לא צריכים לשכנע אותי שקשה להתמיד בכתיבת בלוג. במידה לא קטנה אני מקפיד לכתוב בקביעות כאן מפני שאני חושש שאם אכתוב לעתים רחוקות יותר הכתיבה לא תהיה הרגל, ואפסיק לכתוב לחלוטין. בהשתלמויות, כאשר אני מתבקש ללמד כלים, אני בדרך כלל מסרב להנחות פתיחת בלוג, וזה משום שאינני מוצא טעם להתחיל במשהו שכמעט בוודאות יישכח מיד אחרי ההשתלמות (אם לא הרבה לפני-כן). אין זה אומר שאינני מברך על פתיחת בלוגים חדשים - עבורי כל בלוג חדש בעברית שעוסק בחינוך, ובמיוחד בתקשוב בחינוך, מהווה סיבה לחגיגה. אני מכניס כל בלוג שמושך אותי לתוך קורא ה-RSS שלי, ועוקב אחר התפתחותו בהתעניינות ובעידוד שקט. כמעט תמיד אני גם לומד ממנו. וכמובן שמול אותה שמחה שאני חש כלפי בלוג חדש, עצוב לי כאשר בלוג מפסיק להופיע.
לפני קצת יותר מחודש
חני גורן פרסמה מאמרון מסכם בבלוג שלה. הבלוג שלה נפתח במסגרת לימודיה לתואר שני במגמה לטכנולוגיות ידע בחינוך במרכז ללימודים אקדמיים, ובמשך שנה היא פרסמה בו מעל 40 מאמרונים. זה הספק מכובד, אבל לא מדובר רק בהספק. תוכן הבלוג היה מעניין ומגוון. בפוסט האחרון חני סוקרת אל מה שהכתיבה לבלוג "הובילה" אותה:
לקרוא, לנבור, לחפש, להתעניין, לחשוב, לכתוב, לנסח, לנתח, לסכם, להעיר ולהאיר, לשתף ולהשתתף, לחלוק ולהתחלק, להגיב, להגיע לתובנות, לקטלג, לשים תוויות, לאפיין, לתת כותרת, להמשיג, להסתכל אחרת על דברים, לפקוח עיניים, לעצום עיניים, לקבל, לדחות, לחוש תחושת סיפוק, להתרגש.
אין ספק, זאת רשימה מרשימה. מעניין שעל אף העובדה שלכאורה כתיבת בלוג פונה החוצה, אל קהל הקוראים (ולחני היה קהל קוראים "מן המוכן" מקרב עמיתיה ללימודים), הפעולות שהיא מונה הן בראש ובראשונה פנימיות – הן מתרחשות אצלה, לא אצל הקוראים. אפשר להגיד שהכתיבה לבלוג הובילה אותה ... אל עצמה.
אינני יודע כמה קוראים היו לחני מעבר לחברים שלה לספסל הלימודים. אותם עמיתים הגיבו בעניין ובחיוב לרבים מהמאמרונים שהיא פרסמה, וכאחד שצפה מבחוץ אני יכול להעיד שהם עשו זאת בצדק. הציר המרכזי של הבלוג שלה היה חינוך, אבל נושאים משיקים רבים התחברו לציר הזה ויצרו עולם מלא של התייחסויות. בזכות זה הבלוג של חני תמיד הצליח לעורר עניין.
על פי רוב בלוגים אינם מכריזים על סגירתם. הם פשוט מפסיקים להופיע. אחרי מספר שבועות הקורא שם לב שהבלוג איננו מתחדש, ואחרי מספר חודשים הוא מבין שבעל הבלוג עבר הלאה וכבר איננו מעדכן אותו. אי אפשר להתלונן. גם עם מדובר בפרידה, זה תהליך טבעי. אבל טבעי או לא, חני בכל זאת משאיר פתח לתקווה. היא מסכמת שהיא:
מקווה שעוד לא תמה לה הדרך גם אם הסתיים פרויקט הגמר. וכאן אני קוראת לחבריי ללימודים, בואו נמשיך לכתוב ולהגיב זה לזה.
אני כמובן שותף לתקווה הזאת. הקריאה של חני מכוונת לחבריה ללימודים, ואני בסך הכל צופה מן הצד ומבחוץ, אבל גם אני מצטרף אליה. מטבעו של הבלוג שהוא מעשיר לא רק את חוג האנשים שאליהם הוא מכוון באופן רשמי, אלא שהוא ממשיך להדהד מעבר לחוג הפנימי, אצל אנשים שנתקלו בו פחות או יותר במקרה. מובן לי שסיום של קורס יכול להביא לסיום של בלוג שנפתח כפרויקט, אבל זה איננו חייב להיות. מבחינתי האישית, ההתעניינות שלי בבלוג של חני לא היה קשור לקורס. לו לא ציינה זאת, לא הייתי יודע. ולכן, מבחינתי הבלוג יכול להמשיך להתקיים, ואני מקווה שכך יהיה.
תוויות: בלוגים
Very thoughtful post. One useful piece I have found since I started writing (with your encouragement) is that I post comments on others' blogs more often. In fact some days I just post comments as a way of writing for myself. Also a useful task, I think.
נשלח ע"י:
dadnoa | 23 מרץ, 2010 11:13
יש בלוגים שמטרתם לתעד תהליך חשיבה הרהורים בזמן מסוים.
למשל הרהורים של הורים לתלמידים עם ניידים:
http://parents1to1.blogspot.com
בסיום התהליך הבלוג "נסגר" אם כי גם כאן יש קריאה להמשך תעוד החשיבה...
נשלח ע"י:
Unknown | 23 מרץ, 2010 23:39