במהלך השבוע האחרון נאספו אצלי בערך עשרה מאמרונים מבלוגים שונים שסימנתי לעצמי כראויים להתייחסות – מאמרונים שעוסקים במבחר נושאים חשובים שראויים ליותר מאשר רק הנהון ראש והסכמה כללית לפני שעוברים הלאה לעוד משהו חדש. אני מקווה שעדיין אמצא זמן לכל אלה, אם כי הנסיון מלמד שעם חלוף הזמן, לפחות כמה מהם יידחו הצידה עד שאשכח אותם, או ארגיש שלעומת נושאים אחרים (אם כי, לא בהכרח חדשים) הם כבר אינם כל כך רלוונטיים. ולפעמים, מאמרון בבלוג של מישהו מתפרסם בדיוק בזמן, כמו שקרה היום בבלוג של ג'ף אוטכט.
משום מה, דווקא
היום אוטכט בחר לכתוב על רפלקציה. הנושא, כמובן, קרוב לליבי, ועם תחילתם של עשרת ימי התשובה מתאים לחזור ולהקדיש לו (שוב) מאמרון. אוטכט כותב שמעט מדי מורים מפנים לעצמם זמן לרפלקציה. (הוא מציין שכמורים אנחנו מרבים לבקש רפלקציה מהתלמידים שלנו, ולכן ראוי שגם אנחנו נעסוק בה.) הוא מדגיש שעל אף העובדה שהיום הרפלקציה מזוהה עם כתיבה לבלוג, אין הבלוג האמצעי היחיד:
You don’t have to blog, or even write. Reflecting could be reading an educational journal, it might be sitting and staring out the window, or it might be writing down your thoughts.
אוטכט מצטט את
דייוויד המילטון, מנהל בית ספר (K12) בטורונטו, קנדה, שממש החודש התחיל לכתוב בלוג, וכיאה לתחילת התהליך, כותב על ... רפלקציה:
But lest we forget, reflection is hard work. Whether we are sorting out our emotions and discerning personal values and attitudes, or discovering the shaky underpinnings of contemporary truths, reflection takes work, and, I would suggest, it takes practice. As I prepared to write this blog, I was amazed at how difficult it is to keep focused on a single abstract topic for stretches of time over several days.
אוטכט מודע לקושי הזה. הוא יודע שרפלקציה דורשת ריכוז ומאמץ. הוא ממליץ למורים להקדיש חלק מיום העבודה שלהם לרפלקציה. עם זאת, הוא מכיר בכך שלא כמו מורים אחרים, העבודה שלו איננה כרוכה בשעות כיתה רבות. לכן, הוא יכול לסגור את דלת משרדו, ולחשוב ולכתוב. אחד המגיבים למאמרון של אוטכט מציין את הנקודה הזאת. ביל פריטר, מורה לכיתה ו' במדינת צפון קרולינה (שאת הבלוג שלו קראתי לראשונה רק לפני כשבוע) מסביר שקשה לו מאד לפנות זמן לרפלקציה:
And that’s the kicker for me, I think. That’s why so much of the reflection that I do is done away from school — or not done at all — I just don’t control my time in the same way that professionals working beyond the classroom do.
אין לי ספק שפריטר צודק, ונדמה לי שיש עוד נקודה שהוא איננו מציין שבוודאי נמצא בראשיהם של מורים שמעוניינים לפתוח בלוג שישקף את הרפלקציות שלהם על עבודתם המקצועית. אין מה לעשות – הבלוג הוא יומן ציבורי, וכדי שרפלקציה תהיה משמעותית, היא צריכה להכיל ביקורת, ביקורת עצמית, כמובן, אבל גם ביקורת כלפי הסביבה שבה המורה פועל. אני בהחלט יכול להבין כל מורה שמהסס לפרסם את הרפלקציות שלו בציבור, כאשר הוא יודע שהממונים עליו עשויים לקרוא את מה שהוא כותב, וכאשר אותם ממונים לא בהכרח יודעים לראות את הרפלקציה הזאת כחלק מתהליך של למידה עצמית.
מהבחינה הזאת, עלי להודות שעבורי, שלא נמצא בבית ספר, מלאכת הכתיבה לבלוג קלה יותר. פעמים רבות כתבתי כאן שאני מייחל ליום שבו מורים רבים בישראל יכתבו בלוגים שבהם הם ידווחו ויהרהרו על העבודה החינוכית שלהם (במיוחד בנוגע לשילוב טכנולוגיות בלמידה). אני כמובן עדיין מקווה שכך יהיה, אבל אני גם מודע לכך שזה לא כל כך קל כמו שאני לפעמים רומז. ואי לכך ... זאת הזדמנות טובה בשבילי לבקש סליחה.
תוויות: הרהורים, מורים, רפלקציה
אני מורה. וככזו אני חושבת כמה פעמים לפני שאני מפרסמת איזשהו הגיג. למרות שמנהלת בית הספר שבו אני מועסקת ואפילו המורות אינן קוראות בלוגים בכלל ובלוגים חינוכיים בפרט(למעשה, השימוש הנפוץ ביותר שלהן באינטרנט כולל בעיקר הורדה והדפסה של דפי עבודה).לכן, אני עורכת את הרפלקציה שלי לרוב על קריאת דבריהם של אחרים ומנסה לעשות השוואה זהירה לדברים המוכרים. או מבצעת אותה בשתיקה, מול עצמי וחבריי הקרובים לדעה.
מעמדן של המורות בארץ הוא כשל הפועלים במפעל, הן מבצעות את העבודה "השחורה" ויכולת העמידה שלהן מול המערכת היא אפסית.
איזה מזל שיש איש כמוך שיכול ומעז לאוורר ולהוציא לאור את המחשבות העוברות בראשו, מביא אלינו את מחשבותיהם של אחרים ואגב כך גם מביע דעה ומתלבט עם קהל הקוראים (השותק, אך חושב).
תודה רבה ג'יי שאתה שם, ושנה טובה!
נשלח ע"י:
אנונימי | 29 ספטמבר, 2008 07:46
ג'יי,
אהבתי מאוד את הסייפא. אתה יודע מה אומרים על מודה ועוזב. :-)
אני רוצה להתייחס לדבריה של יוספה. יותר ויותר נדמה לי שלקרוא בלוג של אדם אחר זה קצת כמו להאזין בסטטוסקופ ללמידה שלו להרהוריו. זה לחלוק לו כבוד במובן עמוק של המילה. בתרבות הפנים ארגונית בבתי הספר זה כנראה חסר.
שנה טובה !
איריס
נשלח ע"י:
אנונימי | 29 ספטמבר, 2008 18:28