שליטה בדרכי נועם היא עדיין שליטה
תוויות: הרהורים
הפעם אריאלה מדווחת על סרט וידיאו שהיא מצאה, וידיאו שממחיש שיטה לרכישת הקריאה – "הפרופסור המטורף". השיטה מורכבת ממספר שלבים, כולל קריאה מוגזמת (או מוקצנת) וגם קריאה בעזרת תנועות ידיים שאמורות להמחיש את תוכן הכתוב. אריאלה מציינת שמצפייה בסרט מתקבל הרושם שהתלמידים באמת מתלהבים מהקריאה, אבל היא גם מבחינה בתזמור רב למדי של המורה ששולט בכל שלבי הלימוד. כל דבר מתוכנן מראש, אולי אפילו ההתלהבות.
מול הדוגמה העכשווית הזאת אריאלה מביאה סרטון נוסף, מלפני כ-60 שנה, שעוסק במשמעת בכיתה. הסרטון מציג שתי גישות למשמעת, כאשר המסר המרכזי הוא שכאשר המורה מסביר את החומר הנלמד בצורה מעניינת, התלמידים מתעניינים, ובעיות המשמעת מתמעטות. הסרטון מביא שתי דוגמאות לניהול כיתה, ומדגיש שבעזרת קצת הומור, במקום הפחדה ואיומים, אפשר ליצור אווירה של למידה בכיתה. הסרטון כמובן מבויים לגמרי, אבל סביר להניח שכך גם הסרט על שיטת "הפרופסור המטורף" שרוצה ליצור רושם של ספונטאניות, אך לטעמי אינו מצליח.
הדקה הראשונה של הסרטון על שיטת "הפרופסור המטורף" מזכיר את סרטיו של מיכאל ווש, אבל הפעם, במקום שסטודנטים מציגים פלקטים שעליהם רשומים עובדות על הלמידה שלהם, התלמידים מדקלמים עובדות (עגומות) על אחוזי האוריינות בארה"ב. אין ספק שהמצב עגום, וכל שיטה שיכולה לשפר את המצב הזה מבורכת. אבל אישית, השיטה הזאת איננה משכנעת אותי. יש משהו מתוזמר למדי במה שאנחנו רואים בסרט. כדאי לזכור שבגישת ה-Reading First שזכתה להיות השיטה המלווה את No Child Left Behind, לא היה מרחב פעולה למורים. במקום זה, הם הונחו בדיוק כיצד לנהוג בכל שלב ושלב, כולל אפילו אילו משפטים להגיד לתלמידיהם. לאחרונה, השיטה הזאת, שלכאורה התבססה על מחקר מדעי, נחשפה כלא יעילה, והבסיס המחקרי שעליו היא מבוססת התגלה כמפוקפק למדי. (לפני חודש גרי סטייגר כתב דברים מעניינים, ומשכנעים, מאד על השיטה הזאת.)
אינני טוען ששיטת "הפרופסור המטורף" הוא כמו Reading First. למען האמת, אני מוצא הבדלים רבים, ואינני יודע מספיק כדי לקבוע. אבל אני מתרשם שמתחת לפעלתנות המרשימה, אין בהכרח למידה של ממש. התלמידים מזיזים את ידיהם בלהט, אבל לא ברור שתנועות הידיים שלהם מעידות שהם באמת מבינים את הכתוב. עם זאת, בהחלט מורגש שיש אווירה חיובית בכיתה. אבל למידה איננה נובעת רק מפעלתנות ורעש. אפשר למצוא אווירה של למידה גם במסגרות שנראות נוקשות. על הסרטון השני, למשל, אריאלה כותבת:
גם בסביבה המתוקשבת אפשר לפקח על כל צעד של כל תלמיד. אבל נדמה לי שמי שצולל לתוך הסביבה הזאת מבין שכדי להפיק ממנה את המרב, המורה צריך לשחרר את הרסן, צריך לוותר על האפשרות לנצח על תזמורת הכיתה, ולתת לתלמידים לעבוד לפי המוסיקה שהם שומעים בראשים שלהם, במקום לפי הפרטיטורה שנקבעה על ידי המורה מראש.
