נדמה לי שקתי דייווידסון כותבת על תחום המחקר שלה רק לעתים רחוקות בבלוג שלה. אבל כאשר היא עושה זאת הקריאה מרתקת. בדרך כלל הבלוג של דייווידסון עוסק בשילוב הדיגיטאליות לתוך מדעי הרוח, ולתוך החינוך באופן כללי. לעומת זאת, תחום המחקר הראשי שלה הוא הספרות האמריקאית בתקופה של מלחמת העצמאות והשנים הראשונות של ארה"ב. לכאורה, אין לזה קשר לדיגיטאליות ולאינטרנט, אבל הקשרים שהיא מוצאת בין השניים הם מה שעושה את המאמרונים האלה לכל כך מרתקים. והעבודה שיש לה שורשים עמוקים במחקר במדעי הרוח מוסיפה מימד חשוב לדברים שהיא כותבת. ברור שאין לנו כאן עסק עם מישהו שרודף אחרי כל דבר חדש רק משום שהוא חדש.
עם זאת, אפשר אולי להגיד שה-"חדש" הוא אחד המוטיבים שמעסיקים את דייווידסון. בתקופה שהיא חוקרת, הרומן היה סגנון ספרותי יחסית חדש, ודייווידסון מבקשת לבחון כיצד הסגנון הספרותי הזה השפיע על התרבות באופן כללי. היא כותבת:
The popular novel was the form that spurred a range of technological, social, educational, and institutional changes that, in turn, made the spread of the novel possible.
היא מקשרת את הרומן, והפופולאריות שלו, להתפתחויות טכנולוגיות בדפוס, וגם לנייר ולדיו זולים. אבל היא מדגישה גם שפתיחתם של ספריות ציבוריות, חינוך לכל, אוריינות נרחבת, ודמוקרטיה השפיעו על הפופולאריות של הרומן, ואלה, כמובן הושפעו ממנו.
במאמרון של היום דייווידסון כותבת על הדמיון בין הרומן בימיה הראשונים של ארה"ב, לבין התרבות האינטרנטית של היום. בין היתר היא כותבת:
The novel was the blog and the video game and the social network—all of those in different ways—of the post-Revolutionary era in America.
מתחשק לצטט את המאמרון כולו כאן. הרי בכל פיסקה יש משהו שמעורר מחשבה, שמזמינה אותנו להסתכל על הטכנולוגיות של היום, והשפעותיהם על חיינו, טיפה אחרת. אבל כמובן קצת מוגזם לצטט את הכל, ולכן אסתפק בפיסקה אחת. דייווידסון כותבת על כיצד התייחסו לרומן באותה תקופה, ומוצאת דמיון רב בין הטענות כלפיו אז, והטענות כלפי בלוגים, רשתות חברתיות, ומשחקי מחשב היום:
Every bit as much as blogs, social networks, and video games today, the novel was vilified. The novel was accused (I’m not making this up) of leading to solitariness, promiscuity, vulnerability to predators, laziness, hostility, mental distraction, psychological overload, and obsession. It would lead to anarchy, rebellion, and also (yes this is contradictory) hermit-like withdrawal from responsible democratic participation. It would lead to disrespect for parents and authority figures. It would prevent one from full maturity and deter one's entrance into adulthood as either a respectable wife and mother or a fully responsible worker, breadwinner, and citizen (women, of course, couldn't vote then so citizenship was "moral," raising patriotic sons to vote and fight to defend their country). Novels, it was thought, impeded all that was good, ethical, and productive. The novel lead youth ASTRAY. (Novels didn't use emoticoms but did use lots of ALL CAPS, italics, and exclamation points, all of which, elitists said, showed how illiterate they were.)
דייווידסון מציינת שגם אז, בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, צעירים מלאו תפקיד חשוב בעיצובה של תרבות חדשה. עם זאת, היא גם כותבת שבין כל התחומים שמושפעים משינוי תרבותי, החינוך הוא בין האחרונים להשתנות. אישית, אינני בטוח שהקביעה הזאת נכונה, אבל זה נושא למאמרון אחר. מבחינתי, העיקר כאן הוא הראייה ההיסטורית שדייווידסון פותחת לפנינו. (אולי זה המקום להזכיר ספר פופולארי מלפני בערך עשור,
The Victorian Internet מאת טום סטנדג', שהצביע על הדמיון הרב בין היחס שלנו לאינטרנט לבין היחס לטלגרף כאשר הוא היה מכשיר חדש וקוסם במאה ה-19.) הגישה של דייווידסון מאפשרת לנו להרחיב את הדרכים שבהן אנחנו מבינים את ההשפעות של הטכנולוגיות של היום.
בדיקה ב-"אלף" מראה שחמישה עותקים של הספר של דייווידסון "
Revolution and the Word" נמצאים בספריות אקדמיות בארץ (ורק אחד מאלה הוא המהדורה החדשה המורחבת). בקרוב מאד אזמין עותק בהשאלה בין-ספרייתית.
תוויות: אוריינויות, הרהורים, טכנולוגיה
