יום שלישי, 31 באוגוסט 2010 

בין מיומנויות להתאמה

לקראת פתיחת שנת הלימודים החדשה בתכנית הבקר "העולם הבוקר" של אתמול אברי גלעד והילה קורח ראיינו את שר החינוך גדעון סער במשך כ-15 דקות. (באתר של התכנית הראיון מופיע בשני חלקים. לכאורה קיימת אפשרות לשבץ קטעים מהתכנית בבלוגים, אבל לא הצלחתי לעשות זאת. אי-כך, הקטעים המצוטטים כאן הם מתמליל אישי שלי. כל הקטעים שאני מביא נמצאים החלק הראשון – "גדעון סער על המאבק נגד אלימות בביה"ס – 30.08.10".) בערך ארבע דקות מכלל הראיון עסקו בתכנית התקשוב, ואני מתייחס כאן לדברי השר רק בנושא הזה.

מלכתחילה עלי להדגיש שאין לי ציפיות רבות מתכנית בקר של ראיונות. התכניות האלו אכן דנות בנושאים שבחדשות, אבל הן גם משמשות, במידה רבה, לפרסום תכניות הבידור של הרשת שאליה הן שייכות. לאור זה, אינני יכול לבוא בטענות כלפי השר שדבריו נשמעו רדודים. הרי, זה פחות או יותר בלתי-נמנע. דווקא לשבחו של השר ייאמר שדבריו היו שקולים ומכובדים. לדוגמה, כאשר נאמר לו שאחד החולאים של בית הספר הוא "שעמום" והוא נשאל לגבי מינוי מורה שתפקידו יהיה להתריע על השעמום, הוא השיב שמדובר בבעיה אמיתית:
אם תלמידים אוהבים לבוא לבית הספר ... כנראה שהוא (בית הספר) הצליח. היום יותר קשה לעניין ולרתק את בני הנוער. הם חיים בעולם אינטראקטיבי עם גירויים מהירים כל הזמן, וזה כמובן מחמיר יכולת של להשיג קשב וריכוז בשיעורים וכד'. ובאמת המערכת, מרמת המורה צפונה, צריכה למצוא איך לאתגר את התלמידים ולעניין אותם. זאת באמת משימה לא פשוטה.
השאלה הזאת הובילה לתיאור קצר של תכנית התקשוב. הילה קורח שאלה "מה זה אומר: יותר מחשבים, יותר שעות מול מחשב, או ...?". סער השיב:
יש הרבה מאד יוזמות במערכת של גורמים מהמגזר השלישי ושל תכניות מאד יפות. (אבל) לא היתה תכניות לאומית להתאמת המערכת למאה ה-21. כאשר אנחנו יודעים שהולך ומתרחב הפער בין העולם מחוץ לבית הספר לבין העולם בתוך בית הספר, ושניתן לעשות שימוש בטכנולוגיות מתקדמות לצרכים של למידה והוראה. לא סתם לשים מחשבים בכיתות אלא באמת לראות איך ניתן להשתמש בתקשוב כדי להפוך את השיעורים ליותר מעניינים ויותר אינטראקטיביים.
לאור התשובה הזאת של השר, אפשר להגיד שהכותרת שהופיעה על מסך – "התאמת החינוך למאה ה-21" – בהחלט התאימה לראיון. אבל בכנסים שעוסקים בתקשוב בחינוך לא מדברים על "התאמת החינוך" אלא על "מיומנויות המאה ה-21", וההבדל איננו זניח. אמנם ידוע שאינני מתלהב מהכותרת "מיומנויות המאה ה-21", ואינני מוצא במיומנויות המקובצות תחת הכותרת הזאת משהו ייחודי או שונה מיעדים חינוכיים ראויים של דורות קודמים, אבל בכל זאת הכוונה היא לכישורי למידה שתואמים את הנוף המידעי של היום, ולא לאוסף של טכנולוגיות שעשויות לייעל את העברת ה-"ידע" מהמורה לתלמיד.

אבל שוב, יכול להיות שהביקורת שלי איננה הוגנת, מפני שמראש ספק אם אפשר היה לצפות להרבה. הרי בשלב הזה של הראיון אברי גלעד פרץ לתוך דברי השר ו-"שאל":
יש לך אינדיקציה שבמקום שבו קורה דבר כזה, שבו קורה מהפכה כזאת, שם עולים הציונים, שם התלמידים יותר מרוצים, שם מערכות היחסים בין התלמידים הופכות ליותר ... כי אתה יודע, בין היתר אומרים המתנגדים "גם ככה הילדים שלנו שקועים במסכים מהבקר עד הערב, הם כבר לא מסוגלים לנהל אינטראקציה אנושית פשוטה, ולכן זאת אחת הסיבות שהם מגיעים לאלכוהול כי הם צריכים להפתח כדי לנהל שיחה פשוטה".
יד על הלב, אינני יודע מה יכלה להיות תגובה הולמת לבליל ההגיגים הזה שגלעד הגיש כ-"שאלה". במשפט מתמשך אחד עברנו מציונים לשביעות הרצון של התלמידים (שאין בהכרח ביניהם שום קשר) ולסכנה שהמחשב יהפוך את הילדים שלנו לנכים רגשיים. אולי התגובה הנכונה היחידה היתה צריכה להיות להתפרץ בצחוק. התשובה של השר היתה מאופקת למדי:
קודם כל זה לא אומר שכל שיעור צריך להיות מתוקשב וכל שיעור צריך להשתמש במחשבים וכד'. זה אומר שזה אמצעי נוסף שצריך לשלב אותו בהוראה. ב', איך אתה משתמש בדברים. יש אמצעיי המחשה מאד טובים שיכולים, במקצועות מסוימים, לעזור להעביר חומר, להפוך את השיעור ליותר עשיר, להתגבר על בעיות קשב. ויש שימוש שהוא לא נכון.
אמנם מדובר בתשובה מאופקת, אך בכל זאת בתשובה שעוסקת בצד הטכני של הלמידה, ולא בפיתוח הכישורים הדרושים כדי להתמודד עם עולם עתיר מידע (ושוב, צריכים להתחשב ב-"שאלה" המוזרה של אברי גלעד). לעומת השר, אינני מבקש להתאים את החינוך למשהו, אלא לשנות את החינוך ואת יעדיו כך שהתלמידים שעוברים דרך המערכת ירכשו את היכולת להתמודד בהצלחה במציאות שבה הם עצמם יצטרכו לבחון, ולסנן, ולהעריך את המידע שמציף אותם. לצערי, השר בכלל לא התייחס לפן הזה של הלמידה.

אבל אולי לפני שאני נותן ציון זה או אחר להתבטאויות של השר אני צריך לתת ציון כושל לעצמי. הרי אם מדובר בסינון מקורות מידע והערכתם, עצם העובדה שניסיתי למצוא דברי טעם משמעותיים בתכנית כמו "העולם הבוקר" מצביע על כך שיש לי חור בהשכלה.

תוויות: , ,

יום ראשון, 29 באוגוסט 2010 

רגע! זה מוכר לי!

מאמר שראובן ורבר שלח לי יום חמישי בשעות המאוחרות של הערב החזיק אותי ער לתוך השעות הקטנות של הלילה. במאמר שלהם:
מארק וסטון ואלן ביין מבקשים להסביר למה תלמידים שמשתתפים בפרויקטים של 1:1 אינם מגיעים להישגים המקווים. נדמה לי שניתן לתאר את ההסבר שלהם כהסבר "עקיף". וסטון וביין מכנים את הטענה שפרויקטים של 1:1 אינם מביאים לתוצאות המצופות ה-Techno-Critique, והם אינם מנסים להראות שהביקורת הזאת איננה מוצדקת (הם אפילו מאשרים שעל פי רוב המחקרים מאשרים העדרן של תוצאות). במקום זה הם טוענים שפרויקטים של 1:1 אינם מוצלחים פחות מאשר פרויקטים חינוכיים אחרים. הם מסיקים מסקנה כללית לגבי תכניות לשינוי בחינוך (עמ' 8):
If we inserted into the techno-critique argument any one of the long line of previous efforts at changing, innovating, or reforming education, the results would be the same: little or no sustained and scaled effects on teaching, learning, and achievement.
אם זה איננו מספיק ברור, הם מסבירים בהמשך (עמ' 9) שהכשלון של התקשוב איננו שונה מהכשלון של נסיונות קודמים לחולל שינוי בחינוך:
in fact, most change, innovation, and reform efforts have been problematic.
נדמה לי שמשפטים כאלה שייכים למה שאפשר לכנות כ-"אסכולת קהלת", של "מה שהיה, הוא שיהיה", ולתחושה ש-"אין כל חדש תחת השמש". לכן, על אף העובדה שהיה זה מאמר מעניין מאד, התקשיתי להתלהב ממנו. חשתי שבמקום להוביל לשינוי, הוא בעצם מקבע אותנו בשיתוק: מצד אחד הוא מעניק לי תירוץ מצויין – אולי פרויקטים של 1:1 אינם מצליחים, אבל גם שום דבר אחר איננו מצליח! ומצד שני התיאור של וסטון וביין בנוגע למה שכן יכול להצליח נראה אוטופי למדי – הם הרי טוענים שהטמעה מוצלחת של התקשוב תלויה בשינוי תפיסה – לא עוד "כלי טכנולוגי" אלא "כלי קוגניטיבי". במילים אחרות, המחשב אינני משפיע על החינוך כי מורים אינם מבינים שהוא איננו סתם טכנולוגיה. בעצם, כדי שהוא ישפיע, התקשוב חייב להיות מרכיב מרכזי, אך לא בלעדי, בהתארגנות אחרת לגמרי של בית הספר ויעדיו.

יתכן שווסטון וביין יכולים לבסס את הגישה שלהם על מחקרים שהם ערכו (כך הם טוענים בתגובה לביקורת של לארי קובן למאמר שלהם). אבל הרושם הכללי הוא שאין כאן אלא הרהורי לב, או תקוות של מי שרוצה להאמין, ולמען האמת, פגשנו הרהורים ותקוות כאלה פעמים רבות בעבר. בעצם, התחושה הזאת – שהטענה המרכזית שלהם נתמכת בעיקר על ידי משאלת לב שזוכה לחיזוק באמצעות התירוץ הצולע ששום דבר אחר לא כל כך הצליח – עוררה אצלי את החשש שאולי כבר קראתי את המאמר הזה. שמתי לב שהמאמר התפרסם בינואר השנה, ולכן ערכתי חיפוש בבלוג ומצאתי שאכן בחודש מרץ כתבתי עליו. ודווקא אז ציינתי שלא קרה שום אסון שכתבתי עליו באיחור של חודש מפני שהמסקנה הכללית של קובץ המאמרים שבו הוא התפרסם היתה שאיכותם של פרויקטים כאלה תלויה באיכות המורים, וגם לפני חצי שנה מסקנה כזאת היתה נדושה וכלל לא מפתיעה.

ועכשיו, חצי שנה מאוחר יותר, האם אני קורא את המאמר אחרת מאשר בפעם הראשונה? נדמה לי שלא. בתחילת הקריאה (המחודשת) חשתי התלהבות שמהר מדי נמוגה והתחלפה באכזבה שאין חדש כאן. אפילו רשמתי לעצמי הערה דומה מאד לזאת שאיתה סיימתי את המאמרון הקודם שלי עליו:
גם אם אני מסכים איתם, אני חייב להודות שמה שהם כותבים איננו שונה בהרבה מלהגיד "כשיבוא המשיח", ובערך אותו הדבר מבחינה יישומית.
אבל אולי זאת איננה השאלה הנכונה. אולי אני צריך לשאול למה, קצת יותר מחצי שנה אחרי שקראתי אותו לראשונה, לא זיהיתי מיד שמדובר במאמר שכבר קראתי (ועליו אפילו כתבתי). לצערי, שתשובה שלי לשאלה הזאת איננה מלבבת במיוחד: נכון להיום, בתחום של התקשוב בחינוך אין כל כך מה לחדש, והרוב מאיתנו שכותבים בנושא חוזרים על עצמנו פעם אחר פעם.

ובמילים מעודדות אלו, עם שנת לימודים חדשה בפתח, אפשר אולי לאחל לכולנו שנה מוצלחת – שנה שבה נצליח (שוב?) להטמיע את התקשוב!

תוויות: , ,

יום חמישי, 26 באוגוסט 2010 

החידוש שבחזרה לעבר?

במאמרון מלפני שבועיים בבלוג שלו קלרנס פישר שואל "?Do New Tools = New Learning". פישר משלב כלים תקשוביים רבים בהוראה שלו, ולכן אולי טיפה מוזר שבנימה זעירה של התנצלות הוא כותב שלאחרונה הוא חש שהוא איננו רודף אחרי כל כלי חדש. (אני מתאר לעצמי שמורים שאינם מתוקשבים כמוהו בוודאי היו חושבים אחרת.) פישר כותב שבשנה הקרובה הוא רוצה להוסיף כמה כלים חדשים לתוך מאגר הכלים שבהם הוא כבר משתמש, והרצון הזה מעורר אצלו שאלה:
Does using new tools allow for new learning? Are there new tools that change the landscape of information that is available? Are there tools that are so significant that they allow students to learn things in new ways that would not have access to without them?
זאת איננה שאלה חדשה. בדרך זאת או אחרת היא עולה, פעם אחר פעם, ברבים מהבלוגים שעוסקים בתקשוב בחינוך, כולל כאן. לפני שנתיים וחצי, למשל, ציטטתי את דבריו של ג'ף אוטכט שבארבע שאלות קצרות ניסה לקבוע מדד להערכת השימוש בטכנולוגיה בכיתה:
  • האם משתמשים בטכנולוגיה רק מפני שהיא זמינה?
  • האם הטכנולוגיה מאפשרת למורים ולתלמידים לעשות "דברים ישנים בדרכים ישנות"?
  • האם הטכנולוגיה מאפשרת למורים ולתלמידים לעשות "דברים ישנים בדרכים חדשות"?
  • האם הטכנולוגיה יוצרת חוויות לימודיות חדשות ושונות עבור התלמידים?
אני מניח שזה איננו מפתיע שלפי הסקאלה של אוטכט חלק ניכר מהפעילות הלימודית המתוקשבת מתרכז בתחום שתי השאלות הראשונות. על אף המצאותם של כלים תקשוביים מדהימים אנחנו מתקשים למצוא את הדרך לנצל אותם כדי ליצור חוויה לימודית חדשה (וחשוב להדגיש שלא תמיד ברור לנו מהי "חוויה לימודית חדשה"). פישר מודע לזה, והוא מזהיר בפני "תסמונת החפץ הנוצץ" שעשויה לסנוור אותנו ולגרום לנו לחשוב שהפעולות החינוכיות שלנו חדשניות רק מפני שהן נעשות באמצעות כלים חדשים. הוא מזכיר לנו שקיימים כלים רבים שממלאים פחות או יותר את אותן הפונקציות, ולכן, אם יש לנו כבר כלי שממלא פונקציה מסויימת, אין סיבה לרדוף אחרי כלי חדש שמשרת את אותו הצורך. עם זאת, הוא משוכנע שהאפשרות ל-"למידה חדשה" קיימת:
New tools are important. New tools give us access to information we wouldn’t have without them. New tools give our students the ability to share, to network and learn in ways they wouldn’t have without them.
אני כמובן מסכים, אם כי אפשר לשאול "אז מה?". הרי אין חדש בכל זה. אבל אולי עצם העובדה שמדובר במשהו שאיננו חדש הוא מה שמעניין.

היום, דרך מאמרון של אירא סוקול הגעתי לספר משנת 1842 (כן, לפני 170 שנה) מאת ויליאם אנדרוס אלקוט. שם הספר: Slate and black board exercises. הספר של אלקוט (בערך 250 עמודים) מבקש להסביר ולהדגים כיצד רצוי להשתמש בלוח גיר (גם כיתתי וגם אישי) בכיתה. מהתיאורים שלו אפשר להבין שמדובר בטכנולוגיה חדשה שעדיין לא היתה מוכרת בבתי הספר. תוך כדי ההסברים שלו על היתרונות של לוח הגיר אלקוט גם מתאר את הפדגוגיה המתבקשת מהשימוש בו, לדוגמה השאלות שרצוי שהמורה ישאל וכיצד לשאול אותן, והצורך לפנות בשיעור זמן שבו התלמידים יוכלו לתרגל את מה שהם לומדים. לא קראתי את כל הספר, אבל מספר קטעים ממש "ביקשו" שאצוטט אותם כאן.

בצורה שאפשר לתרגם כמעט ישירות לדיון של ימינו על הצורך בכיתות של 1:1, אלקוט כותב (עמ' 12-13) שכל תלמיד בכיתה זקוק לשולחן משלו:
I ought also to say here that the preceding remarks as well as those which follow are made upon the presumption that every pupil of every age has his own separate desk for I conceive this to be a highly important point in the construction of every school house. Some I know undertake to say that one desk will serve for two pupils and so it may when we cannot do better. But one pupil and one only to each desk however young he may be is certainly preferable.
בהמשך (עמ' 23) הוא דן בדרך שבה המורה צריך לשאול את התלמידים שאלות. אלקוט כותב שמורים רבים תמיד פונים לתלמידים באותה דרך, ושהקול שלהם מסגיר את התשובה הנכונה, או המצופה, לשאלה. התוצאה היא שהתלמידים מתרגלים לשטנץ מסויים, ועונים נכון מבלי ללמוד. המטרה של אלקוט היא לפתח את החשיבה של תלמידיו (ולא רק לזהות את התשובה הנכונה), והוא משוכנע שהלוח עשוי לשרת את המטרה הזאת:
He who is convinced of the truth of what is here affirmed will take special pains to avoid falling into such an erroneous habit. He will endeavor to lead his pupils to think rather than to imitate or decipher or echo back his own thoughts It is indeed one excellence of slate and black board and oral exercises that there is not apt to be so much of the error alluded to connected with these modes of instruction as with many other modes. Still as we have seen there is danger even here.
האם הכלי החדש של לפני 170 שנה יצר למידה חדשה? (ואולי צריך לכתוב "הכלים החדשים"? הרי מדובר גם בלוח גדול על קיר הכיתה, בלוחות אישיים לכל תלמיד, וגם בשולחן אישי.) אינני בטוח. ולמען האמת, אינני בטוח שאני יודע מה זאת "למידה חדשה". הפרק התשיעית של ספרו של אלקוט עוסק בקריאה. בפרק הזה אלקוט טוען שבמקום להציף תלמידים צעירים בקטעי טקסט קשים ולא מובנים ולדרוש מהם ללמוד לקרוא אותם, עדיף לאפשר לתלמידים לכתוב בעצמם, ולשתף את הכיתה בכתיבה שלהם על ידי כתיבת המשפטים שלהם על לוח הכיתה וקריאתם בקול רם. לא נדרש ממני מאמץ רב כדי למצוא ב-15 העמודים של הפרק הזה הקבלה ברורה לדבריו של פישר שכלים חדשים מקנים לתלמידים את האפשרות לשתף וללמוד בדרכים חדשות.

וזאת איננה ההקבלה היחידה. בצורה דומה מאד לדיווחים של מורים של היום שמתארים את ההתלהבות של התלמידים שלהם בעקבות השימוש בכלי תקשוב חדשים, אלקוט כותב (עמ' 49-50) על מה שכל כך משמח אותו מהשימוש בלוח:
That which delights me most in connection with these exercises is that instead of being irksome to the pupils they are to them almost like pastimes and they are sometimes as sorry to have them at an end as if they were really such.
אז אולי העיסוק בשאלה של "למידה חדשה" איננו העיקר. אולי העיקר הוא פשוט היכולת של המורה לעורר רצון ללמוד אצל תלמידיו. איזה מורה לא היה רוצה להיות מסוגל לכתוב על תלמידיו את מה שאלקוט כתב על התלמידים שלו!

תוויות: , ,

יום שלישי, 24 באוגוסט 2010 

נדמה לי שיש עוד סיבה

אסתי דורון מקשרת למאמרון של ניק סאורס בבלוג שעוסק בפרויקטים של 1:1. סאורס פותח בדיווח על מפגש של אנשי חינוך שנערך במגמה ללמוד מכשלונות – במיוחד בתחום של הטמעת התקשוב בבתי הספר. (מדובר בדיווח של מיכאל טרוקנו. טרוקנו כותב שהרצאתו באותו מפגש התבססה על מאמרון שעליו כתבתי כאן לפני מספר חודשים.) סאורס, כמו טרוקנו, מוצא ערך רב בבדיקת כשלונות – הרי לא רק מהצלחות לומדים – והוא מונה מספר סיבות שבעיניו נמצאות בבסיס הכשלון.

מפני שעיקר עיסוקו בפרויקטים של 1:1, הרשימה של סאורס מכוונת לבעיות של פרויקטים כאלה. אבל הוא עצמו כותב שאפשר לזקוף את כשלונן של יוזמות רבות לאותן סיבות. הוא מציין, למשל, העדר של הכשרה מספקת של המורים, הכשרה מקצועית קצרת טווח, תשתיות שלא הוכנו כראוי, והעדר תכנית מסודרת להתמודדות עם מכלול ההיבטים של פרויקטים כאלה. (תודה לאסתי שהביאה את הרשימה המלאה של סאורס בעברית.)

אין שום דבר מפתיע ברשימה של סאורס. נדמה לי שכל מי שליווה פרויקטים של תקשוב בעבר יסכים שהסיבות שהוא מביא אכן יכולות לגרום לכשלון. ויש, כמובן, סיבות נוספות שסאורס איננו מונה – אפשר לציין, למשל תחלופה גבוהה של מנהלים ואנשי פיקוח, כאשר כל בעל תפקיד חדש מביא איתו סדר יום קצת שונה, וגם אורך הרוח הקצר של מערכות חינוך שגורם לכך שלא מאפשרים לתהליכים להבשיל.

אבל נדמה לי שיש עוד סיבה שחשוב להזכיר: כמעט מידי יום אנחנו קוראים על המצב העגום של החינוך, ונדמה שמבקרים רבים מצפים שכל מה שדרוש כדי לשנות את המצב הוא מנה גדושה של תקשוב. אבל אין תרופות פלא. נכון להיום, במצב טרום-תקשובי, מורים רבים אינם יודעים לבנות פעילויות לימודיות שמעוררות את סקרנותם של התלמידים. מעטים מדי מסוגלים לתכנן שיעורים שבאמצעותם תלמידים קולטים וזוכרים את המידע שמנסים להקנות להם. אין סיבה לחשוב שתוספת של תקשוב ישפר את המצב. למרבה הצער, הרבה יותר הגיוני להניח שאם היום יש קבוצה נבחרת של מורים מצויינים אבל שהרוב הגדול הם מורים בינוניים, כך יהיה גם כאשר נטמיע את התקשוב. אני משוכנע שהתקשוב יכול להשפיע לטובה על מערכת החינוך, אבל יש הבדל גדול בין "להשפיע" לבין "לשנות". אינני משלה את עצמי שהתקשוב ישנה את המערכת. מערכת חינוך עם מורים בינוניים מתוקשבים היא עדיין מערכת חינוך עם מורים בינוניים. השינוי דורש חזון חינוכי, והקצאת המשאבים שיממשו את החזון. בלי אלה אולי נצליח ליצור מערכת חינוך עם הרבה תקשוב, אבל נגלה שאנחנו ממשיכים לשאול למה התקשוב נכשל – למרות שהתקשוב לא היה מה שנכשל.

תוויות: ,

יום שישי, 20 באוגוסט 2010 

מספר מילים על שתיקתו המתמשכת של בלוגר

ברור לי שחייו של אף אחד לא שובשו, ושהבנותיו החינוכיות של אף אחד לא ניזוקו, כתוצאה מכך שבמשך מספר שבועות לא הצלחתי לפרסם דבר בבלוג הזה. כזכור, פעמים רבות בעבר ציינתי שבראש ובראשונה שהבלוג הזה מרשת את המחשבות של עצמי. לכן, אין זה מפתיע שאם ההפסקה הארוכה מהכתיבה לבלוג השפיעה על מישהו, היא השפיעה עלי. אינני רגיל לדממה בלוגית מתמשכת של מעל שלושה שבועות. חום הקיץ אמנם גרם להאטה בקריאת המקורות שעליהם אני בדרך כלל עובר, אבל האמת היא שהצלחתי לקרוא הרבה, ולסמן לעצמי קטעים רבים שנראו לי ראויים להתייחסות. הבעיה המרכזית היתה כאשר התיישבתי בכוונה לכתוב ... והעייפות (ואולי פשוט הרצון לבלות בדרך שדורשת פחות ריכוז ... כמו לצפות בטלוויזיה, למשל) והחום ניצחו אותי.

נוצר מצב שבו קראתי מאמרונים שעליהם רציתי לכתוב, אבל והסתפקתי בקריאה בלבד. שוב, אין בכך שום פסול. אני הרי קורא כדי לגבש את התובנות של עצמי. אבל בימים "רגילים" קריאת המאמרונים האלה דרבנה אותי להתיישב ולכתוב עליהם – גם על מנת ליידע אחרים, וגם כדי לעשות סדר בראש שלי עצמי – והנה, לא רק נתקלתי בקושי לכתוב, אלא גם גיליתי ששום דבר לא קרה כתוצאה מכך שלא כתבתי. אפשר להגיד שגיליתי שאין צורך לכתוב.

מה המשמעות של "אין צורך"? גיליתי (אם לא ידעתי זאת לפני-כן) שהתקשוב החינוכי ממשיך להתקדם (או לדשדש) לאיטו, ללא כל קשר להרהורים שאני מעלה כאן. אפילו כאשר אינני נובח, השיירה ממשיכה לעבור. אולי טיפה מוזר לציין זאת, אבל המציאות הזאת עוררה בי שאלות "קיומיות".

שנים רבות מלווה אותי אמירה משנאית (מסכת מגילה, פרק א', משנה ג'):
איזו היא עיר גדולה? כל שיש בה עשרה בטלנים. פחות מכאן הרי זה כפר.
פירשתי את האמירה הזאת שעל מנת להיחשב כעיר, ישוב זקוק למספר מסויים של אנשים שעוסקים ברוח, ולא רק בחומר. קיוויתי שהבלוג הזה יוכל להוות מרחב ל-"בטלה" הרוחנית ב-"עיר" החינוכי-תקשובי שלנו, כך שלצד המורים והמפקחים שעוסקים בעבודה היום-יומית של הטמעת התקשוב לא נתעלם משאלות, מהרהורים, ומלבטים שדורשים מאיתנו לחפש את הכיוון הרצוי.

שוב, ההרהורים האלה אינם חדשים לבלוג הזה. לא פעם אני שואל לגבי המטרות החינוכיות השונות של גישות שונות לתקשוב. כמו-כן, אני מקווה שאני מרבה להצביע על הקשיים השונים הניצבים בפני הטמעה מוצלחת של התקשוב לתוך המערכת. אבל בערבים החמים של הקיץ, כאשר קשה להתרכז בכתיבה, הקשיים והשאלות האלו נעשות למשהו "רציני" יותר מאשר שאלות על טקטיקה או אסטרטגיה, או אפילו שאלות על מידת ההתאמה של כלי זה או אחר למטרה חינוכית זאת או אחרת. הרי כאשר אני מגלה שאפשר לחיות בלי להתיישב כל לילה ולרדוף אחר הניסוי ה-"מדוייק" שרק מידי פעם מצליח להביע את הרעיון המעורפל שבראש, אני שואל את עצמי עד כמה כל זה כדאי.

אבל אחרי כל הכתיבה הדכאונית הזאת, אין מה לחשוש. כאשר יהיה קצת קריר יותר אני בטוח שאחזור לכתיבה., גם אם אף אחד מלבדי באמת זקוק למה שמתפרסם כאן.

תוויות:

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates