יום רביעי, 15 בפברואר 2012 

אבל זה נשמע כל כך משכנע!!

עברו כבר עשר שנים מאז שמארק פרנסקי קבע את המונח "ילידים דיגיטאליים" (digital natives). במאמר שבו פרנסקי הגה את המונח הוא טען שהעובדה שבני הנוער של היום (ושל לפני עשור, כמובן) גדלים עם התקשוב גורמת להם לחשוב בצורה שונה מאשר הוריהם. הוא כתב:
It is now clear that as a result of this ubiquitous environment and the sheer volume of their interaction with it, today’s students think and process information fundamentally differently from their predecessors.
המונח זכה לפופולאריות רבה, וגם סחף רבים בחינוך. הרי, אם בני נוער חושבים, או "מעבדים מידע" בדרך שהיא שונה באופן יסודי מהוריהם, קשה מאד לא להסיק את המסקנה שיש צורך בחינוך שונה לחלוטין ממה שהוריהם הכירו. מחקרים רבים הראו שכאשר מדובר בשימוש בתקשוב ככלי לימודי, אין שחר להבחנה בין ילידים למהגרים. אבל מחקרים לחוד ודעה רווחת לחוד: ממצאים מחקריים לא הצליחו למגר את המונח, או את ההנחות החינוכיות שרבים כל כך שמחו לגזור ממנו.

באפריל 2008 מארק בולין, מרצה קנדי, פתח בלוג בו הוא ריכז מידע רב שהראה שהרגלי הלמידה של בני נוער היום אינם תואמים את המאפיינים שפרנסקי קבע עבור "ילידים דיגיטאליים". יחד עם המידע הזה הוא גם אסף דוגמאות רבות שבכל זאת הזכירו לנו שהמונח הזה עדיין רווח בעיתונות, בציבור הרחב, ואצל אנשי חינוך רבים. בולין הביע אופטימיות שהפופולאריות של המונח בירידה. לפני חצי שנה הוא כתב:
It appears the tide is finally turning and the uncritical acceptance of the digital natives discourse is giving way to a more nuanced perspective on digital technologies in higher education.
ואולי כעדות לביקורתיות הגדלה הזאת כלפי רעיון היליד הדיגיטאלי, בחודשים האחרונים בולין מפרסם מאמרונים בבלוג שלו בתדירות יחסית נמוכה.

לפני שבוע מרטין וולר התייחס ליליד הדיגיטאלי והצביע על מה שהוא כינה המחיר של רעיונות רעים טובים (The cost of good bad ideas). הוא מזכיר לנו שאימוץ רעיון היליד הדיגיטאלי השפיע על השקעה של כספים בצורה לא מבוקרת ואפילו מוטעית בחינוך, שלא לדבר על ההרצאות הרבות בכנסים שהבטיחו לנו שילדינו כל כך שונים מאיתנו, או על מאמרים שציטטו את הרעיון שוב ושוב ומילאו ביבליוגרפיות עד שכמעט השתכנענו בצדקת רעיון שפשוט לא היה נכון. הוא כותב:
That's like a mini-industry centered around an idea that had a kind of fashionable appeal, but no real basis in evidence. And what of the opportunity costs? While we were fretting about whether they existed or not and what we should do about it, did we miss seeing what was really happening and the more interesting and subtle changes in society in general. And that's a shame because it's not a completely bad idea - many of us feel instinctively that our children are growing up in a different world than we were, but then we're operating in that world too.
וולר נמצא באקדמיה (הוא פרופסור לטכנולוגיות למידה באוניברסיטה הפתוחה של אנגליה) וחש שם את הירידה בפופולאריות של רעיון הילידים. נדמה לי שאכן באקדמיה הרעיון פחות נפוץ היום. אבל אינני בטוח שזה המצב מחוץ לאקדמיה. אני עדיין פוגש אותו בעיתונות, ואצל מורים והורים לא מעטים. לא צריכים ללכת רחוק כדי לוודא שמי שלא נולד עם העכבר ביד בכל זאת מסוגל להבין מה עושים עם התקשוב בלמידה. אתמול נוכחתי בטקס הארצי למצטייני תקשוב בחינוך שנערך במוזיאון הארץ. שלוש מדריכות זכו בפרס המדריך המצטיין. אני מקווה שלא אעליב אף אחד אם אציין שהשלוש אינן צעירות במיוחד. חשוב להוסיף שהיכולת שלהן להוביל מהלכי תקשוב במערכת החינוך איננה נובעת מזה שהן נולדו לתוך התקשוב, אלא מכך שבמשך שנים רבות הן צללו לתוך שני עולמות – זה של התקשוב וזה של החינוך – ובדרך הזאת גיבשו תובנות שמאפשרות להן ללמד תלמידים, וגם מורים צעירים מהן, כולל כאלה שכן נולדו לתוך התקשוב.

וולר מפציר בנו להזהר מהרעיון הרע הטוב הבא. קל מאד להתפס בקסמיו של רעיון שמצלצל כל כך טוב שאנחנו לא שמים לב שהוא פשוט איננו נכון. גם אם אנחנו חושבים שאנחנו חסינים בפני רעיונות כאלה, הם מצליחים לתפוס אותנו. למען האמת, זה קורה לעתים קרובות מדי. יתכן שבחינוך זה כבר קרה לנו ואנחנו עדיין לא מודעים לכך, או למחיר שאנחנו נשלם על הטעות שלנו.

תוויות:

יום ראשון, 12 בפברואר 2012 

שוב ממציאים את החינוך?

מידי פעם בבלוג הזה אני מוצא לנכון לציין שתחום התקשוב החינוכי מתאפיין ביכולת לשכוח תהליכים חינוכיים משמעותיים שהתרחשו לפני המצאת המחשב או האינטרנט. היכולת הזאת איננה, כמובן, ייחודית לתקשוב החינוכי. נדמה לי שדי טבעי שכל דור יראה את עצמו כאילו צמח יש-מאין, ושאין מה ללמוד מדורות שקדמו לו. אבל בכל זאת מדובר בתכונה מצערת ומדאיגה שמביאה בסופו של דבר להעדר יכולת ללמוד מן העבר. לפני שבוע, במדור שלה באתר Inside Higher Ed, אודרי ווטרס כתבה על הזכרון קצר-המועד הזה.

ווטרס מגיבה למספר הכרזות של השבועות האחרונים – על ספרי לימוד דיגיטאליים, על אמצעי המחשה "חדשים", על קורסים מאסיביים פתוחים – שלפי חסידיהן יחוללו מהפכה בחינוך. היא מזכירה לנו שיכולנו למצוא טענות דומות בעבר, ולא רק בשנות ה-90, אלא גם בשנות ה-80, ה-70 וה-60. היא כותבת שאם זה עתה נדלקה אצלנו הנורה שהטכנולוגיה תביא לשינוי מהותי בחינוך, לא יזיק ללמוד קצת היסטוריה:
Or rather, if you have suddenly stumbled upon the insight, you need to do a lot of reading about the history of technology in the classroom. Chances are there's a long line of theorists and practitioners you should read about. When it comes to the promised "revolution" of ed-tech, we've been agitating for a change a long, long time.
ווטרס צודקת, וחבל שצריכים להזכיר את זה לעתים קרובות כל כך. אבל הזכרון הקצר הזה מופיע לא רק בענייני טכנולוגיה והשינויים שהיא יכולה, או לא יכולה, להביא. יש זכרון קצר גם לגבי "חידושים" פדגוגיים. לפני יומיים ויל רוצ'רדסון כתב בהתלהבות על רעיון שהוא פגש בדיווח של מורה במדינת אריזונה - מבחנים שנערכים עם "אינטרנט פתוח". ריצ'רדסון מציין שמבחנים כאלה מתקשרים לשאלה הנצחית של מה התלמידים שלנו צריכים להחזיק בראש לעומת מה שהם יכולים למצוא ברשת. אכן, נהוג היום להדגיש שיותר מאשר תלמידים צריכים לזכור עובדות, עלינו לעזור להם לדעת כיצד למצוא את המידע הדרוש. מהבחינה הזאת, יש הגיון רב במבחנים שבהם מאפשרים לתלמידים לחפש "תשובות" ברשת. הוא כותב:
But just think of all of the new ways we would be able to prepare kids to answer the questions that they will be asked in their real lives if we gave them a handful of “Open Network” tests before they graduated. I mean, why wouldn’t we be doing this?
זאת שאלה טובה ומתבקשת, ואני מסכים עם הגישה של ריצ'רדסון. אבל נדמה לי שבמקרה הזה התשובה החינוכית די מובנת מאליה, ואילו התשובה ההיסטורית הרבה יותר חשובה: עושים את זה כבר שנים רבות. קיימות דוגמאות רבות למבחנים שמאפשרים לתלמידים לחפש "תשובות" ברשת. יתכן שהמנהג איננו נפוץ רק מפני שעדיין אין מחשב לכל תלמיד. והמנהג היה מוכר גם לפני האינטרנט - פשוט קראו לזה מבחנים עם ספרים פתוחים. בהחלט מדובר ברעיון חיובי, אבל קשה להבין למה ריצ'רדסון מתלהב ממנו כאילו הוא חדש.

האינטרנט הוא מקור מצויין למידע, ואם צריכים מבחנים, יש הגיון במבחנים שבוחנים את היכולת של תלמידים למצוא מידע שם (וכמובן גם להעריך את מידת התאמת המידע שמוצאים לצרכים שלהם). אבל גם ספרים הם מקור מידע מצויין, וגם כאשר הספר היה מקור המידע הראשי שלנו, מערכות חינוך התמודדו עם השאלה של מה כדאי לזכור מול כיצד למצוא את מה שצריכים. למרבה הצער, הזכרון ההיסטורי הזה כנראה איננו נמצא באינטרנט.

תוויות: , ,

יום שישי, 10 בפברואר 2012 

האם אפשרי "דיגיטאלי" בלי שיהיה גם "מיטבי"?

לפני שבוע, בראשון לפברואר, מערכת החינוך האמריקאית ציינה לראשונה יום הלימוד הדיגיטאלי – Digital Learning Day. כמובן שעוד לפני היום הספציפי הזה מחוזות ומדינות בארה"ב קיימו באופן פרטני ימים שהוקדשו לשימוש בתקשוב בחינוך. סביר להניח שכמו אצלנו, יש מחוזות עם היסטוריה של תקשוב שכבר ערכו ימים רבים כאלה. אבל זאת היתה הפעם הראשונה שיום כזה נערך באופן גורף בכלל המדינות (מדווחים ש-39 מתוך 50 המדינות השתתפו), ובעידוד הממשל הפדראלי. ביום הזה שר החינוך וראש הרשות הלאומית המופקדת על תקשורת הכריזו על מגמת הממשל להעביר את המערכת תוך חמש שנים לשימוש מלא בספרים דיגיטאליים. ההכרזה הזאת חשובה מאד, וממש זועקת להתייחסות כאן. אבל נדמה לי שלפני-כן חשוב לא פחות להתייחס למשפט קצר אבל מרכזי שבפרסומים של יום הלימוד הזה.

הדף הראשי של האתר הרשמי של יום הלימודים הדיגיטאלי מכיל הגדרה של "למידה דיגיטאלית". אינני יודע מי כתב את ההגדרה, אבל היא מצוטטת במספר רב של אתרים שמתייחסים ליום הלימוד, ולכן ניתן לשער שמדובר במשפט רשמי:
Digital learning is any instructional practice that is effectively using technology to strengthen the student learning experience.
אם נתרגם את המשפט לעברית, נדמה לי שתרגום נאמן יהיה:
למידה דיגיטאלית היא כל פעולה הוראתית שמשתמשת בטכנולוגיה כדי לחזק את חווית הלמידה של התלמיד.
ג'ון וילסון היה בעבר יושב הראש של ה-Partnership for 21st Century Skills, והיום הוא עמית בכיר ב-Pearson Foundation, הזרוע ללא מטרות רווח של חברת פירסון, אחד המו"לים הגדולים והרווחיים ביותר בעולם. הוא כותב בלוג במסגרת אתר Education Week. עם רזומה כמו שלו אפשר לנחש שעל פי רוב דבריו של וילסון לא ימצאו חן בעיני. ובכל זאת, הפעם לפחות היבט אחד ממה שהוא כותב בבלוג שלו בעקבות יום הלימוד בהחלט הרשים אותי. וילסון מצטט את ההגדרה של למידה דיגיטאלית ומוסיף:
I love that definition because it's simple, and it offers clarity for those politicians who would abuse teachers by proclaiming they can be replaced by technology. Not going to happen! Technology is a tool used by teachers, and without great teachers skilled in application, technology is useless for high quality education.
לעתים קרובות מדי אנשי עסקים שמבקשים להשפיע על החינוך שמחים להציע את הטכנולוגיה כתחליף למורה. הם רואים בטכנולוגיה אמצעי עוקף מורים (ואיגודי מורים) שבסופו של דבר חוסך כסף ומייעל את העברת המידע שבעיניהם הוא העיקר בחינוך. ואולי מיותר להוסיף שחברת פירסון מעוניין למכור כמה שיותר ספרי לימוד (מודפסים או דיגיטאליים) למערכת. לאור כל זה, יש משהו ראוי להערכה בקביעה הזאת של וילסון.

ובכל זאת, בעיני יש שתי בעיות משמעותיות מאד בהגדרה של הלמידה הדיגיטאלית שהופכת, כנראה, לרווחת ו/או לרשמית.

ראשית, אם מדובר ב-"למידה דיגיטאלית", בכלל לא ברור למה ההגדרה מתמקדת בפעילות הוראתית (instructional practice). אין ספק שבמקרים רבים יש קשר בין הוראה ולמידה, אבל לא כל למידה זקוקה להוראה, ואחד המאפיינים החשובים של עידן התקשוב הוא דווקא ריבוי הזדמנויות הלמידה הבלתי-מתווכות. על אף העובדה שהדגש על המורה אצל וילסון ראוי להערכה, ההגדרה הזאת מסיטה את המוקד מהלומד אל המלמד, וחבל מאד שכך היא עושה. יתכן שכל כך התרגלנו לרעיון שאין למידה ללא הוראה שאיננו מסוגלים לתאר לעצמנו שהדבר אפשרי, ושהדיגיטאליות מרחיבה ומעמיקה את האפשרות הזאת.

הבעיה השנייה קשורה לציפייה בלתי-מוצדקת, ואולי אוטופית, מהתקשוב; ציפייה שמופיעה כחלק אינטגראלי של המשפט. המשפט הרי איננו אומר לנו ש-"למידה דיגיטאלית" היא בסך הכל למידה (או במקרה הזה, הוראה) שמשתמשת, או נעזרת, בטכנולוגיה (ובמקרה הזה עלינו להבין שהכוונה ב-"טכנולוגיה" היא "טכנולוגיות דיגיטאליות"). הגיוני היה לחשוב שההגדרה הברורה ביותר של "למידה דיגיטאלית" היא פשוט "פעולה הוראתית שמשתמשת בטכנולוגיה". אבל ההגדרה איננה מסתפקת בכך, אלא מוסיפה תנאי: כדי להיות "למידה דיגיטאלית" צריך שיהיה שימוש יעיל, וגם שהשימוש היעיל הזה יחזק את חווית הלמידה. אם המשפט המדובר ביקש להגדיר, למשל, "למידה דיגיטאלית מיטבית" אפשר היה להבין את התוספות האלו. אבל בכלל לא ברור למה הן נחוצות להגדרה בסיסית של למידה דיגיטאלית. אני מודה שלא פעם אני אשם בכך שאני מצפה (או לפחות מקווה) שהתקשוב יקדם אג'נדה חינוכית הבנייתית, אבל אם התקשוב איננו עושה זאת, אין זה אומר שהוא איננו תקשוב. יצירת קשר הדוק בין השימוש בכלים דיגיטאליים בלמידה/הוראה לבין למידה טובה או מוצלחת מטעה בעיני. הרי גם שימוש סתמי, ואפילו שימוש כושל, עדיין צריכים להחשב "למידה דיגיטאלית".

ואולי הטענה שלי כאן איננה אלא התעמקות מיותרת בפרט שולי? לצערי, נדמה לי שלא. כאשר מוציאים את השימוש הסתמי מחוץ לתחום של "למידה דיגיטאלית" לגיטימית, שני דברים עשויים לקרות. מצד אחד, אנחנו משדרים למורים שבהתחלת הדרך (אולי הם בונים מצגת, או מכוונים את התלמידים שלהם לקישור יעיל ברשת) שהם לא "באמת" עוסקים בלמידה דיגיטאלית. אנחנו משתדלים, כמובן, לא לעשות זאת. לכן בדרך כלל נגלה שאנחנו נופלים בפח ההפוך: אנחנו משבחים את השימוש הסתמי כאילו הוא באמת מייעל את הלמידה או מחזק את חווית הלמידה, כאשר אנחנו יודעים היטב שהוא לא באמת עושה זאת.

כולם בוודאי מסכימים שרצוי שהשימוש בכלים דיגיטאליים יתבסס על יסודות חינוכיים בריאים, ושהשימוש הזה ימלא תפקיד חיובי בתהליכי הוראה ולמידה. אבל קביעת קשר אינהרנטי בין השניים ממש בהגדרת המונח עצמו מצביע על ציפייה בלתי-אפשרית מהטכנולוגיה שבסופו של תהליך תוביל לכשלון.

תוויות: ,

יום שני, 6 בפברואר 2012 

הזדמנות, או שירת ברבור?

לפני שבוע התייחסתי כאן להכרזה של חברת אפל על חדירתה לתחום ספרי הלימוד. הבעתי את התחושה שבמקום לקדם את החינוך בכיוונים של יותר הכוונה עצמית של הלומדים, הספרים האלה מקבעים את החינוך במודל המסורתי של "העברת ידע" ממקור מוסמך לתלמידים ולסטודנטים שתפקידם מסתכם ב-"רכישת" הידע הזה – לפחות עד למבחן. ציינתי שאפל אמנם משלמת מס שפתיים לקידום החינוך, אבל ההסכמים שלה עם המו"לים הגדולים, והאחוזים הניכרים שהיא לוקחת לעצמה ממכירת ספרים שכותבים עצמאיים יפיקו באמצעות הכלים שלה, רומזים שקידום החינוך משני אצלה לרווחים כספיים.

גם דייוויד ווילי (שיבקר בשבוע הקרוב בישראל במסגרת כנס צ'ייס) איננו מתלהב מהמהלך של אפל. אבל במאמרון שהוא פרסם לפני שבוע הוא מעדיף לראות את חצי הכוס המלאה, ואפילו יותר מרק חצי. הוא כותב:
From my perspective, the announcement is an outright win for advocates of affordability and open textbooks.
על פניו, המהלך של חברת אפל מבשר רעות למשאבים "פתוחים". הוא הרי מרכז יותר ויותר חומרי לימוד בידי המו"לים הגדולים והמפיצים שלהם. מה יכול לגרום לווילי, שהוא אחד ממובילי תחום ה-OER – משאבים חינוכיים פתוחים, להביע אופטימיות כלפי המהלך הזה?

ווילי מתאר את המהלך של כניסת אפל לשוק ספרי הלימוד, מהלך שלדבריו היה צפוי. הוא מזהה בו שלושה שלבים:
  • שכירת כוכבי אקדמיה שיכתבו ספרים נוצצים ומושכים
  • קביעת בעלות על הספרים האלה בידי אפל
  • הפצת הספרים בחינם כדי לעודד רכישת עוד ועוד מכשירי iPad
לפי ווילי, התוצאה הצפויה של התכנית הזאת החרידה את המול"ים הגדולים. כדי למנוע הפצה בחינם, הם הסכימו להפיק ספרי לימוד דיגיטאליים עם סרטונים והמחשבות ועם מידה מסויימת של אינטראקטיביות, ולמכור את הספרים (דרך אפל) במחיר של $15.

ולמה זה מעורר אופטימיות אצל ווילי? הוא מסביר:
Now, if video-based, multimedia-rich, interactive textbooks are only worth $14.99 to the big publishers, what are relatively static, text-based books with a few photos worth to them? Answer: The Apple event was the big publishers’ public announcement that they are ceding the traditional textbook market to OER creators and others.
ווילי מכריז ששנת 2012 היא השנה שבה המו"לים הגדולים ויתרו על ספר הלימוד ה-"מסורתי". הוא מסביר שכאשר המו"לים מוכנים למכור את הספרים שלהם במחיר נמוך כל כך, אחרי שנים רבות שבהן המחירים היו הרבה יותר גבוהים, הם בעצם מודים (בניגוד למה שטענו במשך שנים) שהמחיר איננו מדד של איכות. ווילי מוסיף ש-$15 לספר אמנם נראה כמחיר זול, ולכן אפשר לחשוב שמערכות חינוך יסכימו לשלם את המחיר הזה. אבל הוא מזכיר לנו שלפי התנאים של אפל יהיה צורך לקנות ספרים מחדש כל שנה, וכמובן שעל מנת לקרוא את הספר צריכים לקנות iPad שעולה בערך $500. מול המחיר הכולל הזה ווילי מציין שהמחיר של ספרי לימוד "פתוחים" בגירסה מודפסת הוא בערך $5, ובתפוצה דיגיטאלית – חינם (ואפשר לקרוא אותם על כל מכשיר דיגיטאלי).

כל זה מביא את ווילי למסנקה שהמהלך של אפל טוב למשאבים פתוחים:
The publishers have validated our argument that very inexpensive books can still be high quality by pricing their own books under $15, but they have still managed to price themselves out of the market through their protectionism (forced repurchase every year) and lock-in on the $500 iPad platform.
ווילי מסיים את המאמרון שלו בנימה אופטימית. אבל שבוע לאחר מכן, במאמרון נוסף, האופטימיות הזאת מהולה במידה לא קטנה של חשש. השינוי הזה נובע בעיקר מהכרזה מאותו שבוע של שר החינוך האמריקאי שעד שנת 2017 מערכת החינוך של ארה"ב תעבור באופן מלא מחומרי לימוד מודפסים לחומרי לימוד דיגיטאליים. (ההכרזה הזאת היא, כנראה, סיבה למאמרון נוסף על ספרי לימוד דיגיטאליים שייכתב בקרוב.) ולמה ההכרזה הזאת גורמת לשינוי בהתייחסותו של ווילי? הוא כותב:
Sure, there are “traditional” OER textbooks available for free. But when you could have video, multimedia, simulations, and interactive assessments for $15, why would you take a traditional book (whether print or video) even if it is free?
כאשר הממשל מכריז שעידן הספרים המודפסים מגיע לקיצו, ובתי ספר יחויבו לעבור לספרים דיגיטאליים, השאלה המרכזית נעשית לשאלה של יכולתם של ספרי לימוד "פתוחים" להתחרות במה שהמו"לים (ואפל) ימכרו לבתי הספר:
How will our beloved OER (90% text, 9% still images, 1% video) compete against what the publishers are turning out then, especially if the prices stay in the teens?
ווילי מצביע על התחומים שבהם לדעתו ספרי לימוד "פתוחים" חייבים להתפתח אם ברצונם להתחרות – בעיקר בכיוון של כלים להערכה שגם הם יהיו "פתוחים". במאמרון הנוסף הוא איננו נראה אופטימי, ולאור זה כותרת המאמרון איננה מפתיעה: 2017: RIP, OER?.

מאוחר יותר באותו יום הוא כותב שוב – הפעם כדי להבהיר שהוא לא התכוון להגיד שאין עתיד למשאבים פתוחים, אלא להתריע שקיימת סכנה כזאת:
The RIP in 2017 only happens if the field does nothing to produce diagnostic, adaptive OER that support student learning at least as well as the systems produced by big publishers.
ווילי משוכנע שעוד אפשר לעשות משהו. נקווה שהוא צודק.

תוויות: , ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates