יום שני, 19 במרץ 2012 

אפקטיביות לאיזו תכלית? (והאם זה משנה?)

במאמרון שהתפרסם לפני שבוע בבלוג שלו, לארי קובן מעלה שאלה חשובה שרבים חושבים עליה, אבל מעטים מעיזים לשאול: האם טכנולוגיות דיגיטאליות אפקטיביות בחינוך? ציינתי שקובן מעלה את השאלה, וזה משום שאין זה נכון להגיד שהוא שואל אותה. הוא כותב שזאת שאלה שעליה מפקחים, הורים, ואחרים מבקשים לקבל תשובה לפני שהם מחליטים אם כדאי להשקיע כסף רב בתקשוב מערכת החינוך. אבל לפי קובן, השאלה הזאת משנית לשאלה אחרת.

קובן כותב שאנשי חינוך רבים כבר "יודעים" את התשובה לשאלה הזאת, או ליתר דיוק, הם כבר החליטו להשקיע כסף רב בטכנולוגיות דיגיטאליות, ולכן הם נעולים על תשובה מסויימת, וספק אם הם באמת מעוניינים בתשובה המעוגנת במחקרים או בנסיון. עבור אחרים, שאולי עדיין אינם משוכנעים, קובן מציע שאלה אחרת שכדאי לשאול לפני ששואלים על האפקטיביות:
For those technology leaders, however, who want to provide credible answers to the inevitable question that decision-makers ask about the effectiveness of new devices, they might consider a prior question. What is the pressing or important problem to which an iPad is the solution? Asking that question first uncovers the confused set of purposes that surround buying and using high-tech devices in classrooms.
קובן סוקר את התשובות הנפוצות ביותר לשאלה היסודית הזאת. יש תשובות הקשורות ישירות להישגים בבית הספר: יש מי שטוען שבעזרת הטכנולוגיה ציוני התלמידים ישתפרו, ובמיוחד ציונים בקריאה. כמו-כן, יש תשובות יותר גלובליות, למשל שכלים דיגיטאליים חדשים ידברנו תלמידים להשקיע יותר בלימודיהם, או יכינו את התלמידים טוב יותר לקראת שוק העבודה עתיר המידע המחכה לכם. וכמובן יש מי שטוען שהשימוש בכלים דיגיטאליים יאפשר למערכת החינוך להשתחרר מדרכי ההוראה המסורתיות הנהוגות היום. קובן מציין שכל הציפיות האלו (ואחרות) מהוות מעמסה כבדה מאד על כתפיו של התקשוב החינוכי, והוא מוסיף:
Especially since there is hardly any research evidence that these high-tech devices solve these complex problems.
אין הרבה חדש כאן. קובן כבר כתב פעמים רבות על הציפיות המוגזמות שתולים בטכנולוגיות בחינוך, ועל כך שאין הרבה ממצאים מחקריים שמצדיקים את הציפיות האלו. ובכל זאת, יש משהו חשוב מאד בהבחנה שהוא עושה בין שאלת האפקטיביות לבין השאלה של מה אנחנו באמת מצפים מהתקשוב. איננו יכולים לקבוע אם כלי זה או אחר אפקטיבי אם לא נקבע לפני-כן מה אנחנו מצפים להשיג באמצעותו. הקביעה שבעקבות הטכנולוגיה התלמידים נעשים מוכנים יותר לשוק העבודה לא תספק את מי שמצפה שהטכנולוגיה תביא לשיפור בציונים, למשל.

במהלך השבוע לאחר הפרסום, המאמרון של קובן זכה ל-80 תגובות מבערך 15 קוראים, כך שהדיון במאמרון ארוך בהרבה מהמאמרון עצמו. הדיון מרתק, אבל במידה רבה הוא נראה כשיח חרשים. כל צד מציג את עמדתו, ונוצר הרושם שהסיכוי שהצדדים בוויכוח על התקשוב החינוכי יגיעו לעמק השווה די קלוש. יש מגיבים שטוענים שכל נושא התקשוב בחינוך איננו אלא אחיזת עיניים ובזבוז כספים, ומולם יש המדגישים שהתקשוב לא ישפיע באופן משמעותי על החינוך כל עוד הוא איננו חודר לתוך המערכת בצורה מאסיבית, ועם סדר יום חינוכי שונה בתכלית מזה של היום. (יש גם אלה שנאחזים בכל מחקר שמראה, ולו באופן מינימלי, שהתקשוב אכן מניב תוצאות חיוביות לפי המדדים המקובלים של היום.)

האם מדובר בוויכוח סרק? לאור העובדה שפחות או יותר כולם מבינים שבעתיד הלא כל כך רחוק כל תלמיד יגיע לבית הספר עם מכשיר דיגיטאלי כמו שהיום הוא מגיע עם קלמר, יתכן שכן. אולי אנחנו דורשים תשובה לשאלת האפקטיביות של התקשוב פשוט מפני שהתקשוב עדיין די חדש בנוף החינוכי. בעצם, כך טוען גרג פסטה בתגובה שלו למאמרון של קובן. פסטה מבקש לתת קצת פרספקטיבה כלפי שאלת האפקטיביות. הוא מעיר:
“Does it work?” Why aren’t school leaders asking the same question about the pedagogical effectiveness and student learning impact of textbooks, science lab materials, math manipulatives, the type of pen/pencil and paper provided for student writing, the ergonomics of the chairs students sit in, the lighting of the classroom, the quality of the acoustics of the classroom, the distance between student seating and teacher presentation medium, the temperature of the room while learning, the food they serve during lunch, etc. – I could go on and on.
יש מידה גדולה של אמת בדבריו של פסטה. אבל יש בהם גם בעיה לא קטנה. נכון, סיבה מרכזית שבגללה קברניטי בתי הספר אינם שואלים על האפקטיביות של כל הדברים האחרים שפסטה מונה היא שכל אלה מזמן הפכו לחלק אינטגראלי מהסביבה החינוכית. אבל יש עוד סיבה – העלות הגבוהה של התקשוב. נכון להיום תקשוב מערכת החינוך דורש השקעה כספית גדולה מאד. בגלל זה שאלות על הכדאיות והאפקטיביות של התקשוב, גם אם בעתיד הלא כל כך רחוק ייהפכו ללא רלוונטיות, הן היום עדיין בלתי-נמנעות.

תוויות: ,

יום ראשון, 11 במרץ 2012 

לא רק קישורים, בבקשה

ליסה ליין חשה שהרשת ללמידה האישית שלה (ה-PLN) כבר איננה ממלאת את התפקיד שהיא מייעדת לה. בתחילת הדרך היא הרגישה שמאמרוני הבלוג של חבריה לרשת שהיא הרכיבה לעצמה העשירו אותה במידע וברעיונות חשובים. אבל ...:
But as time has passed, you have turned to posting links, often without comment. Sometimes these links are very interesting, but I can’t know until I click on them, and either way I’m not getting anything from you except the link. And when I create a link-less post in Twitter, I don’t often get much response.
במילים אחרות, ערוצי התקשורת של הרשת של ליין נעשו יותר ויותר טלגרפיים, ותוך כדי כך הדיונים, שפעם פרחו, הצטמצמו. ליין קובלת על כך שאין כבר ערך מוסף ב-PLN, אלא רק קישורים ללא התייחסות.

התחושה הזאת איננה ייחודית לליין. רבים מאיתנו חשים שהדיונים המעמיקים שפעם מילאו את הבלוגוספירה מוחלפים היום במסרים טלגרפיים שבסך הכל מיידעים אל קיומו של קישור שמומלץ להקליק עליו. קל להאשים את Twitter שמגבילה את המרחב שבה ניתן להביא התייחסות או להביע תובנות. אבל הטכנולוגיה לבדה איננה אשמה.

הרוב המכריע של המאמרונים בבלוג הזה צומחים ממאמרון שקראתי בבלוג אחר, או ממחקר שקראתי שנראה לי ראוי להתייחסות. אני נעזר בקישורים האלה כדי לבחון נושא – כמובן עבור אחרים, אבל אולי בעיקר עבור עצמי. במילים אחרות, אינני רק מפרסם קישור ובדרך הזאת ממליץ שאחרים יקליקו, יקראו, יהנהנו בראש, וימשיכו הלאה. אני מנסה לבדוק אם באמת כדאי להקדיש את הזמן להקליק ולקרוא. אם מדובר בקישור שבסך הכל מוביל לביטוי קולע של רעיון שאיננו חדש או איננו משנה את מה שאנחנו כבר יודעים, אפשר להסתפק בקישור בלבד. אבל כמה פעמים אפשר לתת לעצמנו טפיחה על שכם? לכמה חיזוקים אנחנו זקוקים? הערך האמיתי של רשתות ללמידה אישית שאנחנו בונים נמצא במידה שבה הן מחייבות אותנו לבחון את הנחות היסוד שלנו, במידה שבה הן דורשות מאיתנו לשאול אם הדעות שגיבשנו לעצמנו באמת נכונות.

אבל זאת מלאכה שוחקת. מסירת קישור הלאה, אולי בתוספת משפט קצר, היא מלאכה של דקות אחדות. התייחסות לאותו קישור, בחינתו לעומק, יכולה לדרוש כמה שעות – ואם לא שעות מול המקלדת, אז בוודאי של הרהור תוך כדי פעילות אחרת. אני מניח שבתקופות של כתיבה יחסית קבועה בבלוג הזה עבור כל מאמרון שקראתי שאליו בחרתי להתייחס כאן, ויתרתי על בערך שבעה או שמונה אחרים שנראו לי ראויים או חשובים, אבל פשוט לא היה זמן או כוח לכתוב גם עליהם. וחשוב להוסיף שעבור כל אלה היו עוד רבים אחרים שקראתי תוך הנהון ראש והסכמה אך מתוך התחושה שזה כבר נאמר פעמים רבות, ולכן לא צריכים שגם אני אעביר אותו הלאה. שוב, הכוח האמיתי של רשת ללמידה אישית איננה בחיזוק המוסכם, אלא בהעלאת ספקות.

ליין, שהבלוג שלה מהווה דוגמה מצויינת לנכונות לבחון סוגיות מורכבות, מבקשת מהשותפים שלה לא לוותר על הערך המוסף:
I don’t know how to tell you this, but I don’t want just links. I want you, your thoughts and dreams, your frustrations and successes. And I want that just as much from those of you who are big social media stars in educational technology as I do from my more intimate connections.
אני מזדהה עם התחושה של ליין, ומצטרף לבקשה שלה. אבל אני גם מודע לכך שזה הרבה יותר קשה מאשר אולי הוא נראה.

תוויות: ,

יום שלישי, 6 במרץ 2012 

משום מה, אינני מופתע

אי-שם בתוך הניירת שלי נמצאים מספר מחקרים מאד ישנים שמצאתי באינטרנט ושלחתי למדפסת – מחקרים שעוסקים בשימוש בעכבר המחשב. מתברר שלפני 15-20 שנה לא היה מובן מאליו שנבין כיצד להשתמש בעכבר, והיה צורך להדריך את האוחזים בו בשימושו הנכון, וחוקרים ביקשו לבדוק כיצד לומדים לעבוד עם הכלי החדש הזה. עדיין אפשר למצוא שרידים של הדרכות כאלה ברשת. תרגולת אחת, למשל, מפזרת ספרות על הצג ומנחה את הלומד למקם את סמן העכבר על סיפרה זאת או אחרת כדי לזהות שיש קישור, ואז להקליק עליה. באחד הדפים האלה אנחנו קוראים:
Remember, the key is to:
(1) Position the cursor first so that it changes to a pointing hand,
(2) Then, hold the mouse very still,
(3) And last, finish by pressing the left mouse button.
ההנחיה להחזיק בעכבר ללא נוע (שלא לדבר על אתר הדרכה לשימוש בכלי) רומזת שפעם הכלי הזה, שהשימוש בו היום נעשה לטבע שני, היה חדש, ואפילו מוזר. במחקרים (שלא אנבור בניירת כדי למצוא אותם) שאלו, למשל, אם העובדה שגם גוררים עם העכבר וגם "מצביעים ומקליקים" איתו איננו עשוי לבלבל את המשתמשים.

אבל מתברר, אם היו לנו ספקות בדבר, שעם הנסיון, ואפילו רק טיפת נסיון, אפשר בקלות להתרגל למה שפעם היה כלי חדש ומבלבל.

ולמה ההרהורים האלה? בגליון החדש של "עדכן" של האוניברסיטה הפתוחה מופיע כתבה מרתקת על מחקר חדש שנערך על ידי יורם עשת וסיגל עדן. במחקר עשת ועדן בדקו את איכות העריכה של טקסט בפורמט מודפס לעומת פורמט דיגיטאלי אצל סטודנטים. בעבר עשת ערך מספר מחקרים שבדקו את יכולות הקריאה וההבנה של אוכלוסיות גיל שונות, הן על הצג, והן על הדף המודפס. על אף העובדה שתחילה נמצאו הבדלים ופערים ביכולות האלו, עם השנים אלה הצטמצמו. בכתבה החדשה עשת מעיר:
ראינו אז שהפערים בין צעירים למבוגרים בשליטה בטכנולוגיה — פערים שהיו ניכרים כאשר התחלנו במחקר — כמעט נסגרו לאחר 5 שנים. כבר אז טענו שכל הסיפורים והתאוריות בדבר ההבדלים במבנה האישיות והמוח שבין 'דור ילדי המחשב' לאלה של אנשי עידן הקדם־מחשב אין בהם ממש.
הטענה שהקריאה ברשת שונה מהקריאה בפורמט מודפס איננה חדשה. עוד בשנת 1997 ג'יקוב נילסן טבע את אחת האמירות הנהדרות ביותר בנושא הזה כאשר בכותרת של כתבה הוא כתב:
וקבע, באופן פשוט ונחרץ, במשפט הראשון מיד אחרי זה:
They don't.
אבל חשוב להבין שהקביעה הזאת של נילסן לא התייחסה ליכולת הקריאה כתוצאה מזה שהטקסט ריצד על הצג. דבריו כוונו למשווקים שביקשו להעביר מידע/מסר דרך הרשת. במחקרים שנילסן ערך הוא מצא שהקריאה על הווב היא קריאה מרפרפת. הקוראים נוהגים לקרוא את שתי השורות הראשונות של הטקסט, ואחרי-כן עוברים מהר על יתר הטקסט במגמה למצוא התייחסויות לנושאים החשובים להם. נילסן לא טען שקיים קושי בקריאה דרך המסך, אלא שאנשים ש-"מחפשים מידע" על המסך אינם רוצים לקרוא פסקאות ארוכות, אלא למצוא את מה שהם מחפשים במהירות (ולכן כדאי למפרסמים לרכז את המידע החשוב בשורות הראשונות של הטקסט).

המחקר החדש של עשת ועדן איננו בודק הרגלי קריאה על מסך. הוא מנסה לבחון אם יש הבדל, או עדיפות, בקריאה על הנייר או על המסך אצל אותה אוכלוסיה. אבל על אף העובדה שהמטרה היתה לראות אם דרך מסויימת עדיפה, מה שבסופו של דבר גילו הוא בעיני הרבה יותר בנאלי.

לא ידוע לי אם נערכים היום מחקרים במגמה לבדוק אם הקריאה על מסך מגע דורשת הסתגלות מיוחדת אצל אנשים שהתרגלו לקרוא בעזרת עכבר. אפשר היה לחשוב שיש טעם לבדוק מה קורה בעקבות השינוי הזה. הרי בעידן העכבר הגלילה של הטקסט על צג המחשב מתבצעת על ידי גלילת גלגלת העכבר כלפי מטה, והתרגלנו לכך שבעקבות הגלילה הזאת הטקסט שמופיע על הצג יהיה מה שנמצא "מתחת", בהמשך. היד שלנו פועלת בצורה דומה במשטחי המגע במחשבים ניידים, ועם אותה תוצאה. לעומת זאת, על ה-iPad היד שלנו "דוחפת" את הטקסט כלפי מעלה, כך שהטקסט על המסך גם "עולה". שינוי משמעותי כזה עשוי לבלבל. אבל אחרי טיפת נסיון המשתמשים פשוט "מבינים" כיצד זה פועל. מפני שהתרגלנו לקצב המהיר של שינויים טכנולוגיים איננו חשים צורך "ללמד" את השימוש בתנועות היד על המסך (שבמקרה הזה הפוכה ממה שהכרנו), וגם לא לחקור מה עדיף או מה יעיל יותר.

המחקר של עשת ועדן מתייחס לקריאה עם מרכיב חשוב של הבנה, ולא לשימוש במכשיר זה או אחר. לא מדובר "סתם" בקשיים בלימוד כלי חדש, שונה מהמוכר עד עתה. עם זאת, נדמה לי שבסך הכל מדובר בהסתגלות. כותרת הכתבה מכריזה:
ובעיני מדובר בכותרת מוזרה ביותר. הרי, מה כל כך מפתיע כאן? בסך הכל, מה שפעם היה חדש ודרש מאמצים כדי שנפנים את תכונותיו, או שנתרגל לשימוש בו, נעשה, די מהר, למוכר ואפילו לנדוש. עשת עצמו הבחין בעובדה הלא מרעישה הזאת, ותוצאות המעקב שביצע אצל קוראים, כשהוא מצא שיכולותיהם בקריאה על הצג השתפרו עם הזמן, הן עדות לכך.

אם יש כאן משהו מפתיע, זאת העובדה שאנחנו בכלל מופתעים.

יום ראשון, 4 במרץ 2012 

היתכן גם זה וגם זה?

לפני מספר ימים פורטל מס"ע פרסם תקציר מעניין שהתייחס לעמדות של תלמידים כלפי למידה מקוונת דיגיטאלית. התקציר התייחס לכתבה שהופיעה ב-THE Journal, כנראה חודש לפני-כן. הכתבה עצמה דיווחה על סקר של גוף בשם Speak Up.

לפי הדיווח של מנהלת הגוף שערך את הסקר, ג'ולי אבנס, המצוטטת בכתבה, הסקר נערך בקרב אלפי, ואפילו עשרות אלפי, תלמידים במטרה לברר את היחס שלהם לספרי לימוד דיגיטאליים, וללימוד באמצעות התקשוב באופן כללי. הממצאים אינם מפתיעים. לפי אבנס אפשר לזהות תסכול הולך וגובר אצל התלמידים ...:
not just with the lack of technology in their schools, but by the lack of sophisticated use of that technology
אנחנו קוראים שצוות החוקרים שאל שאלות ממוקדות בנוגע לצרכים ולרצונות של התלמידים בנוגע לתקשוב בלמידה שלהם:
"For example," she said, "we asked students to tell us what their ultimate e-textbook would look like," including all the features and functionality they would hope to see. According to the results, students are looking for materials that are interactive, relevant, collaborative, and personalized.
אין ספק שהתארים "אינטראקטיבי", "רלוונטי", "משתף" ו-"מותאם אישי" מתקשרים להלכי הרוח של רבים מאיתנו המעורבים בענייני תקשוב בחינוך, תלמידים ומורים כאחד. אבל מותר לציין שתשובות כאלה צפויות ביותר, וקשה לראות כיצד הן נובעות מ-"שאלות ממוקדות" (specific questions). בדיקה מעמיקה של ממצאי הסקר אולי היתה עוזרת להבין אותם טוב יותר. אבל הגישה לממצאים מוגבלת לבתי הספר שהשתתפו בסקר, כאשר כל בית ספר יכול לקבל את התוצאות שלו, או לשלם כדי לקבל את התוצאות של בתי ספר אחרים. גופים חיצוניים שרוצים לעיין בממצאים יוכלו לעשות זאת עבור תשלום לא מבוטל. אני העדפתי להסתפק בכתבה שאיננה מרשימה, או משכנעת, במיוחד.

ובכל זאת, מעניין לקרוא על הרצונות של התלמידים של היום. הבעיה היא שעמדות התלמידים, כפי שאלה באות לביטוי בסקר של Speak Up נראות, כפי שנהוג להגיד באנגלית, too good to be true. ויכול להיות שזה באמת המצב. לפני כעשרה ימים, באתר האינטרנט של רשות השידור הקנדי, התפרסמה כתבה על שינויים צפויים בהשכלה הגבוהה באונטריו. בין יתר ההצעות הנידונות נמצאת הצעה ששלושה מתוך חמישה הקורסים שבהם הסטודנטים אמורים ללמוד בסמסטר יילמדו בצורה מקוונת.

עד כאן, אין הרבה חדש. אפשר למצוא הצעות דומות בארצות רבות (אם מטעמים חינוכיים, ואם מטעמים כלכליים). אבל התגובה של ארגון הסטודנטים הקנדיים מעניינת ביותר. מתברר שלהבדיל מהתלמידים בסקר של Speak Up שרוצים יותר ויותר תקשוב, הסטודנטים הקנדיים מתנגדים לקורסים מקוונים. הכתבה מצטטת את נשיאת ארגון הסטודנטים שחוששת שההצעה תגרום נזק:
"The fact that they're talking about such a massive overhaul without having reached out to faculty or students is cause for concern," said president Sandy Hudson.

"To think that three in five of all courses — the majority of courses in a year that students would be doing — would be online, that is definitely harming the quality of education," she added.
כיצד ניתן להסביר את הפער בין ממצאי הסקר של Speak Up לבין התגובה של ארגון הסטודנטים הקנדיים? אין, כמובן, חפיפה ברורה בין השניים. הסקר של Speak Up נערך אצל תלמידי בית ספר, ואולי אלה מתלהבים יותר מיכולות התקשוב מאשר אחיהם הגדולים באוניברסיטאות. כמו-כן, השימוש בספרי לימוד דיגיטאליים איננו זהה לקורסים מקוונים. לכן, בהחלט יתכן ששני הסיפורים האלה משקפים מציאות רב-גונית ולא חד-ממדית. ובכל זאת קשה להשתחרר מהתחושה שהסקר של Speak Up "גילה" את מה שהוא ביקש לגלות. ביסודו של דבר, ממצאי הסקר משרתים מו"לים דיגיטאליים ויצרני חומרה ותוכנה שמבקשים לשכנע את בתי הספר שהיליד הדיגיטאלי איננו מיתוס, אלא יצור אמיתי שאליו צריכים לכוון את תקציבי החינוך. הממצאים כל כך קולעים לדעה הרווחת שמתבקש לעצור ולשאול אם אולי הם גם הגיוניים. על אף הרצון לקדם את התקשוב בחינוך, רצוי, ואפילו הכרחי, שכך נעשה.

תוויות: ,

יום חמישי, 1 במרץ 2012 

פוטנציאל לא ממומש

אין זה סוד שקיים פער, אפילו פער משמעותי, בין הפוטנציאל של כלים אינטרנטיים (ובמיוחד מה שאנחנו עדיין מכנים כלי Web 2.0) לבין הדרך שבה הכלים האלה מנוצלים בחינוך. מצד אחד, כמעט מידי יום אנחנו קוראים על הצעדים האמיצים של מערכות החינוך לקראת החינוך של מחר שמתבסס על "מיומנויות המאה ה-21", ומצד שני הצופה מן הצד חש שעדיין אין חדש בחינוך. הטפיחה העצמת הזאת על שכם מחייבת אותנו לעצור מידי פעם ולהיווכח עד כמה הפער הזה עדיין גדול.

בחודש מאי של שנת 2010 המרכז הלאומי לסטטיסטיקה חינוכית של ארה"ב פרסם דוח מקיף על השימוש בטכנולוגיות חדשות בקרב מורים. בדוח הזה למדנו ש-16% מהמורים דיווחו שהם משתמשים בבלוגים או בוויקיים בכיתותיהם "לעתים, או לעתים קרובות", ושעוד 22% דיווחו שהם משתמשים בכלים האלה "לעתים רחוקות". אולי האחוזים האלה נראים נמוכים, אבל הם דווקא מרשימים ביותר – כבר לפני שלוש שנים (הדוח התבסס על נתונים משנת 2009) כמעט 40% מכלל המורים בבתי הספר הציבוריים בארה"ב טענו שהם משתמשים בכלים החשובים האלה. אבל אם כך, היכן הפער שעליו רמזתי בתחילת המאמרון הזה? הפער הזה נמצא בייעוד החינוכי של הכלים האלה בידי המורים.

במאמרון חדש בבלוג המצויין שלה אודרי ווטרס מדווחת על מחקר חדש שנערך על ידי ג'וסטין רייך ואחרים ב-Graduate School of Education של אוניברסיטת הרווארד. רייך סקר את השימוש בוויקיים בבתי ספר בארה"ב. הוא מצא שעד היום בערך 180,000 ויקיים חינוכיים נפתחו על התשתית של PBWorks, אחת התשתיות החינמיות האיכותיות לוויקיים בחינוך. (ויקיים רבים אחרים נפתחו על תשתיות חינמיות אחרות, ולכן המספר הכולל של וויקיים בחינוך גדול בהרבה.) רייך ושותפיו סקרו אחוז אחד מכל אלה ומתוכם מצאו 255 שהם זיהו בוודאות כוויקיים של בתי ספר ציבוריים. החוקרים בדקו את הוויקיים האלה בנסיון לבחון לאלו מטרות חינוכיות הם משמשים. הם זיהו ארבעה שימושים עיקריים :
  • סיוע בלוגיסטיקה הכיתתית
  • פיתוח כישורים של שיתוף
  • העמקת תובנות התלמידים והצגתן
  • לימוד השימוש בטכנולוגיה לשם תקשורת
ללא ספק, כל אלה נשמעים כמטרות ראויות ביותר. אבל כאשר מנתחים את השימוש בפועל, הבעיות צצות.

ווטרס מסכמת את המחקר של רייך:
Reich found that wikis are being used across the curriculum -- in English, math, science, and social studies classes, for example. But despite teachers' claims that they used wikis to help develop student communication and collaboration skills online, just 1% of wikis were "Collaborative, Multimedia Performances of Understanding." Some 40%, on the other hand, were "failed wikis, trial wikis, or teacher resource-sharing sites without student audience or participation."

In other words, despite being a tool that's really designed around group collaboration, most wikis just aren't used that way, if they're used at all.
הממצאים האלה אינם צריכים להפתיע. רייך עצמו, בכתבה שהוא פרסם על המחקר מזכיר לנו שעל פי רוב מורים אינם מזדרזים לאמץ טכנולוגיות חדשות, או להשתמש בהן כדי לשנות את הרגלי ההוראה שלהם:
In general, our findings cohere with 30 years of educational technology research. There are a handful of teachers who make remarkable use of new technologies, but for the most part, when teachers adopt new technologies, they use them to extend existing practices rather than to develop innovative practices.
על אף מס השפתיים ללמידה השיתופית ושאר מילות הקסם שמשרתות את שיווק כלי Web 2.0 בחינוך, למרבה הצער, היעדים הראשיים של התקשוב החינוכי היום אחרים לחלוטין. ספק אם זה יכול להיות אחרת. כל עוד הקניית "ידע" שניתן למדידה במבחנים סטנדרטיים נשארת המטרה המרכזית של הרוב המכריע של מערכות החינוך, אין סיכוי שמס השפתיים הזה יהפוך למעשים. רייך מציין שלאורך כל הדרך רק קובץ מורים מצליח לנצל טכנולוגיות חדשות בצורה יצירתית. הוא בוודאי צודק. אבל האשם איננו רק במורים חסרי מעוף, אלא אולי בעיקר במערכת חינוכית שאיננה מעודדת את המעוף הזה.

תוויות: , ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates