למנטוס ולבקבוקי הקולה ב-You Tube. אין זה אומר שהשימוש בכלי הזה פסול. יש בוודאי מצבים שבהם השידור הישיר של הרצאה או דיון, או של הופעה, יכול להיות יעיל וכדאי. בנוסף, סביר להניח שמי שמנסה לשדר בדרך הזאת זקוק לשעות של אימון והתנסות עד שהוא מצליח לשדר משהו מעניין. אבל עיון בתוכניות המשודרים דרך Ustream בכל רגע נתון מראה שקשה מאד למצוא משהו איכותי.
אני מודה שעל פי רוב אינני חסיד של המיידיות בחינוך. אין זה אומר שאני מתנגד לספונטאניות, אבל אינני בטוח שאותה ספונטאניות צריכה להיות מונצחת ברשת. יתרה מזאת, בחברה המערבית של היום, חברה שמעודדת את הספונטאניות, נדמה לי שתפקידה של המערכת החינוכית היא לחנך יותר לשיקול הדעת, לעריכה לפני הפרסום, לדייקנות. כלים כמו Ustream שמאפשרים את המיידיות אולי תואמים את הגישה הכלל תרבותית הרווחת, אבל הם אינם עונים על צורך חינוכי. (אגב, נדמה לי שבחברה המדכאת את הספונטאניות, הייתי רואה חיוב במערכת חינוכית שמעודדת אותה ועוזרת לתלמידים לפתח אותה.)
לפני שבוע ציטטתי את קליי בורל שהזכיר לנו שבסרט טוב שעה של צילומים מצטמצמת לדקה אחת של חומר משודר. לא קל לערוך סרט, ולא קל לוותר על חומרים שאנחנו מצלמים כדי להפיק סרט איכותי. ריצ'רדסון צודק שכלים כמו Ustream עושים את מלאכת ההפקה של סרט לקלה מדי. כמובן שכלי Web 2.0 רבים קלים מאד לשימוש, ובמידה מסויימת גם בהם יש סכנה של קלות הפרסום. אבל כלים כמו בלוגים עדיין דורשים התמודדות רצינית בשאלה של מה לפרסם ומה להשמיט, ותפקידם של המורים הוא לעזור לתלמידים להבין שאנחנו מעריכים כתיבה טובה לא רק לפי מה שמתפרסם, אלא גם לפי מה שלא מופיע בתוצר הסופי.
תוויות: בלוגים, כתיבה
