געגועים לנוסטלגיה?
תוויות: דיגיטאליות
אכן, כל טכנולוגיה חדשה מהווה לא רק הזדמנות לתקשורת אחרת או פותחת גישה חדשה למידע – היא מהווה גם הזמנה להתרפקות נוסטלגית. קובן מציין:
«
לדף הראשי | יש גישת ביניים
»
יום שבת, 19 ביוני 2010
לארי קובן בוחן את התלות במכשירים טכנולוגיים מתקדמים שלכאורה מפתח אצלנו. רבים הרי חוששים שככל שהמכשירים האלה נעשים לחלק אינטגראלי מהחיים שלנו אנחנו מתמכרים להם. קובן מבקש להבחין בין תלות, בין התמכרות, ובין הגזמה תקשורתית של התופעה באופן כללי. בפתיחת המאמרון שלו הוא מציג קריקטורה מהשבועון New Yorker (לא רכשתי את הזכות להציג אותה כאן, ועל אף העובדה שאני מניח שקובן כן עשה זאת, אני מעדיף לקשר אליה אצל השבועון עצמו) בה נראים מספר אנשי מערות קדמוניים שצופים באיש מערות נוסף שמבצע להטוטים עם אש. אחד הצופים מעיר: "לפני שהיתה לנו האש, נהגנו לדבר זה עם זה".
Whenever access to new technologies increased the flow of information such as the printing press, telegraph, telephone, computer, and now smart phones, there were those who argued that such technologies reduced communication among friends and family, eroded community, increased isolation of individuals, and even made people dumb.
באיזה צד של השינוי קובן ממקם את עצמו? הוא מודע לכך שטענות בעניין התפרקות חברתית או של התגברות הטיפשות אינן תופעה חדשה, והוא מכיר בכך שאפשר להשתמש בכלים טכנולוגיים חדשים בהרבה דרכים חיוביות. הוא איננו מקבל את הטענה שמדובר בהתמכרות. עם זאת, הוא רואה תלות הולכת וגוברת, וה תלות הזאת מדאיגה אותו. הוא מסכם את המאמרון שלו עם הרהור בנוגע לתפקיד שבית הספר ממלא בפיתוח התלות הזאת:
perhaps it is time to ask publicly whether the school should be a willing, even eager, partner in deepening that dependency on gadgets with screens.
אני מודה שהופתעתי מהסיום הזה. אם בפתיחת המאמרון קובן מראה לנו שאין חדש בטענה שטכנולוגיות חדשות הורסות את הקשר האנושי, למה היום חשוב שנבחן את המידה שבה בית הספר שותף לפיתוח התלות במכשירים חדשים? נדמה לי שגם ג'ון קונל שואל את זה. במאמרון קצר קונל שואל:
Has anyone ever seriously questioned our ‘dependency on the printed page’? I doubt it, because, of course, it is what is on the printed page that is important.
קונל מדגיש שעל אף העובדה שמקובל לדבר על התמכרות למסך, אף אחד איננו מתייחס ברצינות לרעיון של התמכרות לדף המודפס. ללא ספק חלק גדול ממה שמופיע על מסך המחשב או על מסך הסלולארי היום איננו איכותי, אבל אחרי 500 שנה של הדפוס, גם האיכות של הרבה ממה שמודפס ירודה. המסך, כמו הדפוס, הוא אמצעי, אבל קשה לנו לעכל את זה מפני שהוא עדיין חדש לנו. רצוי שהיום שבו המסך ייעשה לחלק אינטגראלי מבית הספר יגיע כמה שיותר מהר כדי שנוכל לעסוק בתכנים במקום באריזות.
מי אני?
- אני יענקל
- אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.
Hmm...interesting logic here. Dependency on the screen is questioned, but dependency on printed word is not. When only newspapers printed, their sway over public opinion was far greater than it is today. Were people smarter then? No, they actually had fewer opinions to consider which is why newspapers continue to endorse political candidates. Screens in classrooms allow my students to connect not just with students in other parts of the world, but to also read a broader spectrum of opinions about world events. Yes, poor teaching is rampant in many classrooms and disciplines, but Cuban doesn't mention that....perhaps he should investigate the pedagogy of teaching in a world in which students have instant screen access?
נשלח ע"י:
dadnoa | 21 יוני, 2010 19:36