« לדף הראשי | ללמוד לאהוב את הרעש? » | סוף סוף הוכחה שהאינטרנט טוב לבריאות? » | לשם שינוי ... לא מאשימים רק את האינטרנט » | ועכשיו, תגדיל את הגופן עוד שתי נקודות » | ההעתקות מסרבות לרדת מהכותרות » | בשביל מי כל הדיון הזה? » | כבר לא הולכים עיוור אחרי ההקלדה העיוורת » | לא קריאה של מילים על נייר בלבד » | למען הסר ספק? עדיין לא » | זה לא בגלל הטכנולוגיה » 

יום שני, 20 באוקטובר 2008 

יפה דורש, יפה ...

מדי פעם אני נותן לאמרונים שמתפרסמים כאן את התג "הרהורים". הקטגוריה היא, כמובן, כללית למדי, קטגוריה שכאילו אומרת שמה שכתבתי פשוט איננו שייך לשום תחום שאפשר להגדיר באופן ברור. ביסודו של דבר, כל מה שמתפרסם כאן אינו אלא "הרהורים", ופעם אחר פעם אני מדגיש שהערך הבסיסי ביותר של בלוג הוא בכך שהוא מהווה מרחב שבו אפשר לבחון מגוון נושאים, ואת ההתייחסות האישית המתפתחת שלי לנושאים האלה. אך משום מה, למרות הכוונה שלי "לחשוב בקול רם", אני חושש שמה שלבסוף מופיע על הצג נראה כמאמר גמור, כאמירה מלוטשת, והחשיבה שבדרך, הספקות, ה-"אמנם"-ים הרבים שהם חלק חשוב ביותר של הכתיבה, אינם באים לביטוי.

אין, כמובן, שום פסול בכך, אבל על פי רוב הכוונה שלי איננה להסיק, או להציג, מסקנות חותכות, אלא לבחון נושאים מהיבטים רבים. הבחינה הזאת אמנם מתרחשת, אבל היא לא נראית במה שמתפרסם כאן כמאמרון גמור. פעמים רבות, עד שמאמרון מגיע לפרסום, המשפטים הראשונים שבתחילת התהליך נתנו לכיוון להמשך, נעלמים לגמרי. לפעמים תוך כדי כתיבה אני מגלה שאני בעצם "מבין" נושא מסויים בצורה מאד שונה ממה שחשבתי תחילה. לפעמים אני מתחיל את הכתיבה עם כוונה ברורה להביע דעה נחרצת, ועד שאני מסיים את הכתיבה, ההתייחסות הקצת מרוחקת שנוצרת מראיית המילים שלי על הצג גורמת לי לשנות את הכתוב, להעביר משפטים שחשבתי שיהוו סיום להתחלה של פיסקאות כדי שאוכל להתמודד, להתעמת, איתם בהמשך. אין שום דבר חדש באמירה שהכתיבה היא תהליך, אבל אני חושש שבמקרים רבים בבלוג הזה, מה שבולט לעין הקורא איננו התהליך אלא ההצהרות ה-"גמורות", ולא זאת הכוונה.

ולמה דווקא עכשיו אני כותב את ההרהורים האלה? אתמול, רגע לפני ההקלקה על "פרסם", חשבתי לעצמי שאותם דברים שעמדתי לפרסם באמת היו, במקרה הזה, הרהורים בלבד. בראש שלי היה קשר ברור בין הפיסקה הראשונה שטענה שביסודו של דבר בית ספר הוא מסגרת, לבין הפיסקה האחרונה שהצביעה על מה בתי ספר צריכים לעשות כדי לעזור לתלמידים להתמודד עם ה-"רעש" סביבם. אבל אפילו אם לי זה היה ברור, הייתי רחוק מלהיות בטוח שהצלחתי להמחיש את הקשר הזה לאחרים. ובכל זאת, מתוך התחושה שהחובה הראשית שלי היא לעצמי, שעלי להשתמש במרחב הזה על מנת להבהיר את המחשבות שלי לעצמי, בחרתי לפרסם.

אולי באופן לא מפתיע, המחשבות האלו עלו סביב הנושא הספציפי של Publish, then Filter. תוך כדי הכנת המאמרון הקודם נזכרתי במאמרון של ויל ריצ'רדסון שהתייחס לנושא הזה. כאשר כתבתי על המאמרון הזה, עוד בחודש מרץ, ציינתי את התגובות של דין שרסקי ושל גרי סטייגר למאמרון של ריצ'רדסון. שניהם טענו שבעידן הבלוג, כאשר די בהקלקה על כפתור כדי לפרסם ברשת, אנחנו זקוקים לאמצעים שיעזרו לנו להבחין בין החשיבה בקול רם שמופיע שם, לבין עבודות שעברו עריכה ושאפשר להחשיב אותם ל-"גמורות". סטייגר הדגיש שקיימת סכנה בכך שכאשר האינטרנט מתמלא בכתיבת בוסר, תלמידים יחשבו שאין חשיבות בעריכה ובליטוש. כאשר אנחנו משבחים תלמידים על כך שעבודות שלהם מופיעות באינטרנט, למרות שאלה אינן איכותיות, נוצר מצב שבו באנו לברך, אך יצאנו מקללים.

אני משוכנע שזאת סכנה אמיתית, סכנה שדורשת מאיתנו לראות לא רק את הפן החיובי של הבלוג. כמו-כן, אני מודע לעובדה שאותם הרהורים שהעליתי אתמול הם חלק מתהליך של בירור עצמי, בירור שעדיין לא הבשיל. אבל אני גם משוכנע שאם יש קוראים לבלוג הזה, הקוראים האלה יודעים שיותר מאשר אני כותב כאן בשבילם, אני כותב כאן עבור עצמי. אני מקווה, כמובן, שההרהורים שעולים כאן מתקבלים כהזמנה לאחרים להמשיך את ההרהור – גם לעצמם וגם לאחרים. עם זאת, אני מניח שלא מזיק שאצהיר מדי פעם שמה שמתפרסם כאן הוא בראש ובראשונה חשיבה בקול רם – אפילו אם אני בטוח שאם יש כאן קוראים, הם יודעים את זה. האחריות ל-Publish, then Filter, חלה על כולנו.

תוויות: ,

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates