« לדף הראשי | מילה טובה על הסח הדעת » | It Takes Two » | געגועים לנוסטלגיה? » | יש גישת ביניים » | מצטער, אבל לא כך משכנעים אותי » | זה לא כל כך פשוט » | מי ירוויח מספרי לימודי דיגיטאליים? » | ישנן צרות גדולות יותר » | דווקא מדובר בשינוי די משמעותי » | התקשוב משנה את החינוך? » 

יום שני, 28 ביוני 2010 

פנימי וחיצוני - גם וגם

סיימתי את המאמרון הקודם כאן עם ציטטה מסטיבן ג'ונסון שציין שרבים מהחידושים הטכנולוגיים והמדעיים של האלף הקודם היו תוצאה של הקשרים שנוצרו מהדף המודפס ומשיתוף הפעולה שהתאפשר מהזמינות של אותו דף מודפס. תוך כדי כתיבת המשפטים האחרונים של אותו מאמרון היה לי ברור שהמחשבה הזאת מובילה אותי למאמרון נוסף שיתייחס לכתיבה, ולדרך שבה הכתיבה היא בעת ובעונה אחת אישית וציבורית. כמובן שכבר כתבתי כאן דברים דומים, אבל מספר מאמרונים של אחרים העלו, וחידדו שוב, את הנושא.

בבלוג האישי שלו ג'ונסון המשיך לפתח את הרעיונות שהוא העלה בכתבה שלו ב-New York Times. והוא לא רק פיתח את הרעיונות, אלא גם (איך לא?) בדק את תהליך התפתחותם:
The other point to make here is a slightly meta-one: this specific response to Nick's book didn't fully crystallize in my head until I'd written most of the essay (and well after I'd read the book.) Most of us will recognize the phenomena: actually sitting down to write out a response to something makes you see it in a new way, often with greater complexity.
לפני בערך שבוע אואן סמפל, בהתייחסות לכתיבה לבלוג, תיאר תחושה מאד דומה:
Once you have a blog you notice more, you start to think “I might write about this on my blog” "What do I want to say?” “What will people’s reaction be?”. Over time you get better at noticing and the better at noticing you get the more noticed you get! You end up in the wonderful collective web of “Oooh that’s interesting” which I now wouldn’t ever want to be without.
ג'ונסון כותב על העוצמה של הכתיבה עצמה – כיצד הנסיון לבטא משהו בכתיבה מחדד את הראייה שלנו ומאפשר לנו להבין טוב יותר את מה שאנחנו מבקשים לתאר. סמפל כותב משהו דומה, אבל הוא מוסיף מרכיב חברתי – תוך כדי הכתיבה השאלה של כיצד אחרים יגיבו הופכת לחלק אינטגראלי מהחשיבה שלנו. כבלוגר, דבריו של סמפל מיד צלצלו אצלי. שלחתי אותם לעצמי כדי לשמור אותם, ושלחתי אותם גם לאחי. והצלצול אצל אחי הדהד לתוך זכרונות נוספים, ודרבן אותו להשאיר תגובה בבלוג של סמפל:
Many years ago, our father would tell us that you don't truly have a thought until you have been able to write it down. And, then, if you look at writing as an act of self-creation from a historical perspective, it may be only those cultures about which we truly know (that could even be said to exist) are those that have created written documents.

And, as our father would sign his long discursive letters to us…

`//rite On!
המאמרון של סמפל נפתח עם מחווה לדייוויד ויינברגר. הוא כותב שלפני מספר שנים ויינברגר תיאר את מלאכת הכתיבה לבלוג כ:
writing ourselves into existence
בגלל זה די הגיוני שוייברגר מתייחס לדבריו של סמפל. הוא מציין, בצדק, שהתחדדות הרפלקטיביות קשורה לא רק לבלוגים, אלא לכתיבה באופן כללי. עם זאת:
for those of us who write personal blogs, the anticipated reading of your blog by people you don’t know creates drafts of experience — which ultimately become the experience — that are more written than told, more public than social, more composed than expressed.
אבל בשלב הזה אפשר לשאול "אז מה?". גם אם יש טעם לחזור להדגיש (שוב) את הערך הרפלקטיבי שבכתיבה, ואת הערך המוסף של "הכתיבה הציבורית" הבלוגית, אני בטוח שאני רק משכנע כאן את המשוכנעים (ואת עצמי). אבל בגלל זה יש טעם לחזור לג'ונסון שמוסיף לתמונה מרכיב חברתי חשוב. במאמרון שלו ג'ונסון מרחיב על התגובה שלו לדברים שכתב ניקולס קאר. כזכור, הוא תיאר כיצד הכתיבה חידד את מחשבותיו. אבל הרעיון שג'ונסון מבקש לבטא חשוב לפחות באותה מידה כמו תהליך התגבשות המחשבות שהוא מתאר. ג'ונסון טוען שהכתיבה, והפצתה ברבים, היו האמצעי להתפתחות תרבותית וטכנולוגית:
There's no real way to prove it, but I think there's a very strong case to be made that the information storage-and-retrieval advances made possible by the book were more important to the Enlightenment and the modern age than the contemplative mode of the literary mind.
ואם זה נכון, הכתיבה לבלוג באמת משרתת את הפרט ואת הציבור בעת ובעונה אחת.

תוויות:

ג'יי, היה שווה לחכות.

מסכימה עם המסקנה שלך שכתיבה לבלוג משרתת את הפרט והציבור בו זמנית.
לא בטוחה שאפשר להגיד זאת על כל בלוג כי היום לדעתי קיימים 2 סוגי בלוגים בהגדרה "גסה" : בלוגים ש"מוסיפים" זוית חשיבה חדשה ומעובדת וכאלה שהם ערוץ מידע נטו, או מיחזור רעיונות קיימים במילים חדשות...ולפעמים "גדולות"

הבלוג שלך תמיד מוסיף זוית חשיבה חדשה ומרתקת. תודה.

הפוסטים שלך
 

הוסף תגובה

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates