« לדף הראשי | ואולי טיפת עידוד » | נחמה פורתא » | למה בלוג? » | לאן נושב התקשוב? » | עוד כישור לשנה החדשה » | בעיני, מדובר בכישור חשוב של המאה ה-21 » | את המנגינה הזאת אולי כדאי להפסיק » | לא רק נוסטלגיה » | קדימה אל החזרה » | אל נא תאמר לנו שלום » 

יום שישי, 21 בינואר 2011 

תרומתי הצנועה

במשך השבוע האחרון ידיים מלאות במטלות פרנסתיות מנעו ממני להניח את הידיים על המקלדת לשם כתיבה כאן. הכתיבה כאן היא כתיבה שאין בצידה פרנסה, ולכן בלית ברירה היא נעשית משנית לעיסוקי האחרים. אבל בלעדיה, או ליתר דיוק, בלי החשיבה האישית שמלווה ומניעה אותה, היעילות והכדאיות של מה שאני עושה עבור מעבידיי יורדת.

האם זה סתם תירוץ שבו אני משתמש כדי להצדיק את הזמן ה-"אישי" שאני גונב לעצמי בבקר של יום שישי? הרי המטלות עדיין רבות, וספק אם יש מישהו שיתלונן אם לא אספק לו כאן עוד הרהורים לקרוא בשבת. ואולי צריכים להוסיף שעל אף העובדה שאני חש את הקשר ההדוק, אפילו את התלות, בין הכתיבה שלי כאן לבין העבודות המפרנסות שלי, אינני בטוח שאחרים בהכרח חשים את זה. במסגרות רבות אני מעודד אנשים – תלמידים, סטודנטים, מורים, מרצים, ועוד – לנהל בלוג, או ליצור לעצמם דרך אחרת להרהר לעצמם ... וברוח התקופה, רצוי פחות או יותר בפומבי. אבל ברור לי שלא כל אחד מוצא הגיון בעשייה כזאת, במיוחד כשמוסיפים את ה-"פומבי".

לפני שבוע ליסה ליין כתבה מאמרון בנושא שמשיק לנושא הזה. המאמרון נפתח בהרהור לגבי הכדאיות של השימוש בפורומים בהוראה, אבל ההמשך שלו גלש להרהור רחב יותר על המגבלות של הכתיבה למרחב "ציבורי" שבו לא בטוח שמישהו קורא את הגיגך:
Independent learning, even with the affordances offered by online communities and classes, can feel the same way. Autonomy is great. It enables learners to create their own Personal Learning Environments and be self-directed. Many people have the desire for autonomy — some studies have correlated it with happiness and as a preventative for depression. But does that mean they want to be alone and unrecognized?
לבד וללא הכרה למעשיך? גם אם אני משוכנע שאין זה באמת המצב, אני בוודאי יכול להבין, ולהזדהות, עם ליין. כלומד שאיננו חש צורך להיות מחובר למסגרת לימודית פורמאלית, אני יכול להעיד שאני בכל זאת זקוק ל-"מסגרת", לקהילה של לומדים שכלפיה אני חש שייכות, אפילו אם זאת שייכות מדומה. אין ספק שתחושת השייכות, או השותפות, מאד חשובה לי.

תעודה היא עדות חיצונית להתמודדות מוצלחת במסלול כלשהו. וכמו אצל הדחליל ב-"הקוסם מארץ עוץ", הוא איננו בהכרח מסמל משהו "פנימי" מוחשי. הלמידה היא כנראה "פנימית", וניתנת למדידה או לאימות רק על ידי סימנים חיצוניים (כמו מבחנים, או התנהגויות אחרות), ואחד הסימנים הבולטים לכך שלמדנו משהו הוא ההשפעה שיש לנו על אחרים. כלומד עצמאי, אין לי כלי שאיתו אני יכול למדוד השפעה, אבל אני יכול לזרוק את ההגיגים שלי לעולם, ולקוות שהם יקלטו אצל לומדים עצמאיים אחרים. אמנם אני כותב בבלוג כדי לשכנע את עצמי שאני מבין משהו, אבל הכדור איננו נעצר שם. החינוך, הרי, עוסק במתן סיוע ללמידה של אחרים, והדברים שאני מפרסם כאן נעשים ל-"הוראה" שלי – מה שאני מגיש ללומדים עצמאיים אחרים, כמתנה, בתקווה שאולי ההגיגים האלה יסייעו גם להם בלמידה של עצמם.

נדמה לי שזה גם ליין מרגישה כך. בסיום המאמרון שלה היא כותבת:
And perhaps it’s like teaching, and I don’t know who I’m influencing with my work. And maybe all the people who learn autonomously and in the open also feel a bit lonely, because they can’t know the impact they’re having, and one would think that with ones work available all over the world, there’d be more than a comment or two. Is there thus an inherent loneliness that goes along with autonomous learning, even (or especially) when it’s open?
בסיום הקריאה של המאמרון של ליין היתה לי תחושה קצת מוזרה. שאלתי את עצמי למה, אם באמצע המאמרון היא כותבת על "לבד" ובסיומו על "בדידות", חשתי שקראתי מאמרון אופטימי. אני, הרי, אינני רואה חיוב רב בבדידות. ליין כותבת שהנסיון שלנו עם מדיה חברתית מלמדת אותנו שאנשים שואפים להיות גם אוטונומיים וגם לזכות בהכרה, אבל בגלל העדר של משוב האוטונומיה מובילה לא פעם לבדידות. אבל על אף העובדה שאני מעולם לא הגבתי למאמרונים של ליין בבלוג שלה, למדתי הרבה ממנה, וכתבתי עליה בבלוג גם כדי שאני אפנים לעצמי את דבריה, וגם כדי שאחרים יוכלו לעשות זאת. זה חלק חשוב ממה שלומדים עצמאיים עושים. ואולי לפעמים זה אפילו קורה לאחרים שקוראים את מה שאני כותב. אם כן, אינני יכול להתלונן. יתרה מזאת, זה יכול לעזור לי להסביר לעצמי למה בשבוע כל כך עמוס בכל זאת היה לי כל כך חשוב לתרום את חלקי הצנוע לישות האמורפית שאני מכנה כאן "לומדים עצמאיים", גם אם אינני ממש יודע במי מדובר.

תוויות: , ,

לצערנו רוב היוזמות מתחילות בכסף וניגמרות בכסף אך זואות יוזמה ברוכה.

הוסף תגובה
מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates