יום שני, 31 בינואר 2011 

הרהורים תקשוביים בעקבות האירועים בתוניסיה ובמצרים

לפני שנה וחצי העולם צפה בהתרגשות על המתרחש במולדבה ובאיראן, ונפעם מהשפעתם של כלים של מדיה חברתית על תמורות פוליטיות וחברתיות. רק שנים אחדות לפני-כן הכלים האלה בכלל לא היו מוכרים, ופתאום הם ניצבים בחזית השינוי החברתי. החודש, בעקבות הצלחת ההתקוממויות העממיות בתוניסיה ובמצרים, שוב נפעמנו, אם כי הפעם נוצר הרושם שההתפעלות מהתפקיד של Facebook ושל Twitter, ושל האינטרנט באופן כללי, כבר טיפה מעומעמת. אחרי ההתפעלות הגדולה, נדמה כאילו כבר התרגלנו להמצאם של הכלים האלה בחזית השינוי החברתי, ואולי אפילו התחלנו להטיל ספק בגודל התפקיד שהכלים האלה ממלאים.

רצוי להדגיש שעל אף ההתלהבות הכללית מהכלים האלה, לא כולם משוכנעים שהם מסייעים לשינוי חברתי. באוקטובר של 2010, בשבועון New Yorker, מלקולם גלדוול ביקש להסביר, במאמר שצוטט פעמים רבות, Why the revolution will not be tweeted. גלדוול טען ששינוי חברתי אמיתי דורש קשרים חבתיים ממשיים, ולא כאלה ש-Facebook מזמן. יבגני מורוזוב מבקר את כוחם של הכלים האלה מזווית אחרת. במאמרים רבים הוא מדגיש שמשטרים טוטאליטריים יכולים לנצל את הכלים האלה לצורך דיכויין של התארגנויות פופולאריות לפחות באותה מידה שמתנגדי המשטר יכולים לנצל אותם. אבל על אף הקולות האלה (ואחרים), הדעה הרווחת היא שיש קשר הדוק בין כלים של מדיה חברתית לבין הצלחתן של התארגנויות נגד משטרים טוטאליטריים. עם זאת, הציבור גם מתרגל לקשר הזה, ומתלהב ממנו פחות ופחות.

אינני מתכוון כאן לבחון אם הכלים האלה באמת מזרזים תמורות חברתיות. השאלה די מורכבת, וקשה מאד לבודד את השפעתם מההשפעות של גורמים אחרים. כל דור והטכנולוגיות שלו, ובכוחם של אלה, בתנאים חברתיים מסויימים, להפיץ דעות, לתרום להתארגנויות חברתיות, ועוד. סביר להניח שבימים הראשונים של הטלגרף אנשים התפעלו מהשפעתו, ואפילו העיתון היומי שהיום נחשב כמובן מאליו היה פעם מסוגל להניע את גלגלי השינוי. ההיסטוריונים מספרים לנו שהדפוס סייע להפצת דעותיו של מרטין לותר ולהצית את פתיל הרפורמציה הפרוטסטנית. אבל איננו יודעים אם בלי הדפוס אותן תמורות היו מתרחשות. והדפוס, כמובן, לא "פעל" לבדו. השפעתו יכלה לבוא לביטוי בתנאים חברתיים שכבר הבשילו באירופה. לותר עצמו לא היה זה שהדפיס את רעיונותיו, אבל הוא נעזר בטכנולוגיה אחרת, פשוטה ויעילה. הוא הדביק את התיזות שלו על דלת הכניסיה ביום ראשון לפני התפילה, מקום וזמן שהוא ידע יעוררו התייחסות.

אם כל זה נכון, לא קשה להבין שהמהפכות במולדבה, באיראן, בתוניסיה ובמצרים, לא הצליחו בגלל Twitter או Facebook, אלא פשוט השתמשו בכלים הנפוצים של התקופה. אבל גם אם לא קשה להבין את זה, לא קל להפרד מההתרגשות שהתחושה של החדש ושל המקורי מעוררת. ובחינוך כמו בתמורות חברתיות – אנחנו עדיין שבויים בתחושה שהכלים החדשים הם אלה שמחוללים שינוי בחינוך, במקום להבין שהכלים האלה הם פשוט הכלים של היום, הכלים שהיום תופסים את מקומם של הלוח והגיר, של העפרון והמחברת. מרגש יותר לחשוב אחרת, אבל בריא יותר להכיר במציאות הזאת.

תוויות:

יום ראשון, 30 בינואר 2011 

אכן, תרבות למידה. אבל "חדשה"?

ספר חדש זוכה לביקורות חיוביות מאד אצל מספר אנשים בולטים מאד בתחום החינוך והתקשוב החינוכי. אי לכך, על אף העובדה שהספר עדיין לא הגיע לידיים שלי, נראה לי שראוי להתייחס אליו, ולמספר הרהורים שפרסומו מעורר. A New Culture of Learning: Cultivating the Imagination for a World of Constant Change, ספרם של ג'ון סילי בראון (לשעבר המדען הראשי של זירוקס-פארק, ואיש חזון בתחומים רבים המשיקים לטכנולוגיה) ודוגלאס תומס, איש סגל בית הספר לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה של דרום קליפורניה, ראה אור בתחילת החודש. ניתן למצוא קטעים מתוך הספר בדף שלו ב-Amazon.com. חיפושים ברשת לא העלו קטעים נרחבים יותר מטקסט הספר (שהוא בסך הכל כ-100 עמודים).

אין זה הוגן לבקר ספר שעדיין לא קראתי, אבל נדמה לי שהביקורות, או ליתר דיוק ההמלצות החמות, שמופיעות כקדימונים לו, מציירות תמונה די ברורה על תוכנו. ובנוסף, אלה קובעות שמדובר בספר "חשוב" שראוי שכל מי שעוסק בעתיד החינוך בכלל, ובמקום של התקשוב בעתיד הזה בפרט, יתייחס אליו. לפני שבוע הנרי ג'נקיס פרסום ראיון עם סילי בראון ועם תומס בבלוג שלו (בשני חלקים – א', ו-ב'), ובעקבות קריאת הראיון ועיון בקטעים הזמינים דרך Amazon.com, נדמה לי שאפשר לקבוע שהראיון נותן תמונה די מקיפה על הנכתב בספר.

נקודה מעניינת בעיני היא ההבחנה בין מה שסילי בראון ותומס מכינים communities לבין מה שהם מכינים collectives. הם מסבירים:
One of the key contrasts we need to draw is between notions of communities and collectives. Communities are institutions that are designed to facilitate a sense of belonging. Collectives are institutions that facilitate individual agency. Anyone who joins a collective looking for a sense of belonging is going to wind up disappointed, because that is not how they function. Collectives are more social platforms than social entities. Communities may form within a collective, but they need not form in order for the collective to function. The key point is that because collectives are agency driven, they form the perfect environment for the cultivation of imagination. In other words, the collective amplifies what I can do by tapping its collective experience.
ההבחנה הזאת עוזרת לנו להבין למה נוכחות ב-Facebook איננה בהכרח מסייעת ללמידה. להבדיל מ-"קהילה" כמו Facebook, המאפיין החשוב של ה-collective איננו השייכות, אלא הנכונות של היחיד להפיק ממנו תועלת. מזה אפשר להבין שה-collective המוצלח מורכב מיחידים שהם שונים זה מזה, כאשר בזכות השוני הזה כל יחיד מסוגל להעשיר כל אחד אחר. השאיפה איננה לאחדות דעים, אלא לעושר של גישות וידיעות. נדמה לי שלעתים קרובות מדי בלהט של בניית "קהילות לומדות" ההבחנה החשובה הזאת הולכת לאיבוד.

באופן דומה, סילי בראון ותומס מבחינים בין שתי סביבות למידה - אחת מאד מובנית, והאחרת גמישה וחסרת גבולות. כמובן שהראשונה מיוצגת על ידי הכיתה המסורתית, והשנייה על ידי האינטרנט. אבל על אף העובדה שהם דוגלים בלמידה הפתוחה שהאינטרנט מאפשר (פתיחות שמובילה, לדבריהם, לפיתוח הדמיון והיצירתיות), הם גם רואים חיוב ב-"מגבלות" של הכיתה:
Absent some sort of structure or boundaries, learning is not any more likely to happen in an unrestricted space than it is in a tightly controlled one. What we see happening in the most successful learning environments is a fusion of these two ideals. Like a petri dish, the best learning environments have boundaries which control and limit them, but within those boundaries permit almost unrestricted growth, experimentation and play. Neither innovation nor learning can happen in a vacuum and we have seen time and again that it is the constraints that students face that provide the opportunity for really innovative learning to happen.
נדמה לי שהתייחסות לכוח הלימודי שבאילוצים ובגבולות איננה נפוצה בהגות החינוכית שמבקשת לקדם את פיתוח הדמיון, ונעים לראות אותה כאן. מורגש שסילי בראון ותומס לא מסתפקים במתן ציון "כושל" לבית הספר ולכיתה המסורתית (דבר שנפוץ היום, וקל מאד לעשות), אלא מנסים לזהות במדויק את התנאים שבאמת יכולים לזמן למידה.

עם זאת, ממה שהספקתי לקרוא, הן בספר, והן בראיון עם ג'נקינס, אינני חש שיש הרבה חדש כאן. בשנים האחרונות התפרסמו ספרים רבים שמבקשים להראות כיצד התקשוב יחולל שינוי בבתי ספר ובתהליכי למידה. אינני מוצא כאן הרבה ששונה ממה שמופיע בספרים האלה, או בבלוגים הרבים שעוסקים ברעיונות האלה.

יתכן, כמובן, שאינני קהל היעד של הספר. אם קהל היעד הוא אנשי חינוך שעוסקים בתקשוב נדמה לי שעל אף המוניטין של סילי בראון, לרוב יש כאן מיחזור של רעיונות מוכרים היטב, ורוב הקוראים לא ירגישו שהוא מחדש להם. אבל אם הוא נכתב לקהל הרחב או לאנשי חינוך שאין להם קשר לתקשוב, יתכן שהספר מעלה סוגיות לא מוכרות, וביכולתו להלהיב. ובכל זאת, אני חש שמדובר בספר שבסופו של דבר מאכזב. בבלוג שלו, ויל ריצ'רדסון כותב על הספר בהתלהבות. גרי סטייגר, בצורה העוקצנית המאד אופיינית לו, כותב שתי תגובות למאמרון של ריצ'רדסון. בראשונה הוא קורץ להעדר ראייה היסטורית בהתלהבות מהספר כשהוא שואל:
It just occurred to me. Do advocates of open-source education know about open education or free schools?
בתגובה השנייה הוא מגביר את העוקץ. הוא מקשר לשלושה ספרים של הוגים חינוכיים (ולא תקשוביים) שהתפרסמו ב-1998, ב-2004, וב-2006 ומציין שכדאי להשוות בין אלה לבין הספר החדש של סילי בראון ותומס. אני נוטה לחשוב שאם יעשו זאת, קוראים רבים יגלו שתרבות הלמידה שעליה כותבים סילי בראון ותומס בכלל איננה חדשה.

תוויות: ,

יום שישי, 21 בינואר 2011 

תרומתי הצנועה

במשך השבוע האחרון ידיים מלאות במטלות פרנסתיות מנעו ממני להניח את הידיים על המקלדת לשם כתיבה כאן. הכתיבה כאן היא כתיבה שאין בצידה פרנסה, ולכן בלית ברירה היא נעשית משנית לעיסוקי האחרים. אבל בלעדיה, או ליתר דיוק, בלי החשיבה האישית שמלווה ומניעה אותה, היעילות והכדאיות של מה שאני עושה עבור מעבידיי יורדת.

האם זה סתם תירוץ שבו אני משתמש כדי להצדיק את הזמן ה-"אישי" שאני גונב לעצמי בבקר של יום שישי? הרי המטלות עדיין רבות, וספק אם יש מישהו שיתלונן אם לא אספק לו כאן עוד הרהורים לקרוא בשבת. ואולי צריכים להוסיף שעל אף העובדה שאני חש את הקשר ההדוק, אפילו את התלות, בין הכתיבה שלי כאן לבין העבודות המפרנסות שלי, אינני בטוח שאחרים בהכרח חשים את זה. במסגרות רבות אני מעודד אנשים – תלמידים, סטודנטים, מורים, מרצים, ועוד – לנהל בלוג, או ליצור לעצמם דרך אחרת להרהר לעצמם ... וברוח התקופה, רצוי פחות או יותר בפומבי. אבל ברור לי שלא כל אחד מוצא הגיון בעשייה כזאת, במיוחד כשמוסיפים את ה-"פומבי".

לפני שבוע ליסה ליין כתבה מאמרון בנושא שמשיק לנושא הזה. המאמרון נפתח בהרהור לגבי הכדאיות של השימוש בפורומים בהוראה, אבל ההמשך שלו גלש להרהור רחב יותר על המגבלות של הכתיבה למרחב "ציבורי" שבו לא בטוח שמישהו קורא את הגיגך:
Independent learning, even with the affordances offered by online communities and classes, can feel the same way. Autonomy is great. It enables learners to create their own Personal Learning Environments and be self-directed. Many people have the desire for autonomy — some studies have correlated it with happiness and as a preventative for depression. But does that mean they want to be alone and unrecognized?
לבד וללא הכרה למעשיך? גם אם אני משוכנע שאין זה באמת המצב, אני בוודאי יכול להבין, ולהזדהות, עם ליין. כלומד שאיננו חש צורך להיות מחובר למסגרת לימודית פורמאלית, אני יכול להעיד שאני בכל זאת זקוק ל-"מסגרת", לקהילה של לומדים שכלפיה אני חש שייכות, אפילו אם זאת שייכות מדומה. אין ספק שתחושת השייכות, או השותפות, מאד חשובה לי.

תעודה היא עדות חיצונית להתמודדות מוצלחת במסלול כלשהו. וכמו אצל הדחליל ב-"הקוסם מארץ עוץ", הוא איננו בהכרח מסמל משהו "פנימי" מוחשי. הלמידה היא כנראה "פנימית", וניתנת למדידה או לאימות רק על ידי סימנים חיצוניים (כמו מבחנים, או התנהגויות אחרות), ואחד הסימנים הבולטים לכך שלמדנו משהו הוא ההשפעה שיש לנו על אחרים. כלומד עצמאי, אין לי כלי שאיתו אני יכול למדוד השפעה, אבל אני יכול לזרוק את ההגיגים שלי לעולם, ולקוות שהם יקלטו אצל לומדים עצמאיים אחרים. אמנם אני כותב בבלוג כדי לשכנע את עצמי שאני מבין משהו, אבל הכדור איננו נעצר שם. החינוך, הרי, עוסק במתן סיוע ללמידה של אחרים, והדברים שאני מפרסם כאן נעשים ל-"הוראה" שלי – מה שאני מגיש ללומדים עצמאיים אחרים, כמתנה, בתקווה שאולי ההגיגים האלה יסייעו גם להם בלמידה של עצמם.

נדמה לי שזה גם ליין מרגישה כך. בסיום המאמרון שלה היא כותבת:
And perhaps it’s like teaching, and I don’t know who I’m influencing with my work. And maybe all the people who learn autonomously and in the open also feel a bit lonely, because they can’t know the impact they’re having, and one would think that with ones work available all over the world, there’d be more than a comment or two. Is there thus an inherent loneliness that goes along with autonomous learning, even (or especially) when it’s open?
בסיום הקריאה של המאמרון של ליין היתה לי תחושה קצת מוזרה. שאלתי את עצמי למה, אם באמצע המאמרון היא כותבת על "לבד" ובסיומו על "בדידות", חשתי שקראתי מאמרון אופטימי. אני, הרי, אינני רואה חיוב רב בבדידות. ליין כותבת שהנסיון שלנו עם מדיה חברתית מלמדת אותנו שאנשים שואפים להיות גם אוטונומיים וגם לזכות בהכרה, אבל בגלל העדר של משוב האוטונומיה מובילה לא פעם לבדידות. אבל על אף העובדה שאני מעולם לא הגבתי למאמרונים של ליין בבלוג שלה, למדתי הרבה ממנה, וכתבתי עליה בבלוג גם כדי שאני אפנים לעצמי את דבריה, וגם כדי שאחרים יוכלו לעשות זאת. זה חלק חשוב ממה שלומדים עצמאיים עושים. ואולי לפעמים זה אפילו קורה לאחרים שקוראים את מה שאני כותב. אם כן, אינני יכול להתלונן. יתרה מזאת, זה יכול לעזור לי להסביר לעצמי למה בשבוע כל כך עמוס בכל זאת היה לי כל כך חשוב לתרום את חלקי הצנוע לישות האמורפית שאני מכנה כאן "לומדים עצמאיים", גם אם אינני ממש יודע במי מדובר.

תוויות: , ,

יום שישי, 14 בינואר 2011 

ואולי טיפת עידוד

במשך השנתיים האחרונות, שלי בלייק-פלוק התמיד בכתיבת הבלוג שלו, Teach Paperless, בתדירות מעוררת פליאה. בבלוג, שנפתח בפברואר 2009, יש יותר מ-800 מאמרונים. עם זאת, בחצי השנה האחרונה קצב הפרסום של בלייק-פלוק ירד מאד. החודש נראה שהוא חוזר לפרסם במרץ, אם כי הבלוג עבר שינוי, ועכשיו עשרה אנשי חינוך נוספים משתתפים בכתיבתו. השבוע, בלייק-פלוק עצמו פרסם מאמרון שמתייחס לכתבה בניו יורק טיימס שאליה התייחסתי במאמרון הקודם שלי כאן. הוא כותב בעקבות פנייה של קורא ששאל אותו אם הוא מסכים עם הקביעה של לארי קובן שבמקום להשקיע במכשירי iPad, חשוב יותר להשקיע בהכשרת מורים.

בלייק-פלוק מסכים ... חלקית. הוא טוען שבעבר הצטיידות בתי הספר במחשבים לא באמת תרמה הרבה ליצירת תהליכי למידה משמעותיים. לעומת זאת, היום, כדמדובר ב-iPad, המציאות הדיגיטאלית שונה לגמרי – כל אחד יכול להיות מחובר מכל מקום. הוא מדגיש שאין זה עניין של הכנסת עוד מחשבים לתוך בית הספר. בנוסף, הוא איננו רואה את השימוש במכשירים כאלה בראש ובראשונה כמשהו שקשור למערכת החינוכית:
The mobile-connected world isn't a new ed tech gimmick. It's a cross-cultural societal shift. And I'm not blind to the fact that that shift itself has got a lot of money riding on it; but our personal feelings about how culture is changed don't change the fact that culture is changed. Too often we try to raise a barrier between the classroom and the world; I think that defeats the potential of either to grow.
וכאשר יותר ויותר הגבולות בין העולם הגדול לבין הכיתה מתטשטשים, הציפיות שלנו מהמורים גם צריכות להשתנות. וזה, כמובן, משפיע על הדרך שבה מכשירים את המורים:
I don't want to spend money "training" teachers how to do the things that educational institutions are currently doing. Rather, I want to develop teachers who are comfortable and savvy moving education forward into a future where the physical and the digital are augmented in a variety of ways; where schools themselves are mobile and hybridized environments merging the digital and the f2f in teaching things relevant to the lives and futures of their students' potential and authentic experience in a globalized world; and where the point of education is not simply to pass a test or get a job, but to empower individuals and community in celebrating creativity, innovation, beauty, and human capacity.
כידוע, אינני חסיד של אמירות פופוליסטיות כגון "העולם הגלובאלי". בנוסף, סביר להניח שלארי קובן עשוי לטעון (בצדק) שאין חדש בחזון של בלייק-פלוק, ושעם כל טכנולוגיה חדשה היה מי שטען שסוף-סוף אפשר יהיה להגשים מטרות חינוכיות שלא הושגו לפניה. אבל על אף הביקורת הזאת, עלי להודות שהגישה של בלייק-פלוק נראית לי. היא מחדדת את הבעייתיות שבאמירות של המורים והמהנלים שצוטטו בכתבה בטיימס. אותם מורים ומנהלים התלהבו מהטכנולוגיה, אבל הם הציגו צרות אופקים מדאיגה בנוגע ליכולת של הטכנולוגיה הזאת להשפיע על תהליך הלמידה, ונדמה לי שהם בכלל לא התייחסו לשאלה של מה חשוב ללמוד היום.

לא פעם בדברים שבלייק-פלוק כותב יש תחושה של תמימות לגבי הדרך שבה מערכות חינוכיות פועלות (אם כי הוא מורה בכיתה ומיישם הרבה ממה שעליו הוא כותב). אבל אם צריכים לבחור בין חזון תמים לבין התלהבות עיוורת מכל טכנולוגיה חדשה, ברור במה אני בוחר.

תוויות: , ,

יום שני, 10 בינואר 2011 

נחמה פורתא

מספר אירועים בשבוע שעבר עוררו בי תחושה חזקה שהתקשוב החינוכי בישראל לא נע בכיוון שאני רוצה שינוע בו. (למען האמת, תחושה כזאת איננה זרה לי, אבל השבוע היא היתה חזקה יותר מהרגיל.) אבל מצב הרוח שלי קצת השתפר כאשר קראתי כתבה שהתפרסמה בסוף השבוע בניו יורק טיימס. התעודדתי לא מפני שמקריאת הכתבה גיליתי משהו על התקשוב החינוכי בישראל שלא ידעתי קודם, אלא מפני שנוכחתי לדעת שהמצב בארה"ב בהחלט יותר גרוע.

הכתבה בטיימס עסקה בדהירה של בתי ספר ומחוזות לרכוש מכשירי iPad, ובהתלהבות שלהם מהכלי. בין היתר אנחנו קוראים על בית ספר בלונג אילנד שכבר חילק כמעט 50 מכשרים כאלה לתלמידים ולמורים, ומקווה להשלים את החלוקה לכל 1100 תלמידיו (לא צויין מתי). אינני מתנגד להכנסת המכשירים האלה לתוך הכיתה (ואשמח לזכות באחד כדי לבחון את יכולותיו), אבל ההסברים שהמורים והמנהלים בכתבה מביאים כדי להצדיק את הרכישה תמוהים מאד בעיני. אולי אני מגזים. הרי ביסודו של דבר אין שום דבר תמוה ברצון להשתמש במכשירי iPad כדי להחליף ספרי לימוד, או להתכתב עם המורים, או לייעל את הגשת שיעורי הבית. אבל קשה לא לשאול אם בשביל השימושים האלה יש צורך במכשיר החדיש הזה. אפשר היה לשאוף לשימושים כאלה עם מחשבים קצת פחות נוצצים.

אבל הנוצץ כנראה משכנע במקום שהמוכר איננו מצליח להרשים. באמירה שמשום מה נשמעת טיפה מיושנת, מורה אחד באותו בית ספר מכריז:
It allows us to extend the classroom beyond these four walls.
מאוחר יותר בכתבה אותו מורה מתאר יתרון טיפה מוזר של ה-iPad, יתרון שאיכשהו מזכיר את היכולות של יישומים על גבי מחשב, או אולי כלים שהיום נגישים באמצעות כל דפדפן:
If there isn’t an app that does something I need, there will be sooner or later.
לשבחה של הכתבה ייאמר שבין שתי הציטטות האלו ניתנת במה גם לאלה שמתלהבים קצת פחות. בין המבקרים מצטטים את לארי קובן שמציין שבמקום לקנות מכשירי iPad עדיף להשקיע בהכשרת מורים. אבל בסיום האתנחתא הקצרה הזאת, תורם של המתלהבים חוזר, ומציינים שלא מדובר סתם בצעצוע אלא בכלי רב עוצמה בעל מבחר רב של שימושים. במה שנראה כהעדר ראייה היסטורית משוועת, מנהל בית ספר במדינת ניו ג'רסי שהתחיל עכשיו בהכנסת מכשירי iPad לתוך בית ספרו מכריז:
I think this could very well be the biggest thing to hit school technology since the overhead projector.
אפשר לשאול על מה אני בכלל מתלונן כאן. אני הרי מאחל ליום שבו בידי כל תלמיד יהיה מכשיר שיאפשר לו גישה זמינה למידע. אני משוכנע שמכשיר כזה יכול לקדם שינוי מהותי בדרכי הלמידה של תלמידים. ואם, בנוסף לגישה למידע, אותו מכשיר גם מאפשר הדמיות ועריכת ניסויים, ויהיה קל (מאד) לשימוש, הגיוני שאברך על אימוצו בחינוך. אבל מה שמדאיגה אותי כאן איננה העובדה שרוצים להשקיע כסף במכשירים האלה, אלא הדרך שבה ההחלטה על אימוץ הכלי מתקבלת. מנהל בית ספר שרואה ב-iPad את הדבר הגדול ביותר בטכנולוגיה הבית ספרית מאז המטול העילי מושפע הרבה יותר מהכותרות בפרסומות מאשר מהרצון ליצור למידה מסוג אחר. ואם מנהל כזה הוא אופייני למנהיגים החינוכיים בארה"ב, יש סיבה לדאגה. מיליצות כאלו, נטולות ראייה היסטוריה חינוכית, כמעט מבטיחות שבעתיד הלא רחוק, גם אחרי שמכשיר iPad או מכשיר דומה יהיה בידי כל תלמיד, נקרא שוב על כשלון התקשוב בחינוך.

אולי דבריו של מנהל בית ספר אחר, גם בניו ג'רסי, מסגירים, לא בכוונה, את מה שכל כך מדאיג כאן. אותו מנהל מכריז בהתלהבות לגבי ה-iPad:
It has brought individual technology into the classroom without changing the classroom atmosphere.
אם אני מבין נכון את כוונתו, הוא מרוצה מכך שהנה, סוף סוף יש מכשיר טכנולוגי שיימצא בידיו של כל תלמיד, אבל ... לא ישנה את הדרך שבה הכיתה מתנהלת! וכמובן שאין הרבה שמעודד כאן – מלבד התחושה שאצלם יותר גרוע מאשר אצלנו.

תוויות: , ,

יום רביעי, 5 בינואר 2011 

למה בלוג?

הבקר סיימתי לקרוא ספר שישב אצלי כמעט שבועיים. הספר, Getting it Wrong from the Beginning מאת קירן אגן, היה מעניין מאד, אבל הוא משך אותי יותר בפתיחה מאשר בסיום. אם החלק האחרון של הספר היה תופס אותי כמו התחלתו, יתכן שהייתי מסיים את הקריאה מהר. תוך מספר ימים קראתי כמעט את כולו, ממש עד לעמודים האחרונים, אבל אז נתקפתי במספר מטלות שלא סבלו דיחוי והספר ישב – בתיק, ועל השולחן – במשך יותר משבוע. נשארו לי רק ששה עמודים לקרוא, אבל פשוט לא יצא לי לפתוח אותו ולסיים את הקריאה.

מדובר בספר טוב שמציג גישה לתהליך הלמידה שהיא שונה גם מהנורמטיבית וגם מה-"פרוגרסיבית". אפילו אם אגן לא שכנע אותי, נדמה לי שלקחתי ממנו הרבה. אבל במאמרון הזה אינני מתכוון לבקר את הספר. כל מה שכתוב כאן הוא רק הקדמה לכך שכאשר הבקר קראתי את ששה העמודים האחרונים קטע אחד, ממש בעמוד האחרון, קפץ מול עיני. היה לי ברור שאני צריך לצטט אותו כאן.

לא פעם ידידים שואלים אותי למה אינני כותב ספר. ומשום מה הם אינם מוכנים לקבל את ההסבר שלי שאינני יודע איך לכתוב ספר. לדעתם, אם אני יכול לכתוב כל כך הרבה בבלוג, אז כל מה שאני צריך לעשות הוא לארגן את הכתיבה שלי אחרת, ו... במקום בלוג ייצא ספר. הנסיונות שלי להסביר שזה לא עובד כך אינם משכנעים אותם. אולי הפיסקה בסוף הספר של אגן יכולה להסביר את העניין טוב יותר ממני. בעיני היא ממחישה את השוני בין שני סגנונות הכתיבה:
Authors work hard to write in a book what they think about a topic, and obviously they work harder to make the arguments better than they casually make them in discussions with colleagues. Because some people have been very good at writing out their ideas, we tend to think of the completed book as some kind of more secure and established expression of our ideas than those casual conversations. And so it ought to be. But I think we often tend to forget how most books are made up of a set of passing thoughts that are variously in the process of changing. All this is a mumbling acknowledgement that this book is no canonical document. And by the time it is printed and in your hands, I will be curled in a corner moaning and groaning about all the things I now regret having written here and don't any longer quite believe in the way I have state them and, worse, all the things I wish I had written. Perhaps better to see the book as merely a large and unwieldy chunk of conversation about the topics it considers. (p. 183)
היה לי קל מאד להזדהות עם הדימוי של ספר כנתח גדול ומסורבל של דיון. אני חושש שאם אנסה לכתוב ספר התוצאה לא תהיה מכלול עקבי וברור, אלא אוסף מחשבות שאולי חותרות לקראת יצירת שלמות, אבל עושות זאת בקפיצות ובדילוגים. לא רק שקו ההתקדמות איננו ישר – הוא צועד קדימה ואחורה כמעט באופן שווה. בקריאת התיאור של אגן חשתי שיותר מאשר הוא מתאר ספר, הוא מתאר בלוג. הדימוי שלו תיאר לא רק את סגנון הכתיבה שלי, אלא גם המחיש בשבילי למה אני נמשך אל הסגנון הזה.

בעיני הציבור הרחב בלוג איננו סגנון, אלא כלי טכנולוגי שמאפשר פרסום מהיר של הגיגים. כמובן שלבלוגים אין רק סגנון אחד. יש בלוגים אישיים, ובלוגים פוליטיים, ומה לא. ואני בוודאי אינני יכול לדבר בשם קהילת הבלוגרים, אלא רק בשם עצמי. עבורי הבלוג הוא מרחב להרהורים מתמשכים סביב נושא ציבורי ממוקד. גם כאשר לקורא אולי נדמה שאני מציג גישה מגובשת, אני יודע שהגיבוש הזה רעוע ביותר. מידי מאמרון התמונה הכוללת מתבהרת, ועם המאמרון שלאחריו היא מתטשטשת שוב. מדובר בכתיבה שאם יכרוכו אותה היא תאבד את התחושה של תהליך. הפיסקה של אגן עוזרת לי לא רק להבין שסגנון הכתיבה/חשיבה שלי מתאים יותר לבלוג מאשר לספר. היא גם עוזרת לי להבין למה אני אוהב את הבלוג.

תוויות: ,

יום שלישי, 4 בינואר 2011 

לאן נושב התקשוב?

מקורות רבים (כמו הניו יורק טיימס, למשל) דיווחו על ההצלחה המרשימה של תלמידי העיר שגנחאי במבחנים הבינלאומיים של PISA. התלמידים של שנגחאי דורגו ראשונים בעולם במתמטיקה, במדע, ובקריאה. התוצאות האלו הדהדו במערכות החינוך בעולם. אפשר היה, למשל, לזהות מידה לא קטנה של חשש לעתיד המעמד הכלכלי המוביל של ארה"ב בדבריו של שר החינוך ארני דונקן שהכריז:
We have to see this as a wake-up call.
ההכרזה הזאת של דונקן נובעת לא רק מההשיג הסיני, אלא מההישגים הבינוניים של התלמידים האמריקאיים. לפי קובעי מדיניות החינוך בארה"ב התוצאות משנגחאי מראות שמערכת החינוך שם כנראה עושה משהו נכון. ולכן הם רוצים לבדוק מהו ה-"משהו" הזה כדי ליישם אותו אצלם.

כתבה חדשה בניו יורק טיימס מלפני שבוע מנסה לחשוף לפחות חלק מהתשובה. אין זה מפתיע שאנחנו קוראים שם על כיתות שבהן השינון והמשמעת שולטות:
The Shanghai students performed well, experts say, for the same reason students from other parts of Asia — including South Korea, Singapore and Hong Kong — do: Their education systems are steeped in discipline, rote learning and obsessive test preparation.
לא ברור אם באמת יש צורך לכתוב על ההישגים הסיניים כאן. המילים "מחשב" או "אינטרנט" אינן מוזכרות אפילו פעם אחת בכתבה של הניו יורק טיימס, ואלה, כידוע, במוקד של הבלוג הזה. אבל ברור גם שמערכות החינוך בעולם, כולל שלנו, רוצות הישגים כמו בשנגחאי, ורואות בתקשוב מנוף לשיפור התוצאות במבחנים בינלאומיים. לכן, גם אם התקשוב איננו מוזכר בכתבה, בין השורות הרמז ברור: מי שרוצה להתחרות עם הסינים חייב לגייס את התקשוב לשיפור התוצאות במבחנים.

אם מערכות החינוך מעוניינות בהישגים מסוג אחר מאשר תוצאות יפות במבחנים, הן מצליחות היטב לשמור על זה בסוד. יש, כמובן, קריצה לעבר מונחים כמו למידה שיתופית עם כלי Web 2.0, וגם מס שפתיים לאפשרויות של הבעה עצמית דרך בלוגים. אבל העיקר נשאר ההישגים. דיונים סביב שאלות כמו לשם מה לומדים, או האם תוצאות במבחנים בינלאומיים משקפות ידע, או מהו הידע הנדרש כדי לחיות חיים ערכיים, כמעט אינם נשמעים בכלל. לאור זה, מעודד לקרוא את דבריו של סגן מנהל בית ספר תיכון סיני המצוטטים בכתבה של הטיימס. אפשר לנחש שבסין דבריו ייחשבו להרהורי כפירה:
In an interview, Mr. Jiang said Chinese schools emphasized testing too much, and produced students who lacked curiosity and the ability to think critically or independently.

“It creates very narrow-minded students,” he said.
התקשוב, כמובן, איננו חייב לשרת את ההישגיות הבלתי-מרוסנת. היא יכולה למנף יצירתיות וחשיבה ביקורתית. השאלה היא האם קבניטי החינוך – בעולם ובישראל – ירשו לו לעשות כך.

תוויות:

יום שבת, 1 בינואר 2011 

עוד כישור לשנה החדשה

חתמתי את השנה האזרחית כאן עם נגיעה קטנה בכישור של המאה ה-21 אצל תלמידה (אמנם גם מאד קרובה אלי). חשבתי שאולי ראוי לפתוח את השנה החדשה עם הצצה נוספת לתוך הכישורים האלה. הפעם בחרתי להביא דוגמה לא אצל תלמידה, אלא אצל מישהו שנולד הרבה לפני הדיגיטאליות.

פעם בשבוע אני מתייצב אצל ידידה בת כמעט 80 כדי לעזור לה להפוך את המחשב ואת האינטרנט לידידים שאליהם היא יכולה לפנות במגוון מצבים. המיומנויות שהיא רוכשת אינן באות לה בקלות, אבל בזכות רצון והתמדה (ומנה גדושה של תבונה) היא מצליחה להתקדם יפה. היא שולחת דואר בקלות (צירוף מסמך עדיין קצת קשה לה), כותבת וגם עורכת מסמכי Word די בהצלחה, סורקת צילומים ומבצעת עליהן פעולות עריכה בסיסיות, ועוד. אם היא לא משתמשת בהן, היא לא תמיד זוכרת את מה שהיא למדה, אבל באופן כללי היא מנסה ללמוד רק מה שהיא חושבת שהיא צריכה.

לאחרונה ידידתי קראה את ספרו החדש של חיים באר, "אל מקום שהרוח הולך". תוך כדי הקריאה היא הבינה שעל מנת להבין את הספר לעומקו, יהיה עליה להכיר מספר מונחים ולזהות מספר דמויות מהחסידות, להבין מספר אמירות בארמית, ועוד. היה לה ברור שהיא יכולה לפנות לאינטרנט כדי למצוא את המידע שהיא מעוניינת למצוא, והיא לא היססה לעשות זאת. כאשר היא נתקלה במונח או בדמות לא ברורים בטקסט היא רשמה אותם לעצמה, ובהמשך ערכה חיפושים למצוא את המידע הדרוש. יחסית מהר היא מצאה מספר אתרים שבהם ריכוז של מידע על הנושאים הקשורים לספר, והיא סימנה את אלה בסימניות שלה. היא פנתה לאתרים האלה כשבהמשך הקריאה האבל גם ברור לה שאתרים של אנשים אחרים שעוסקים באותו נושא שמעסיק אותך יכולים לקצר את הדרך.יא נתקלה במונחים נוספים שהיא לא הכירה. לא מדובר רק באיתור מידע - היא ערכה מסמך Word עם המונחים והאישים שעליהם היא רצתה ללמוד, ולתוכו היא הדביקה את ההגדרות או את ההסברים של המונחים שהיא מצאה.

היא מודעת לכך שעם קצת יותר מאמץ וארגון, המסמך שהיא בונה יכול ללוות לא רק את הקריאה של עצמה, אלא יוכל להקל על אחרים שמבקשים להעמיק את ההבנה שלהם בספר. מסמך ציבורי ברשת שמכיל את כל ההגדרות וההסברים שהיא מצאה – אם מסודר לפי העמוד בספר שבו כל ערך מופיע, ואם בסדר אלפביתי - בוודאי ישרת את הקריאה של אחרים. מהגלישות שלה ברשת היא יודעת שלא כל המידע שהיא מעוניינת בו מסודרת כפי שהיא רוצה למצוא אותו, ואין מנוס מלערוך מספר חיפושים למצוא דברים. אבל גם ברור לה שאם אפשר למצוא אתרים של אנשים בעלי תחומי עניין כמו שלך, אפשר לקצר את הדרך. אולי בגלל זה, ובגלל ההצלחות שהיו לה בהגעה למידע באתרים של אחרים, ידידתי היתה מוכנה לבנות מאגר מונחים לספר של חיים באר, אם מיומנויות התקשוב, והכוחות שלה, היו מאפשרים זאת. יכול להיות שככל שהמסמך הפרטי שלה יתפח (אם היא תתמיד בו) היא תרגיש שהוא ראוי לפרסום. ואולי מישהו אחר שקורא את הספר יערוך מסמך דומה.

היום, עם הכלים שעומדים לרשותנו, לא קשה מדי להכין ולפרסם מסמך כזה (אפילו אשה בת 80 יכולה לעשות זאת). וכולנו נזכה בשיעור בשיתוף – אחת המיומנויות החשובות של ימינו.

תוויות:

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates