סיפור מוכר, אם כי הפעם עם זווית ייחודית, ואפילו מוזרה, מופיע
בכתבה באתר האינטרנט של חדשות רשת החדשות האמריקאית ABC. הכתבה, שהופיעה לפני מספר ימים, מדווחת על נערה בת 15 במדינת אוהיו שנעצרה על ידי המשטרה מפני שהיא העבירה דרך האינטרנט צילומי עירום של עצמה לחברים שלה. בכתבה מציינים שיתכן שהיא תוגדר כעבריינית מין ותצטרך לעמוד למשפט.
בהסתמך על דעותיהם של פסיכולוגים, הכתבה מעלה סברה די הגיונית בנוגע למעשה של הנערה, ולמניעיה:
she was only after a sliver of notoriety, the product of a culture where pornography has gone mainstream and fame can be had in an instant by simply distributing a sexually explicit video with a cell phone or on the Internet.
אכן, נדמה לי שיש כאן התייחסות הגיונית למצב שבימינו איננו, למרבה הצער, במיוחד יוצא דופן. יש כאן מקרה של בת שמושפעת מהחברה הסובבת, ואיננה מודעת לכוח של האינטרנט. קשה להבין כיצד זה הופך אותה לעבריינית מין – אפילו אם העברת צילומי עירום של קטינים היא אכן פשע. אבל החוק הוא, כנראה, החוק – בכתבה אנחנו קוראים לא רק שהיא עלולה לעמוד לדין, ולקבל עונש כבד, אלא שהרשויות אפילו שוקלות להגיש תביעות נגד החברים שלה שקיבלו את הצילומים.
אין לי טענות כלפי הכתבה. אין בה, לשם שינוי, אמירות על כך שהאינטרנט משחית את הנוער. במקום זה, הקו הבסיסי שלה הוא שההתרבות הכללית שלתוכה בני הנוער גדלים מעודדת את החשיפה ואת הפרסום המהיר, ואיננה עוזרת להם להבין את ההשתמעויות של החשיפה הזאת. הכתבה מצטטת, למשל, את ג'ין קילבורן, סופרת ומרצה בענייני השפעת פרסומות על בני נוער, שאומרת:
Everybody feels that the most important thing is to get your 15 minutes of fame and to go to any lengths to achieve it. So sending pictures around like that is a way of getting a whole lot of attention and recognition even though it's going to be devastating and short-lived.
במקרה (או אולי לא במקרה) קראתי היום לא רק את הכתבה ב-ABC News אלא גם
מאמרון חדש של טרי פרידמן. המאמרון של פרידמן, שנכתב בעקבות הרצאה של דנה בויד בה הוא נכח, בוחן את מידת הפרטיות בחייהם של בני נוער היום – פרטיות במצבים של פנים-אל-פנים, ופרטיות במצבים מקוונים. על פניו, אין קשר בין המאמרון של פרידמן לבין הכתבה ב-ABC News – הרי ספק אם אותה נערה באוהיו חיפשה פרטיות כאשר היא שיגרה את הצילומים שלה לידידיה. אבל פרידמן מבחין בנקודה חשובה מאד:
These days, children are highly scheduled and highly supervised. Being under constant surveillance, the only way they can get any semblance or privacy is by going online to chat to their friends, which is quite a paradox if you think about it.
יתכן שעבור הנערה מאוהיו הסביבה המקוונת הקנתה תחושה של פרטיות – יותר פרטיות מאשר יש לה כאשר היא איננה אונליין. אם כך היא הרגישה, היא כמובן טעתה בגדול, אבל אפשר בכל זאת להבין את התחושה. כמו-כן, יתכן שההתנהגות שלה היא עדות לכך שבני הנוער של היום פשוט אינם חושבים שבכלל קיים דבר כזה פרטיות.
פרידמן מציין שאנחנו, המבוגרים, מקדישים מאמצים רבים בלהזהיר את בני הנוער מפני סכנות ברשת, כולל, כמובן, החשיפה האישית. אבל הוא מדגיש שיש הבדל גדול בין לדעת כיצד להמנע מסכנות, לבין לדעת לנהל חיים מקוונים תקינים. הוא כותב:
There is, quite rightly, a lot of emphasis on telling young people how to behave online, and how to keep themselves safe. But I have not seen any guidance about how to have a normal relationship, and I haven't seen any guidance for adults either. For young people, the emphasis is always on how to keep safe; for adults, it's always on how to keep safe in a legal sense.
אינני יודע מה חשבה אותה נערה מאוהיו. לא חסרו לה דוגמאות של אנשים שבזכות הופעות חושפניות באינטרנט או בטלוויזיה נעשו מפורסמים לרגע, ואולי היא קיוותה שכך יקרה גם לה. עם זאת, ספק אם היא היתה מודעת לכוח של הרשת לנפח מעשה שטותי בין חברים לממדים של פרשה משפטית. פרידמן צודק שבני נוער זקוקים להכוונה, שהם (וגם מבוגרים) צריכים עזרה על מנת להבין כיצד לנהל את חייהם בסביבה המקוונת. זה בוודאי חשוב הרבה יותר מאשר לתפוס אותם בקלקלתם ובעקבות זה להגדיר אותם כעברייני מין.
תוויות: אתיקה, גלישה בטוחה
שוב, כמו במקרים אחרים, עומד כאן לדעתי הצורך לשלב באיזושהי מסגרת, חינוך לשימוש נכון באינטרנט אצל בני הנוער, לא רק באמצעות הצהרות או אכיפה בלבד או באמצעות ניסוח כללי אסור ומותר בלבד. המחשבה להתמודד עם בעיות כאלה באמצעות החוק והמשפט היא שגויה במקרה הטוב ורשלנית במקרה הגרוע. בכל מקרה, היא מקוממת. ושוב, לצערי, החינוך מפגר כאן בשנות דור, לאו דווקא עקב חוסר רצון ונכונות של המורות והמורים אלא עקב רשויות החינוך והרשויות הפוליטיות שאינן מחוברים לקצב הזמן ולצרכי הזמן.
נשלח ע"י:
אנונימי | 17 אוקטובר, 2008 09:55
זה כה אמריקאי לחשוב שכל בעיה ניתנת לפיתרון באמצעות העמדה לדין וענישה. כאן זה מובא עד אבסורד.
נשלח ע"י:
אנונימי | 17 אוקטובר, 2008 10:34
האמת היא שהתלבטתי אם לפרסם את המאמרון - הרי נכון להיום, כמעט כל מי שעוסק בנושא "סכנות ברשת" במערכת החינוכית מסכים (לפחות ברמה של הצהרות) שצריכים ללמד "התנהגות ברשת" בגישה חיובית, ולא להתמקד בסכנות שאורבות אחרי כל צ'ט. ואם כך, אפילו אם שמחתי שהכתבה בחדשות ABC התייחסה לבעיה בראייה כלל תרבותית, לא ברור שהיה צורך בעוד מאמרון על הנושא.
אני מניח שהאבסורד של הגישה המשפטית, כדברי נתאי, הפכה את המקרה המסויים הזה לקוריוז שפשוט קשה היה לוותר עליו. לפמעים מותר.
נשלח ע"י:
יענקל | 17 אוקטובר, 2008 10:55