לפני שבוע ראובן ורבר שלח לי קישור למאמר מהנה ביותר -
The Term Paper Artist - וידוייו של אדם שבמשך מספר שנים התפרנס מכתיבת עבודות לפי הזמנה להגשה בבתי ספר ובקולג'ים. המאמר גדוש בסיפורים פיקנטיים על סטודנטים שהיו מוכנים לשלם כסף טוב כדי לקבל עבודה מוכנה להגשה כאשר ברור היה שלא היה להם מושג מה נלמד בקורסים שבהם היו רשומים, ולא הבינו בכלל כיצד לכתוב עבודה.
בין סיפור לסיפור יש במאמר גם כתב אישום חריף כלפי מוסדות להשכלה גבוהה שמוכנים לקחת כסף מסטודנטים ולרשום אותם כלומדים מן המניין למרות שהסיכוי שהם יסיימו את לימודיהם בהצלחה ויקבלו תעודה היה קלוש מלכתחילה. בזמן האחרון נתקלתי במספר מאמרים על הנושא הזה – האם ההשכלה הגבוהה מתאימה לכולם – ומדובר בנושא חשוב אבל גם בעייתי. הנושא מתקשר יותר מדי בקלות לגישות שגולשות לאליטיזם, ואפילו לגזענות, דוגמת זו של צ'רלס מורי (מאמר די חדש מאת מורי –
The Age of Educational Romanticism – מועתק במספר אתרים ברשת).
למרות שנהניתי מאד מהמאמר, לא חשבתי שאכתוב עליו כאן (ואם מותר לי וידוי קטן, הדברים שעליהם אני כותב כאן הם אחוז קטן מכל מה שאני מצליח לקרוא, ויש גם המון שאינני מספיק לקרוא שבוודאי ראוי לקריאה ולהתייחסות). אבל
משהו שטים סטאמר כתב על אותו מאמר אתמול העלה זווית חינוכית ששכנע אותי שבכל זאת כדאי להקדיש לו מספר פיסקאות. כמו רבים אחרים, סטאמר שואל אם באמת רצוי שכל בוגר תיכון ימשיך לקולג', אבל בהמשך, הוא שואל שאלה שמחפשת את שורש הבעיה במקום אחר:
Or it could be that teachers need to reconsider whether the “classic” term paper is still a valuable learning experience in a time when finding one is just a Google away.
אינני בטוח שהבעיה קשורה לעידן החיפוש המהיר באינטרנט. תלמידים וסטודנטים התקשו לכתוב עבודות גם לפני שגוגל אפשרה להם למצוא אחת מן המוכן, או להרכיב אחת בהעתקה והדבקה, בקלות רבה כל כך. כותב המאמר המקורי מזהה את הבעיה במקום אחר, מקום שנראה לי כהגיוני יותר:
I know why students don't understand thesis statements, argumentative writing, or proper citations.
It's because students have never read term papers.
הציפייה שסטודנט שמגיע לקולג' יהיה מסוגל לכתוב עבודה שמפתחת רעיון בצורה עקבית, כאשר הוא כמעט מעולם לא קרא כתיבה מהסוג הזה, ובוודאי לא זכה להדרכה על כיצד לקרוא כתיבה כזאת, איננה הגיונית. סטאמר בוודאי צודק שהמציאות האינטרנטית מחייבת אותנו לשקול מחדש את סוגי העבודות שיש לדרוש מתלמידים ומסטודנטים. אבל גם אם דרוש שינוי בסוג העבודות, ספק אם גם אלה ייכתבו בהצלחה בלי הדרכה מתאימה. עבודה כתובה שונה מדיווח בקול רם. היא דורשת מבנה וארגון שונים מאשר הדיבור. ובוודאי קשה ללמוד לכתוב עבודה מבלי לקרוא עבודות ובדרך הזאת להפנים את סגנונן הנכון. אולי יש מקום להרהר כאן בעניין השימוש בבלוגים בתהליך הכתיבה. מצד אחד, הבלוג יכול לשמש בסיס לאיסוף ולארגון המחשבות. הוא יכול להוות מרחב שבו הגרסאות הראשונות של עבודה מתחילות לקבל צורה. אך לעומת זאת, הוא יכול לתת לגיטימציה לפרסום של מה שעדיין איננו מוכן לפרסום.
אינני בטוח שבתי ספר יתחילו בקרוב ללמד איך לכתוב עבודות (עם או בלי הסיוע של בלוגים), אבל לפחות אפשר להתנחם בכך שעד שהם יעשו זאת, אנשים כמו ניק מאמטס, שכתב את המאמר המהנה הזה, יוכלו להמשיך להתפרנס.
תוויות: בלוגים, כתיבה
