כבר לא הולכים עיוור אחרי ההקלדה העיוורת
תוויות: אוריינויות, כתיבה
כל הסיפור הזה בא על מנת להסביר למה רק היום הגעתי למאמרון בבלוג של טים שטאמר מה-28 לספטמבר – 21st Century Keyboarding Skills. הנושא הוא, הרי, די אהוב עלי, ולו קראתי את המאמרון לפני שבוע, בוודאי הייתי כותב עליו כבר אז.
למדתי הקלדה עיוורת עוד בכיתה ח', ומאז האצבעות שלי מרגישים בבית על המקלדת. כאשר עליתי ארצה, עם מזוודה ביד אחת, ומכונת כתיבה קטנה ביד שנייה, אחת השאלות הראשונות ששאלתי היתה היכן אפשר להשיג מכונת כתיבה בעברית. (לפני יותר מ-25 שנה ירשתי IBM Selectric דו-כיווני ממישהו, ואני מודה שביני לבין המכונה ההיא התפתח קשר הדוק ועמוק.) עד לפני מספר שנים הייתי משוכנע לחלוטין שההקלדה העיוורת היא מיומנות שחייבת להילמד בבית הספר. אבל באופן אולי פרדוקסאלי, הנגישות של התמלילן, והזמינות של מכשירים רבים אחרים שמאפשרים הכנת טקסטים דיגיטאליים, הובילו לספקות אצלי בנוגע לנחיצות ההקלדה העיוורת. נדמה לי שמשהו דומה קרה לסטאמר.
צילום: אוליבר קורמיס - CC, מתוך:
http://en.wikipedia.org/wiki/IBM_Selectric_typewriter
אחד המגיבים למאמרון הזה מציין שאנחנו חיים בתקופה שבה אמצעיי הקלט למחשב מתפתחים ומשתנים כמעט מדי יום. כבר היום, למשל, קיימים יישומים מאד מוצלחים לזיהוי קול והפיכת הדיבור לטקסט מתומלל (באנגלית לפחות) כך שאין כבר סיבה להקליד, אלא פשוט לדבר לתוך התמלילן. אני חייב להודות שמדובר בטענה די משכנעת, אם כי אני יכול לתאר לעצמי תנאים מסויימים, הרצאה באוניברסיטה למשל, שבהם סטודנט לא יוכל לרשום לעצמו הערות על דברי המרצה באמצעות יישום מבוסס דיבור. יכול להיות ששיקול כזה הוא שמביא את טום הופמן, שגם הוא מגיב למאמרון של סטאמר, לכתוב שההקלדה העיוורת היא עדיין אחת ממיומנויות האוריינות החשובות. הופמן כותב שלא יתכן שתלמידים יסיימו בית ספר תיכון בלי שהם למדו הקלדה עיוורת.
אני מודה שאני חש אמביוולנטיות רבה כלפי הנושא. אני בוודאי מסכים שבעידן התמלילן הצורך בהקלדה ללא שגיאות הולך ופוחת. אבל אינני משוכנע שערכה האמיתי של ההקלדה העיוורת נמצא בצמצום שגיאות.
מחשבות רבות מתרוצצות בתוך הראש שלנו בלי הפסקה. מעטים מאיתנו מסוגלים לבטא את המחשבות האלו בצורה צלולה ומגובשת מבלי שנעביר אותן לנייר או לפורמט דיגיטאלי. הנייר והצג מסייעים מאד בעריכה ובפיתוח הרעיונות שלנו, והיכולת להחצין אותם במהירות, לפני שהם חולפים או מתמזגים עם אחרים, נחוצה לנו מאד. אפשר לקוות שאמצעים לזיהוי קול עוד יסייעו בתהליך הזה (אלקטרודות על המוח, במיוחד בשעת מקלחת, גם לא יכולות להזיק), אבל נדמה לי שיש עוצמה מיוחדת בכתיבה, עוצמה שלא נמצאת בהבעת רעיונות בקול רם. אין זה אומר שהמקלדת כפי שאנחנו מכירים אותה היום היא המילה האחרונה בהפיכת מחשבות לטקסט מתומלל, אבל נכון להיום, נדמה לי שהיא האמצעי הטוב ביותר שיש לנו. וזאת סיבה מספקת כדי שנמשיך ללמד הקלדה עיוורת.
אחת המתנות הגדולות שנתתי לעצמי כשהתחלתי לכתוב את התיזה שלי הייתה לשים את האצבעות כמו שלמדתי בכיתה ו', עם האצכעות המורות על הכ' והח', ולהפסיק להסתכל על המקלדת. בהתחלה - כאבי ראש והקלדה איטית. שבוע אחר כך הגעתי למהירות ההקלדה הקודמת שלי (שלא הייתה איטית בכלל). חודש אחר כך הקלדתי הרבה יותר מהר, ולא הייתי צריך להצמיד את העין למסך.
ובעניין אחר - 'אמצעיי הקלט למחשב מתפתחים ומשתנים כמעט מדי יום'? בשנת 1984 קיבלתי את המחשב הראשון שלי - ספקטרום סינקלייר. אמצעי הפלט שלו היה שונה מזה שאני משתמש בו היום (חיבור למסך הטלוויזיה). אמצעי האחסון היה שונה (טייפ קלטות רגיל), שלא לדבר על ההבדלים העצומים בזיכרון, בכוח העיבוד וכו'. רק דבר אחד לא השתנה - למחשב ההוא, כמו לזה, הייתה מקלדת qwerty. נכון, אי שם בראשית שנות ה-90 הצטרף לסיפור גם העכבר.
אז אולי ההיצע של אמצעי הקלט בשוק משתנה מדי יום, אבל מבחינת המשתמשים זה אולי התחום הכי יציב במחשבים.
נשלח ע"י:
Unknown | 08 אוקטובר, 2008 22:05