יום שישי, 22 ביולי 2011 

הפסקה

לפני חודש, ויל ריצ'רדסון, אחד הבלוגרים החינוכיים הבולטים ביותר, הודיע שאחרי עשר שנים של כתיבה לבלוג שהגיע זמן ... לשנות. ריצ'רדסון איננו מפסיק לכתוב לבלוג, אבל במקום להתמקד במאמרונים ארוכים, מה שאולי אפשר לכנות מאמרוני הגות, הוא רוצה לעסוק בכתיבה "קצרה" יותר, כתיבה שממוקמת אי-שם בין מאמרוני בלוג "מסורתיים" (כאילו שיש דבר כזה) לבין הודעות קצרות ב-Twitter. ריצ'רדסון כותב ששני סוגי הכתיבה האלו, בהם הוא עסק רבות, אינם קולעים למה שהוא רוצה לעשות:
I hope to be sharing out on a regular basis not only the long form writing that my old blog was built upon but also shorter snips with more concise comment, that space between my blog and my Twitter account. Both have left me frustrated of late, so I’m hoping this will [be] closer to that sweet spot that I’m looking for.
לשם זה ריצ'רדסון פתח בלוג חדש על תשתית Tumblr, סביבה שמאפשרת פרסום מהיר של קטעים שבהם נתקלים באתרים אחרים. אפשר לטעון שבלוג הוא בלוג הוא בלוג, ושמה שקובע את אופיו של הבלוג הוא התוכן. אבל לא על התוכן לבדו. גם הצורה של הבלוג משפיעה על אופיו. רבים מהמאמרונים הראשונים של ריצ'רדסון בתשתית החדשה בנויים מקטעי טקסט שהוא מצטט עם תוספת קטנה של משפטי התייחסות משלו, ואפשר להגיד ש-Tumblr "מזמין" כתיבה כזאת. נדמה לי שלפורמט הזה ריצ'רדסון חותר, אם כי הוא עדיין בוחן את האפשרויות. הופיעו מאמרונים שהם בסך הכל ציטוט, ואילו בזמן האחרון (אחרי רק חודש) הוא דווקא מאריך בהערות משלו. עלי להודות שהסגנון הזה די הגיוני בעיני. במשך זמן לא קצר התנסיתי במשהו דומה בבלוג אחר משלי "על קצה ה...", בלוג שבמידה רבה תיפקד כמחברת אישית שהיתה פתוחה לאחרים.

דווקא מפני שהסגנון "החדש" של ריצדרדסון מוכר לי, ואפילו מקובל עלי, אני חש צורך לציין שלא כל כך נוח לי עם השינוי. (חשוב לי גם להדגיש שאני יכול מאד להבין את תחושת השחיקה שבאה אחרי עשר שנים של כתיבה מאד אינטנסיבית.) על אף העובדה שאני שמח שהוא מוצא דרך ביטוי "רחבה" יותר מאשר Twitter (וגם שהוא כנראה לא מצליח לא להאריך), לטעמי הכתיבה ב-Tumblr טלגרפי מדי. יש תחושה של העברת מידע ממקום למקום ללא הערך המוסף של ההתייחסות האישית. שוב, "כתיבה" מהסוג הזה איננו פסול, ואפילו יש לו מקום במכלול הסביבה המידעית הדיגיטאלית שאנחנו מעצבים לעצמנו. יש, הרי, אנשים שמצטיינים באיתור קישורים מעניינים, וכשהם מפרסמים את מה שהם מוצאים דרך Twitter הם תורמים מאד לאלה מאיתנו שעוקבים אחריהם. אבל אני בכל זאת רוצה יותר. אם נסתכם בהעברת קישורים, בלי להסביר למה הקישור מעניין או כדאי, קיימת סכנה שהבאר יתייבש. מישהו, הרי, צריך לכתוב את המאמרונים שאליהם אנחנו מקשרים. מישהו צריך להגות את הרעיונות שסביבם אנחנו מקיימים דיון. אני יכול להבין למה היום ריצ'רדסון מעדיף למקם את עצמו אי-שם באמצע של הרצף של ליבון רעיונות, אבל אני חושש שאם אחרים (שיש להם מה להציע בצד הרעיוני) יעשו כך, אנחנו נצמצם את המרחב הציבורי ונפסיק לנהל את הדיון. אפשר אולי להגיד שיש כאן דוגמה ל-Tragedy of the Commons עליו כתב גארט הרדין לפני כארבעים שנה. אם כולנו ניקח מהקופה הציבורית בלי להכניס משהו משלנו לתוכה (וכאן הכוונה איננה חומרית אלא רעיונית) אנחנו עשויים לגלות שלא נשארת "קופה" שממנה אנחנו יכולים להמשיך לקחת. וכמובן שכדי להוסיף "ערך מוסף" לרעיונות שצומחים אצלנו מישהו צריך לשתול את רעיונות הבסיס שאליהם אפשר להוסיף.

כזכור, ריצ'רדסון פרסם את המאמרון שלו לפני חודש. לא כתבתי עליו אז מפני שרציתי לשמור את הכתיבה שלי עליו לעכשיו. והסיבה היא שגם אני יוצא להפסקה. הכתיבה אכן שוחקת. בנוסף, היא באה על חשבון פעילויות אחרות. אני צריך לאגור כוחות. עם זאת, כפי שציינתי מספר פעמים, יש לי בעיה - אני זקוק לכתיבה לבלוג כדי לעשות סדר בראש, ולכן אפילו אם אני רוצה להפסיק, כאשר אני עושה זאת אני מרגיש שמשהו חסר לי.

אבל למשך החודש הקרוב אני לא אחיה בעברית, וספק אם אמצא הזדמנויות לקרוא את הדברים שעליהם אני רוצה להגיב, או את הזמן לכתוב עליהם. צריכים לבקר אצל משפחה וחברים, ולהקדיש זמן לאחרים שבצדק לא יראו בעין יפה התבודדות מול המסך כדי לבדוק מה חדש בתקשוב החינוכי. סביר להניח שאחרי הספקה של חודש לא יהיה קל לחזור לכתיבה, ואולי אצטרך להסתגל שוב להרגל הכתיבה. אבל לעת עתה ... להתראות בעוד חודש (אם כי אולי אפתיע את עצמי).

תוויות:

יום ראשון, 17 ביולי 2011 

עם הניסוח הזה אני יכול להסתדר

אין זה סוד שאינני מתלהב מהכותרת הרווחת של "מיומנויות המאה ה-21", או מניסוחים דומים כגון "התאמת מערכת החינוך לצרכי המאה ה-21". אין לי שום דבר נגד המאה הנוכחית, ואני בטוח שקיימים הבדלים משמעותיים בין החיים שלנו היום לעומת החיים לפני, למשל, 50 שנה. אבל יש לי קושי עם היומרה שלדעתי מסתתרת בניסוחים האלה. היומרה הזאת באה לביטוי משני כיוונים מנוגדים. מכיוון אחד יש א-היסטוריות מחרידה בטענה שהמחשבה החינוכית שקדמה לעידן התקשוב חסרת משמעות ותוקף היום. ומהכיוון ההפוך, מובילי החינוך הנאמנים למונח הזה פועלים כאילו התקשוב איננו אלא אופנה חדשה שאפשר להלביש על המערכת הקיימת, ובדרך הזאת לצאת ידי חובה מבלי לערוך שינויים משמעותיים בתהליכי הלמידה ובתכנים הנלמדים. (יש היבט שלישי, לא פחות בעייתי. המונח רווח אצל קברניטי עולם העסקים שרואים ב-"מיומנויות המאה ה-21" מכלול הכישורים שיש לפתח בתלמידים של היום כדי שאלה יהיו כשירים לעבוד אצלם מחר.)

אבל ברור לי שגם ללא הסכמתי המונח הזה חודר לתוך המערכת החינוכית, ואין סיכוי לחלץ אותו משם. לאור זה אין לי אלא ליישר קו איתו, ולקוות שאפשר יהיה להפיק את המיטב ממנו. (בזמנו הפסדתי בעוד מאבק על מינוח. התנגדתי למונח "מידענות" במערכת החינוכית והעדפתי "טיפול במידע". ספק אם היום מישהו זוכר את הוויכוח הישן הזה, או אם בכלל משנה שהמונח שהעדפתי הפסיד.) ואם עלי ליישר קו, נדמה לי שהניסוח של שלי בלייק-פלוק שקראתי השבוע הוא הטוב ביותר שאליו אני יכול לקוות. לרוב בלייק-פלוק כותב בבלוג Teach Paperless, אבל השבוע הוא פרסם מאמר קצר על התקשוב החינוכי בעיתון Baltimore Sun. הכתיבה לעיתונות הכללית שונה מזו לבלוג. כאשר כותבים לקהל שאיננו בקיא בתחום התקשוב החינוכי צריכים לכתוב בהכללות, וכאשר עושים זאת, קל מאד לאמץ ניסוחים כגון "מיומנויות המאה ה-21" כמילות קוד שאינן זקוקות להסבר. בלייק-פלוק איננו עושה זאת, אלא מסווג את השימוש במונח:
For most children, the key to success will continue to be sharp critical skills, strong connections, effective communication and the nerve to be creative and entrepreneurial. The difference is that we are living at a time in which all of those skills are defined by one's proficiency in connected media. Furthermore, for students facing poverty, violence and disability, online learning networks can provide empowering educational experiences that transcend the circumstances of the classroom.
אני רוצה להאמין שהנקודה האחרונה בטענה הזאת של בלייק-פלוק אכן נכונה. אבל אני חושש שעל אף העובדה שהדבר אפשרי, והתקשוב כן יוכל להעניק הזדמנויות למידה שאחרת אינן זמינות לתלמידים עניים, הדבר הרבה יותר מסובך מאשר הוא נראה.

אבל החלק הראשון של הפיסקה, ובעצם ארבע מילים בחלק הזה, הוא מה שבמיוחד חשוב בעיני. בלייק-פלוק כותב שמיומנויות החשיבה הביקורתית "will continue to be" העיקר. בדרך הזאת הוא מראה שהוא איננו ממציא את הגלגל, אלא מתאים את הגלגל הקיים לתנאיי הכביש של היום. הוא איננו אומר שהתלמיד של היום זקוק למיומנויות למידה שונות מאלו שנדרשו בעבר, אלא מציין שהביטוי של המיומנויות האלו היום עובר דרך כלים תקשוביים (וחברתיים). לכן המערכת החינוכית צריכה לעסוק בהקנייתן בלבושן הנוכחי. ובגלל זה, עם הניסוח הזה אני יכול להסתדר.

תוויות:

יום ראשון, 10 ביולי 2011 

לא על השיתופי לבדו

לא אפתיע אף קורא אחד אם אציין שאחד הנושאים שבמיוחד מעסיקים אותי בנוגע לתקשוב החינוכי הוא מקומו של הבלוג בתהליך הלמידה. לאור זה, מובן מאליו ששמחתי לראות בבלוג של גילה לוי עצמון דיווח על הרצאתה של נעמי פורת על הבלוג החינוכי בכנס מיט"ל. (הכנס נערך לפני כשלושה שבועות. לא השתתפתי, ואני מתנצל לאלה שלא פגשתי, ואיתם לא שוחחתי על כוס קפה, או את הרצאותיהם לא שמעתי. בסיום שנת הלימודים הידיים מלאות בעיסוקים רבים מדי, ולפעמים צריכים לוותר על כנסים. אבל בגלל זה, שמחתי מאד שלוי עצמון פרסמה את הדיווח שלה.) לוי עצמון כותבת שפורת דיווחה על הקשר בין השימוש באסטרטגיות חשיבה מסדר גבוה לבין הכתיבה לבלוג. פורת מצאה שככל שמרבים לכתוב לבלוג, השימוש באסטרטגיות כאלה עולה. לוי עצמון מדווחת שבתשובה לשאלות פורת השיבה:
הבלוג הוא הקול האישי של הלומד
התשובה הזאת מעלה הרהור אצל לוי עצמון בנוגע למשמעות של הבלוג בתרבות לימודית שמדגישה את השיתוף. לוי עצמון איננה מתכחשת לחשיבות של השיתוף, אבל היא מציינת שאין לוותר על החשיבה העצמאות והמקורית:
הבלוג, ככלי פדגוגי נותן את הבמה כולה לאדם אחד בלבד, לכותב. אחרים יכולים להגיב ואפשר לנהל שיחה דרך התגובות, אבל "בעל הבית" הוא הכותב לבדו. ההבנה שיש לך טריטוריה פרטית משלך לומר את כל העולה על לבך (להזכירכם, בתחום המקצועי כיון שמדובר בבלוג לימודי), היא לדעתי מעצימה מאד.
כמעט מידי יום כלי תקשובי חדש פורץ לתוך הסביבה החינוכית. הכלי החדש דוחק את זה שעדיין לא הספיק להתיישן הרחק מהתודעה. הכלי של אתמול כבר איננו נחשב. נכון להיום, Twitter ו-Facebook מעוררים הרבה יותר עניין מאשר הבלוג שכבר נתפס כמיושן. אי-לכך, לפורת וללוי עצמון מגיעה תודה גדולה מאד. הן מזכירות לנו מה באמת מיוחד בבלוג. כמו שכותבת לוי עצמון:
מנקודת מבט פדגוגית הבלוג הלימודי מצהיר: "אתה חשוב ואנו מאמינים שיש לך דברים חשובים לומר בכל שבוע".
לא תמיד יש ללומד "דברים חשובים לומר". כמו-כן, הוא איננו תמיד מצליח לנסח את דבריו בצורה משכנעת. אבל ככל שהוא יתאמן בכתיבה, וככל שהוא יעמיד את מחשבותיו לביקורת קוראיו, וילמד לנסח את המחשבות האלה בצורה מדוייקת, כך דבריו יהפכו יותר ויותר לחשובים – גם בעיני קוראיו וגם בעיני עצמו.

תוויות:

יום רביעי, 6 ביולי 2011 

ושוב הדבר הגדול הבא?

על אף מס השפתיים לעליונות הפדגוגיה, עולם התקשוב החינוכי כנראה איננו סומך על עצמו. שוב ושוב, עם הופעתו של כמעט כל כלי חדש, הוא מראה שהוא מקווה לגאולה מכיוון הטכנולוגיה. לאור זה היה צפוי שהשבוע, עם השקת Google+ (גוגל פלוס) מאמרונים נוסח "היום ראינו את עתיד החינוך" ימלאו את הבלוגוספירה החינוכית. אודרי ווטרס, בבלוג ReadWriteWeb שאלה, למשל:
מעניין שמעבר לשאלה הזאת בכותרת, יתר המאמרון שלה די מיושב. הנושא המרכזי שאליו ווטרס מתייחסת קשור למעגלים השונים של שיתוף שבגוגל פלוס. היא שואלת עם אפשרות השליטה ברמות של שיתוף תיצור נכונות אצל מערכת החינוך להכניס רשתות חברתיות לתוך הכיתות.

גם פיל ווגנר מתעניין ביכולת לקבוע רמות של שיתוף, ולמען האמת, לרוב המאמרון שלו על גוגל פלוס די ענייני. לקריאת המאמרון מתקבל הרושם שווגנר עדיין לא התנסה בכלי אלא רק קרא עליו. אבל גם אצלו ההתלהבות משתלטת. השם (המשולהב) של המאמרון?:
יש אחרים, אם כי ציפיתי ליותר. ועלי להודות שלשמחתי ההתלהבות במאמרונים האלה יחסית מוצנעת. ובכל זאת ברור שבלוגרים רבים מזדרזים לבדוק את הכלי, ושהם רוצים לאהוב אותו. הרצון הזה איננו נובע מהעדר של כלים תקשוביים טובים. כבר היום הכלים הקיימים עושים הרבה יותר מאשר מה שהרוב המכריע של המורים רוצים לעשות, או בכלל מתארים לעצמם שאפשר לעשות. אך כמובן שללא קשר למה שכבר קיים, אנחנו ממשיכים לקרוץ לכיוון הטכנולוגיה ולדבר החדש הבא.

מתוך כל זה דייב קורמיאה מציג עמדה שונה. קורמיאה עובד באוניברסיטה קטנה בקנדה, שם הוא אחראי לתקשוב החינוכי. במשך יותר מעשור הוא נחשף "לדבר הגדול הבא", ומהנסיון שהוא צבר ברור לו שהנקודה החשובה איננה מה הכלי יכול לעשות, אלא האם הוא עונה על צורך אמיתי של מי שאמור להשתמש בו. קורמיאה קבע לעצמו שלוש שאלות שהוא שואל בנוגע למשתמשים העתידים של כל כלי תקשובי חדש:
  1. Will they carve the time out of their schedule to understand it?
  2. Will they be willing to learn it themselves?
  3. Will they be willing to teach others how to use it?
הוא כותב שגוגל פלוס הוא אכן כלי מרשים, אבל תוהה אם הוא מרשים מספיק כדי שאנשים ישקיעו את הזמן הדרוש כדי ללמוד להשתמש בו כאשר כלים שכבר קיימים עונים די יפה על הצרכים שלהם.

עדיין לא הספקתי לבדוק את גוגל פלוס. אשמח לעשות זאת, ויכול להיות שאני אגלה שאני מאד אוהב את הכלי. אבל נכון לעכשיו נדמה לי שקורמיאה מסכם את הנושא בצורה מאד משכנעת:
It’s not about how cool the technology is... it’s about humans. And I don’t understand why lots of humans would choose to use it.
לא מזיק להקשיב לבעל נסיון.

תוויות: ,

יום שני, 4 ביולי 2011 

אור בקצה?

הקבלות של בריאן קרוסבי בתחום התקשוב החינוכי מרשימות מאד (ומספר פעמים הבאתי כאן דוגמאות לכך). לאור זה, אפשר להאמין לו כאשר הוא כותב:
One of the self imposed challenges I’ve taken on gladly the last few years has been to embrace a new 21st century pedagogy that is still in its infancy (somewhat) and make it as powerful for my “at risk” students as it can.
גם אם אני מטיל ספק בקיומה של פדגוגיה ייחודית למאה ה-21, ברור לי שכאשר קרוסבי משלב תקשוב בשיעורים שלו אין הוא עושה זאת רק על מנת לקדם את תלמידיו במקצועות הלימוד הפורמליים. הוא עושה זאת כדי להעמיק את החוויה הלימודית שלהם. הוא מציין, בצדק, שעל פניו ההישגים שלו עם תלמידיו מזהים אותו כחלק מתנועה לחדשנות חינוכית. אבל מתברר שכאשר המערכת החינוכית מדברת על חדשנות הכוונה היא למשהו שונה ממה שקרוסבי עושה בכיתה שלו. הוא כותב:
I’m afraid WE were wrong. Apparently “innovation” is synonymous right now with “old ways” tied to “new testing” (which seems mostly like “old testing”)... well and data and assessment .... and then more data and all the meetings and in-services that includes.
קרוסבי משתדל להמשיך ליישם את התפיסה החינוכית שלו בעזרת התקשוב. לא אמרו לו שעליו להפסיק לעשות את מה שהוא עושה. אבל הזמן שעומד לרשותו לעשות זאת הצטמצם מאד. לפני שהוא יכול לעסוק בפעולות שמושכות אותו (ואת תלמידיו) עליו קודם להשלים שיעורים נוספים:
In my case that meant a schedule that included 2 hours and 45 minutes a day of literacy (during which you WERE NOT to teach science or social studies content … you could teach HOW to use a textbook (that might be on a test), just not the content) and 2 hours a day of math. I had 45 minutes PER WEEK of science OR social studies, no art, no PE. This is what “innovation” looks like during reform evidently. To me it was more like the old days of Readin’, ‘ritin’ and ‘rithmetic.
אפשר לחוש את האכזבה בדבריו של קרוסבי. אם בעבר הוא חש שהוא חלק מקבוצה של אנשי חינוך שמפלסים דרך חדשה באמצעות התקשוב, עכשיו הוא חש שהמערכת כולאת אותו לתוך פינה צדדית של המתרחש החינוכי. אבל להפתעתי קרוסבי מסיים את המאמרון שלו בנימה אופטימית:
I think we are turning a corner. There are more voices out their now and we all have to jump in to amplify them and make sure they (and we) are heard.
אני מודה שקשה לי להבין את חוט המחשבה שלו. מה שקרוסבי כותב עד לסיום רומז שהוא יסיק מסקנה כמעט הפוכה. כנראה שעל מנת לעסוק יום-יום בתקשוב החינוכי צריכים מנה גדושה של אופטימיות. אי-אפשר לא להעריך את זה.

תוויות:

יום ראשון, 3 ביולי 2011 

פער דיגיטאלי מסוג טיפה אחר

כתבה קצרה של איאן קווילין בבלוג "Digital Education" של Education Week נוגעת באחת הבעיות המרכזיות בתקשוב החינוכי. הכתבה מדווחת על סקר שנערך מטעם ה-Software and Information Industry Association. כמה מאות מורים ראויינו בנוגע לתחושות שלהם בנוגע לתקשוב בעבודתם החינוכית. המסקנה די פשוטה:
Whether or not educators are catching up with technology, they don't feel like they are.
למען האמת, התחושה הזאת די הגיונית. קרן בילינגס, סגן הנשיא של ה-SIIA, מסבירה שהמורים מבינים שהעולם מאד דינמי, ובאופן מתמיד קו הסיום מתרחק. המסקנה ברורה:
The more they do, the more they're aware of how much more they should be doing.
המצב הזה מוכר היום במיוחד סביב טכנולוגיות דיגיטאליות, אבל הוא איננו חדש,המצב הזה מוכר היום במיוחד סביב טכנולוגיות דיגיטאליות, אבל הוא איננו חדש. אנחנו פוגשים אותו בסביבות רבות ואפילו באנליות. לפני עשור השתמשתי לראשונה בקומיקס שמופיע כאן (וכבר אז הוא היה בן חמש), אבל יתכן שהוא תקף יותר היום מאשר אז:
באנלי או לא, יש כאן אמת חשובה. מורים רבים נמצאים מאחור, ורבים מאלה אינם מתקדמים בכלל ונשארים יותר ויותר רחוק מאחור. אבל יש גם כאלה שמשקיעים מאמצים רבים ומנסים לצמצם את הפער בין הטכנולוגיות הדיגיטאליות הקיימות והשליטה שלהם בהן. ועל אף המאמצים האלה הפער הולך וגדל. ואולי חשוב יותר מאשר הפער עצמו, המורים האלה חשים שהוא גדל. התחושה הזאת נובעת דווקא מהנסיון לצמצם את הפער. הרי אלה שאינם מנסים לצמצם את הפער בקושי מודעים לגודלו. אפשר להגיד שהם נמצאים מחוץ למשחק. אבל אלה שצוללים לתוך עולם התקשוב מגלים שהוא מתפתח ומשתנה באופן תדיר. הם נעשים מודעים לפער, וחשים על בשרם את גודל המאמץ הדרוש כדי לצמצם אותו, ואולי גם שגודל המאמץ איננו קבוע, כי פשוט אי אפשר לצמצם אותו.

אז מה? האם מכל זה אנחנו בסך הכל לומדים שאי אפשר לצמצם את הפער, ושבאופן תדיר היכולות של הטכנולוגיה יתרחקו עוד ועוד מהיכולת שלנו להשתמש בה בתבונה? יתכן. אבל אנחנו גם לומדים שקשה מאד לשפוט מורה על כך שהוא איננו מצליח לצמצם את הפער. הרי אף אחד איננו מצליח.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates