יום שני, 28 בינואר 2013 

של איזו מאה הלמידה הזאת?

אין זה סוד שאני מתקשה להבין את ההתלהבות שמונחים כמו "למידה של המאה ה-21" או "כישורי המאה ה-21" מעוררים אצל לא מעט אנשי חינוך. מדפי הספרים שלי בבית מכילים ספרים רבים שהתפרסמו די הרבה לפני המאה הנוכחית, ורבים מאלה שעוסקים בחינוך דוגלים בפיתוח היצירתיות, ביכולת להתמודד עם הבלתי-צפוי, במה שמכנים חשיבה ביקורתית, ובעוד סוגיות שאם להאמין להוגים של ימינו, לא היו בנמצא עד התקשוב. כמו-כן, רבים מהספרים האלה מתארים שיטות הוראה/למידה שמשום מה "התגלו" רק לאחרונה.

עצוב לי שלחלקים רבים מקהילת התקשוב החינוכי ראייה היסטורית צרה ומצומצמת. ועצוב לי עוד יותר שהיום במקרים רבים התקשוב בחינוך מגויס ליעדים שהם זרים, ואף מנוגדים, לתפיסה ההבנייתית שבעיני צריכה להנחות את השימוש בו. שני המצבים האלה, כמובן, קשורים זה בזה. במידה לא קטנה, הסבת התקשוב לצרכים של "התאמה לפרט" (לכאורה) ושל מעקב מדוקדק אחר ה-"למידה" של כל תלמיד, נובעת מהעדר הכרות עם ההיסטוריה של החינוך ועם נסיונות חינוכיים חשובים שנערכו בעבר.

אבל זאת איננה הפעם הראשונה שאני מעלה את הרהורים כאלה כאן. לכן, מותר לשאול "מה פתאום שוב עכשיו?". ואכן, יש סיבה.

לפני שבוע חבר קיבוץ בקיבוצי, בן 96, נפטר. אותו חבר מילא תפקידים רבים בחייו הארוכים. בין היתר, הוא חינך כיתה בבית הספר היסודי של הקיבוץ. בהלווייתו חברת קיבוץ, שבשנים מיד אחרי מלחמת השחרור היתה תלמידה שלו, הספידה אותו. בהספד היא תיארה את שיטות ההוראה שלו, ואת הדרכים שהוא מצא כדי לעורר סקרנות וענין, ולקדם את הלמידה. ההספד מאד ריגש אותי, וביקשתי אישור, הן מהכותבת, והן מהמשפחה, לפרסם אותו כאן – עדות נהדרת לכך של-"למידה של המאה ה-21" שורשים עמוקים בתקופה מוקדמת, ולכאורה דלה, יותר.
שלום לך ז'קו
שלום לך המורה שלנו
שלום לך איש מופת.


לראשונה נפגשנו כשאתה נבחרת להיות המחנך של קבוצת חרמש.
ואנחנו אז, קבוצת ילדים פרועים למדי, "בוגרי" מלחמת השחרור – עלינו לכיתה ג' ולא ידענו לקרוא ולכתוב.
את השנה שעברה מאז תום המלחמה, בילינו במשחקי מלחמה בתעלות ובבונקרים שנשארו בחצר.
אינני יודעת האם ניתן לך ללמוד בסמינר הקיבוצים כשנקראת לדגל, אך כושר ההמצאה שלך והיצירתיות שאינה יודעת גבול, שמשו אותך היטב.
במקום להכניס אותנו לכיתה, נכנסת איתנו לתעלות ולבונקרים וכך למדנו את נושא הלילה - אסטרונומיה לכיתה ג'. בלילות צפינו בכוכבים מתוך העמדות שהכנו, בבקרים הכתבת לנו את כל תורת ההתמצאות בכוכבים – כך למדנו קרוא וכתוב וגם אסטרונומיה, דרך הידיים.
את הקריאה רכשנו כשהיה עלינו לפענח שידורי מורס וכל מיני כתבי סתר, הודעות מוצפנות ששולחים מעבר לקוי האויב.
בשנה אחת השגנו כל מה שהיינו אמורים ללמוד בשלוש שנים.
לשום נושא לא היתה ממש צורה של בית ספר, אך הלימוד היה מאד אינטנסיבי. את מבנה הצמח, המזיקים ושיטות גידול ירקות, למדנו מפי פרופ' חצילי ממכון וייצמן. אנחנו תארנו לו במכתבים מפורטים מה קורה בגינה שהקמנו והוא החזיר לנו בתיאור הצמח ולמה הוא זקוק.
אוי לאותו יום כשהזמנו אותו לסיום הנושא ובתום הברכה שנשא הוא הוריד את זקן הפרופסור ועמד שם חבר קבוץ שהתחפש. הסתבר שמשך כל הנושא התכתבנו איתך.....
אהבת לצטט את רוסו שקרא "בחזרה אל הטבע" והיית חדור הרגשת שליחות, ליצור מאיתנו דור בריא ומשוחרר מהתסביכים של הדור שלך. חזרת ואמרת לנו: איזה מזל יש לכם שככה מגדלים ומלמדים אתכם ושהורינו לא זכו לתנאים כאלה ... ולנו לא נותר אלא להיות אסירי תודה.
אתה הקמת את משק הילדים במו ידיך – כלובים לחיות ושדה תלתן זרענו ולמדנו לקצור בחרמש – כך הוכשרנו לחיי העבודה המאושרים שנכונו לנו.
איש חרוץ ופעלתן היית עד יומך האחרון. נחוש מאד ללמדנו את ערך עבודת הכפיים מבחן שלא תמיד עמדנו בו.
גולת הכותרת של חיינו היצירתיים היו סיומי הנושא. כל סיום כזה היה אירוע כל קיבוצי שבמרכזו הצגה מושקעת, עם תפאורה ותלבושות ותאורה כמו היינו אחד מגדולי תיאטראות אירופה.
אנחנו כתבנו מחזות ושירים, ציירנו ופסלנו וניגנו, שיחקנו ורקדנו.
איש אשכולות היית. ידעת ואהבת לצטט את הפילוסופים הגדולים ואנשי המדע וכך בנית לנו עולם של אידיאות מנומקות עם דרכים להגשמתן.
לא תמיד הלבשת האידיאות על חיינו צלחה אך כל חיי אני מודה לך על האופקים הרחבים שפתחת בפני והיצירתיות שטיפחת אצלי.
לימים נפגשנו שוב כשמלוינה ואתה אימצתם אותנו ואת ילדינו לנכדים.
מדי שבת – צ'יפס על מדורה, בורקס וכוס קפה אצלכם בגינה. איש שיחה היית, איש העולם הגדול.
ואז מלוינה חלתה ובאו שנים של כאב כשאתה מטפל בה במסירות גדולה.
נפגשנו שוב כשכתבתי מפיך את סיפור חייך. אז הבנתי את מקורות הגידול שלך, את הקשר לתנועה, את עומק האמונה של דור שלם המנסה להגשים אידיאות של עולם חדש ולתרגמן לפרקטיקות של החיים.
אז הבנתי שאמירות שנאמרו לנו בילדותנו, שיקפו את הציפיות הגדולות שנקשרו בדרך גידולנו.
הבנתי את דמות העולם שרצית לברוא ואת הקושי הגדול שלקחת על עצמך.
נוח בשלום – איש עמל שכמוך

נורית מלמד
קיבוץ חצור
24.1.13
אולי כל מילה נוספת מיותרת, ובכל זאת, עוד מילה. שיטות ה-"הוראה" של ז'קו, כפי שהן מתוארות כאן מזכירות את ה-"אני מאמין" החינוכי של ג'ון דיואי שהתפרסם בשנים האחרונות של המאה ה-19. דיואי כתב:
I believe that education, therefore, is a process of living and not a preparation for future living.

I believe that the school must represent present life - life as real and vital to the child as that which he carries on in the home, in the neighborhood, or on the play-ground.
כבר מזמן התקשוב נעשה לחלק בלתי-נפרד מחיי היום-יום שלנו. במונחים של דיואי, הוא חלק מה-"present life" של התלמיד. בגלל זה, אי אפשר לדבר על חינוך בלי להתייחס גם לתקשוב. עלינו להבין שהתקשוב איננו תוספת שמביאים לכיתה כדי לעורר עניין, או כדי לייעל את ההוראה. הוא פשוט חלק אינטגראלי מחיינו ומחיי התלמיד. לפני יותר משישים שנה ז'קו ניצל את מלוא האמצעים שסבבו אותו כדי להחיות את תהליך הלמידה אצל תלמידיו. היום התקשוב הוא אחד האמצעים המרכזיים שעומדים לרשותנו. המציאות הטכנולוגית שונה מאד, אבל דמותו ופועלו של ז'קו עוד יכולים לשמש לנו דוגמה.

תוויות: , , ,

יום שבת, 26 בינואר 2013 

ספר הלימוד איננו הבעיה

לפני שבוע דוד ורליק דיווח שהאחייניות שלו, שנמצאת לקראת סיום לימודיה בחשבונאות, כתבה ליד צילום שהיא העלאתה באינסטגרם שהיא מעולם לא חשבה שהיא תשמח לקבל ספרי לימוד. ורליק, שמעורב בתקשוב החינוכי שנים רבות ומבקש למצוא דרכים שבהן התקשוב יכול לשנות את חינוך, מבין אותה. האחיינית שלו מתכוננת למבחנים, והוא כותב שעל אף העובדה שהמידע שנחוץ לה בוודאי נמצא באינטרנט, היא באמת זקוקה לספרי הלימוד. הסיבה לכך פשוטה:
the right answers for that exam are not on the Internet. You can count on that.
דבריו של ורליק אינם כתב הגנה על ספרי לימוד (מודפסים או דיגיטאליים), אלא אמירה שמטרות החינוך כפי שמערכת החינוך מגדירה אותן מחייבות את השימוש בספרי הלימוד. ורליק מסביר:
A textbook, as a product of packaged content, is essential when we are tasked to learn the right answers — when we are being certified in some way as having x knowledge or y skills. But in my opinion, based on my own rather peculiar career, this is not education. It's training.
אין צורך לבחון את הקרירה של ורליק להבין את כוונתו. הבעיה איננה שבעידן שבו אמצעים דיגיטאליים רבים ומגוונים זמינים לכולם מערכות החינוך ממשיכות להעמיד ספרי לימוד במרכז תהליך ה-"למידה". הבעיה יסודית יותר: כל עוד תפקיד התלמיד מוגדר כרכישת המידע שמופיע בספרי הלימוד, ספרי הלימוד הם האמצעי הטוב (וההגיוני) ביותר להשיג את המטרה. בניסוח של ורליק:
If preparing our children for their future means certifying them based on a measure of their remembered knowledge or certifying schools/teachers based on the measured knowledge of their students, then bring on the books, the bigger the better.
לכאורה מערכות החינוך מדגישות את "כישורי המאה ה-21" מפני שאלה נחוצים כדי להכין את התלמידים של היום לעתיד שונה מזה שמכירים היום. נדמה לי שהיכולת למצוא תשובות מתוך ספרי לימוד איננה נמנית בין הכישורים האלה. אבל כפי שוורליק מבהיר, לא כל כך משנה באיזו מאה אנחנו נמצאים – ספרי לימוד כפי שאנחנו מכירים אותם כבר שנים רבות יישארו האמצעי המתאים ביותר להשיג את ה-"למידה" שאליה המערכות באמת מתכוונות.

תוויות:

יום רביעי, 23 בינואר 2013 

והיכן הלומד בתוך כל התקשוב זה?

כאשר במשך תקופה יחסית ארוכה אינני מצליח לכתוב (ולא משנה מה הסיבה לכך) נושאים רבים הראויים להתייחסות מצטברים, כך שקשה להחליט היכן להתחיל. ואז כמעט תמיד קורה אותו הדבר – משהו חדש צץ שממש צועק: "אתה חייב לכתוב עלי", ואני נאלץ לדחוף את הנושאים האחרים (שרובם באמת מעניינים וחשובים) עוד יותר עמוק לתוך המגירה ולכתוב על הדבר החדש. כך קרה כאשר התיישבתי לפני זמן קצר עם כוונות לנגוס באחד הנושאים שגודשים את שולחן העבודה. לפני שהתחלתי לכתוב עשיתי את ה-"טעות" של לבדוק את הדואר, ושם מצאתי משהו שראוי לכתוב עליו ממש עכשיו.

בדואר שהגיע לפני זמן קצר ממיזם חינוכי בשם edSurge למדתי על "מגילת זכויות הסטודנט", פרי מפגש של מספר אנשי חינוך שנערך לפני חודש, שהגירסה הפומבית הראשונה שלה התפרסמה זה עתה (המסמך נמצא גם באתר edSurge). ברוב המסמכים שקראתי שעוסקים בתקשוב בלמידה (אם בבתי הספר ואם באקדמיה) הלומד נתפס כצרכן ההוראה, או כמוצר שעליו מופעל תהליך. במסמך הזה הדגש הוא בלומד כאדם שאחראי ללמידה של עצמו, וכאדם הרשאי ללמוד בדרך הרצויה או העדיפה לו. בגלל זה, נדמה לי שמדובר במסמך חשוב, ואפילו ייחודי.

כותבי המסמך מודעים לכך שהדרך שבה הם תופסים את התקשוב בתהליך הלמידה שונה מזאת הרווחת בציבור. הם דואגים שהיכולת האדירה של התקשוב להשפיע על הלמידה נתקלת בגורמים שמנסים להגביל ולדלל אותה:
... we worry that this moment is fragile, that history frequently and painfully repeats itself. Think of television in the 1950s or even correspondence courses in the 1920s. As we begin to experiment with how novel technologies might change learning and teaching, powerful forces threaten to neuter or constrain technology, propping up outdated educational practices rather than unfolding transformative ones.
מעל לכל, הם דואגים שתוך כדי אימוץ התקשוב על מנת לקדם מטרות לימודיות קולו של הלומד לא יישמע. בגלל זה, הם מונים מספר "זכויות" שחשוב להכיר בהן. בין הזכויות האלו:
  • הזכות ללמוד
  • הזכות לפרטיות
  • הזכות ליצור מידע ציבורי
  • הזכות לבעלות על המידע שמערכות למידה אוספות על הלומד
במיוחד הרשימה אותי זכות שאולי ניתן לתרגמה: "הזכות להתייחסות איכותית":
Students have the right to care, diligence, commitment, honesty and innovation. They are not being sold a product--nor are they the product being sold. They are not just consumers. Education is also about trust. Learning--not corporate profit--is the principal purpose of all education.
בין החתומים על המסמך מספר דמויות בולטות ומוערכות בתחום התקשוב בחינוך, אבל לא מדובר במסמך גמור. הכותבים מצהירים שהגירסה הנוכחית היא טיוטה שמתפרסמת בציפייה ובתקווה שקוראים יגיבו ויעירו, ויעזרו לגבש מסמך עוד יותר טוב. הצהרה כזאת היא, כמובן, ברוח המסמך והתפיסה החינוכית שמאחוריו. בתקופה שבה התקשוב מגויס באופן מאסיבי ליעדים שאינם ביסודם לימודיים, נדמה לי שאפילו אם רק קוראים ומתרשמים יש כאן מסמך שיכול לתרום רבות לקידום תפיסה בריאה ורצויה של התקשוב החינוכי.

יום רביעי, 9 בינואר 2013 

אם זאת הכוונה של ספר לימוד דיגיטאלי, אולי המודפס עדיף

בימים אלה נערך בלאס וגאס אחת התערוכות החשובות של טכנולוגיות חדשות, ה-CES – תערוכת האלקטרוניקה לצרכן. בתערוכה הזאת חברות רבות, ביניהן הבולטות והידועות ביותר, חושפות את המוצרים החדשים שלהן לציבור. בעיתונות הטכנולוגית קיימת ציפייה גדולה לקראת התערוכה, והיא זוכה לסיקור רב. אינני יודע באיזו תדירות חברות שעוסקות במוצרים "חינוכיים" מציגות ב-CES, אבל השנה McGraw-Hill, מו"ל מאד חשוב בתחום ספרי הלימוד, חשף ספר לימוד דיגיטאלי חדש שראוי להתייחסות.

לפי הדיווחים במספר אתרים ה-"ספר" החדש, ש-McGraw-Hill מכנה אותו SmartBook, עשוי ל:
break the centuries-old tradition of books as linear experience
אני כמובן, בעד. או לפחות חשבתי כך, עד אשר המשכתי לקרוא את הדיווחים. מתברר שהרצון שלי להתגבר על הליניאריות של הספר איננו בדיוק תואם את הכוונה של המו"ל. אמנם באחד הדיווחים שקראתי מתארים את ספרים החדשים "אינטראקטיביים", אבל נדמה לי שתיאור של כתבה אחרת קולע יותר למציאות כאשר היא מכנה את הספרים "adaptive" – "מסתגלים". וכיצד (או למה) הספרים האלה מסתגלים?:
All readers essentially see the same textbook as they read for the first five minutes. But as a reader answers review questions placed throughout the chapter, different passages become highlighted to point the reader to where he or she should focus attention.

"It changes what is normally a static product to something that’s individualized to the learner," said Ulrik Christensen, Chief Executive of Area9, the McGraw-Hill partner that developed the technology behind SmartBook.
אינני מבין גדול בתשתיות טכנולוגיות, אבל נדמה לי שמה שמתרחש כאן הוא תהליך של בקרה על הקריאה של התלמיד; בקרה שמתבססת על אלפי, אם לא מיליוני, נתונים שהמערכת אוספת מקוראים רבים. הנתונים האלה מאפשרים ל-"ספר" (או למערכת שנמצאת מאחוריו) לנתח את קצב ההתקדמות של התלמיד ובעקבות הניתוח הזה, לקבוע את מסלול ה-"למידה" הטוב ביותר עבורו. שוב מהכתבה, מסד הנתונים האדיר שעומד לרשות המערכת מאפשר לו:
to chart the most efficient path to learning a subject area, Mr. Christensen said. “Everything that you do is being tracked and it assesses you throughout” the questions and answers in each chapter, he said.
כתבה אחרת מנסה להסביר לנו מה קורה כאשר התלמיד קורא ב-"ספר" החדש. בין היתר:
Instead of having to quiz yourself, your SmartBook will assess your knowledge as you read, highlighting content and concepts that students need to master.
נדמה לי שיש כאן עדות להנחה בסיסית, הנחה שהיא אולי כל כך "מובנת מאליה", הן למו"ל והן לכותבי הכתבות, שאין צורך לציין אותה. בוני המערכת הזאת כנראה חושבים שאפשר להגיד שהתלמיד למד אם הוא הצליח להפנים את מה שנמצא בספר. מערכת כזאת איננה דרך למידה חדשה, אלא פשוט שכלול של מודל ההוראה המסורתית, מודל שבו התפקיד של בית הספר, של הספר, ושל המורה הוא לדאוג לכך שהתלמיד קולט כל מה שמנסים להעביר אליו. אין לי ספק שמבחינה טכנולוגית מדובר במערכת מרשימה ביותר, אבל בסופו של דבר היא משרתת תפיסה חינוכית שאיננה תואמת כיצד אנשים באמת לומדים.

יכול להיות שבסיום הקריאה ב-"ספר" חדש כזה לא יהיה צורך במבחן. הרי כאשר תלמיד קורא "ספר" כזה עצם הגעתו לעמוד האחרון מהווה הוכחה שהוא "למד" – אחרת, הוא כנראה לא היה מגיע לסוף. אם כך, כמתנגד למבחנים סטנדרטיים אולי היה עלי לראות "ספר" כזה כדבר חיובי? אין חשש. כאשר אני מביע התנגדות למבחנים סטנדרטיים הכוונה שלי איננה להוריד אותם מסוף תהליך של למידה על ידי כך שהופכים את כל הלמידה למבחן אחד גדול. אני יודע שתלמידים רבים מתקשים להבין את מה שכתוב בספרי הלימוד שלהם (ואני אפילו מוכן להודות שבמקרים רבים רצוי שהם כן יבינו). אבל אני מעדיף את הקשיים האלה על מערכת טכנולוגית משוכללת שרואה בתלמיד כלי ריק שאפשר לתכנת כך שהוא יקלוט ביעילות את מה שמופיע בספר.

תוויות: ,

יום רביעי, 2 בינואר 2013 

מספר הרהורים בעקבות דוח חדש

לקראת סיום השנה האזרחית המכללה למנהל, בשיתוף עם גוגל ישראל, פרסמה מחקר/סקר על העמדות של בני נוער בישראל כלפי השימוש בתקשוב בבתי הספר. הדוח (נדמה לי שהכותבים עצמם מתקשים להחליט אם מדובר ב-"מחקר" או ב-"סקר") נכתב על ידי יובל דרור, סער גרשון, ואינה בלאו. התלמידים שבסקר ענו על שאלות רבות, כך שכל קורא יכול למצוא בו נקודות שונות שנראות לו החשובות או המשמעותיות במיוחד. כך קורה שהסקירה ב-Ynet פותחת עם הממצא החשוב שתלמידי ישראל רוצים ללמוד עם אמצעים דיגיטאליים, ואילו הסקירה ב-The Marker מוסרת לנו שעדיין קיים פער דיגיטאלי בין אוכלוסיות שונות בישראל. כזכור, כל אחד רשאי להתמקד במה שנראה לו חשוב, ואני מבקש כאן להבליט כמה נקודות הראויות להתייחסות שאולי אינן נראות לעין בעיון רופף בדוח.

בתקציר הממצאים אנחנו לומדים ש:
בתי הספר לא מתמרצים או מעודדים אותם [את התלמידים] לתפוס יוזמה בתהליך הלימוד וליצור בעצמם תוכן כלשהו (טקסט, תמונה, איור, סרטון וכדומה) הקשור בשיעורים. (עמ' 8)
ספק אם היינו זקוקים למחקר/סקר כדי לגלות את העובדה הזאת. הסקר נערך אצל תלמידים בחטיבות הביניים והעליונה. יתכן שבתכנית הלימודים של חטיבת הביניים יש עדיין טיפת מקום ל-"יצירת תוכן", אבל בחטיבה העליונה באופן כמעט בלעדי הדגש הוא על הכנה לבגרויות, כך שלמערכת החינוך אין עניין בפעילות יצירתית של התלמידים, אלא בתוצאות גבוהות במבחנים סטנדרטיים. יש, אמנם, מס שפתיים ליצירתיות במה שמכנים "מיומנויות המאה ה-21", אבל קיים פער גדול בין הכרזות המערכת לבין המציאות בשטח.

מהבחינה הזאת, החלק "רקע תיאורטי" שאינה בלאו תרמה לדוח הוא עוף קצת מוזר בדוח המלא. בלאו מזכירה מספר מרכיבים חשובים של הלמידה. היא כותבת, למשל, ש:
פיתוח חשיבה מסתעפת היא קריטית על מנת ליצור ידע קוהרנטי ומעמיק ממקורות דיגיטליים (עמ' 13)
אני כמובן מסכים (ורצוי לזכור, אגב, שזה נכון לא רק עבור מקורות דיגיטאליים). אבל אינני רואה כיצד קביעה כזאת, חשובה ככל שתהיה, קשורה לסקר שנערך, או לממצאיו.

שני נושאים זוכות להתייחסות מיוחדת בדוח, ולכן נראה לי חשוב להתייחס אליהן גם כאן – יחס התלמידים ל-"חברות" עם מוריהם בפייסבוק, והכיתה ההפוכה.

בנוגע ל-"חברות" בפייסבוק, ב-"רקע תיאורטי" מציינים שלשימוש ברשת חברתית פוטנציאל להעצמת הלמידה:
כאשר בני נוער משתמשים ברשת חברתית על מנת לשאול שאלות הקשורות ללמידה בכיתה או שאלות להעשרת ידע אישי, הם לומדים מאינטראקציה עם עמיתים. (עמ' 14)
נדמה לי שבתקציר הדוח אפשר לזהות ביקורת מסויימת כלפי האיסור על חברות של משרד החינוך. יש בו אפילו רמז לכך שהחברות הזאת יכולה לתרום לאווירה חיובית בכיתה. אבל מממצאי הסקר מתברר שמרבית התלמידים אינם רוצים להיות חברים עם המורים שלהם. הממצא הזה כלל איננו צריך להפתיע. לפני מספר שנים חוקרים זיהו תופעה שהם כינו בשם ה-"creepy treehouse" – תחושתם של תלמידים שאימוץ כלים דיגיטאליים פופולאריים על ידי המערכת, לכאורה כדי להתחבב על התלמידים, נתפסת בעיני התלמידים כחדירה לתחום הפרט. יתכן שהדרך הטובה ביותר להיות "חבר" של התלמיד היא לכבד את הפרטיות שלו.

שלושה עמודים של הדוח מוקדשים ללהיט התורן של שיטות הלימוד ה-"חדשות", הכיתה ההפוכה. שיטה זאת מתוארת כחידוש מרענן בנוף החינוכי, חידוש שמתאפשר היום בזכות המחשב שנמצא בבית של כמעט כל אחד. הכותבים מסבירים:
במקום שהמורה יסביר תכנים חדשים בכיתה ויטיל עליהם מטלות איתן התלמידים מתמודדים לבד בבית, הועמד המודל על ראשו: התלמידים צופים בבית בסרטונים בהם מלמדים את החומר החדש, ובכיתה הם נדרשים להתמודד עם המטלות כאשר המורה משמש בתפקיד מדריך המספק עזרה אישית למתקשים ומאפשר לתלמידים להיעזר גם בחבריהם. (עמ' 40)
במידה די גדולה, הפופולאריות שהכיתה ההפוכה זוכה לה היום נובעת מההצלחה של האקדמיה של חאן. לאור זה, רצוי לזכור שרבים מהסרטונים של האקדמיה הזאת מבקשים להסביר כיצד לבצע חישובים מתמטיים, דבר שרבים מתקשים להבין מהסבר מילולי בכיתה. אם יש הגיון בשיטה הזאת, הוא בכך שתלמידים יכולים לצפות שוב ושוב בהסבר עד אשר הוא חודר לתוך הבנתם.

אבל אפילו אם המורים למתמטיקה לא נהגו "ללמד" את תכני השיעור בשעת שיעורי הבית, קשה לראות בהעברת החלק הזה של הלימוד לבית חידוש לימודי. הרי זה איננו שונה מקריאה בבית של סיפור קצר בספרות, או של פרק בספר הלימוד בהיסטוריה, על מנת לדון עליהם בשיעור בכיתה. אם יש כאן משהו "חדש", הוא השימוש בסרטון כדי "ללמד". מדובר בשימוש חיובי, אבל קשה לראות בכך חידוש חינוכי.

הדוח מוסר שבערך 43% מהמשתתפים בסקר אינם מתלהבים ממודל הכיתה ההפוכה (בערך 20% מציינים ש-"לא קיים הבדל" בין השיטה הזאת לבין מה שקיים היום). אם יש בכיתה ההפוכה ערך, נדמה לי שהוא בכך שכאשר "העברת הידע" מתרחשת בבית, זמן הכיתה משתחרר לפעילות לימודית מעניינת. אבל דווקא בדוח מסבירים שבשיטת הכיתה ההפוכה:
הכנת שיעורי בית נעשית במהלך השיעורים בכיתה בנוכחות מורה. (עמ' 14)
אישית, אני מתקשה להבין כיצד מצב כזה יכול להחשב חידוש חינוכי חיובי. ואולי העדר ההתלהבות של התלמידים מהשיטה מעיד על כך שגם הם אינם מוצאים את החידוש הזה.

ולסיום, הרהור אחד נוסף. לקראת סיום ההקדמה של הדוח הכותבים מוסרים לנו ש:
תוצאותיו מתפרסמות במטרה להעשיר את השיח הציבורי (עמ' 6)
יש כאן, כמובן, מטרה ראויה. עם זאת, קשה לא לשאול כיצד אוסף הנתונים הזה אמור להעשיר את השיח החשוב הזה. בתחילת ההקדמה מזכירים לנו ש:
בשלושים השנים האחרונות הכריז משרד החינוך על תריסר תכניות שונות שלכולן מטרת-על אחת: לשלב טכנולוגיות מידע במערכת החינוך. (עמ' 5)
מטרת העל הזאת אמנם עדיין לא הושגה, אבל בסקר לא מצאתי אזכור של אחת הסיבות לאימוץ הכמעט סידרתי הזה של תכניות שונות, סיבה שאיננה קשורה לכשלון התכניות הקודמות, ואפילו לא לקביעה מוטעית של מטרות החינוך (נושא שהוא קרוב לליבי, אבל במקרה הזה איננו רלוונטי). מדובר בסיבה מאד פרוזאית. במשך השנים האלה ה-"טכנולוגיות" השתנו באופן מהותי. פעם חלמו על מחשב לכל עשרה תלמידים, והיום כמעט מובן מאליו שכל תלמיד זקוק למכשיר דיגיטאלי אישי משלו. פעם ראו במחשב אמצעי לתרגול, והיום הוא יכול למלא את מקומם גם של ספר הלימוד וגם של המחברת והקלמר. התכניות של אז תאמו את היכולות, ואת המגבלות, של הכלים שעמדו לרשות המערכת (והדרך שבה אלה הובנו על ידי המערכת). אם לפני 15 שנה היינו שואלים תלמידים אם הם רוצים ללמוד בעזרת מחשבים בכיתה, סביר מאד להניח שגם אז הם היו משיבים בחיוב. אני מניח שיותר מאשר התשובה החיובית הזאת היתה משקפת התלהבות מהמחשב (שיכולותיו היו יחסית מצומצמות באותה תקופה) היא היתה משקפת תחושה שבית הספר כפי שהוא פעל אז (ופועל גם היום) פשוט איננו מעניין אותם. טכנולוגיות דיגיטאליות ימשיכו לחדור לתוך הכיתה לא מפני שהתלמידים רוצים ללמוד באמצעותם, וגם לא מפני שקברניטי המערכת חושבים שהם המפתח לציונים גבוהים יותר במבחנים. הם יחדרו לתוך הכיתה מפני שמערכות החינוך מאמצים (מי במוקדם, ומי במאוחר) את הטכנולוגיות שעומדות לרשות החברה בכללותה.

ביום מן הימים, כאשר בידי כל תלמיד יהיה כבר כלי דיגיטאלי רב עוצמה, לא יהיה צורך לפנות לתלמידים לשאול אותם אם הם רוצים להשתמש במחשבים בלימודיהם בבית הספר. השאלה בכלל לא תהיה מובנת, כמו שהיום לא שואלים אם התלמידים בעד או נגד השימוש בלוח מחיק המוצב בקדמת הכיתה.

זאת ועוד: אפשר לברך על כך ששואלים תלמידים על העדפותיהם בנוגע לשימוש במחשבים וכלים דיגיטאליים למיניהם. אבל אם כבר עושים זאת, אולי יש טעם להרחיב את השאלות לתחומים לימודיים נוספים: האם התלמידים חושבים ששיעורי בית תורמים ללמידה שלהם? ומה לגבי מבחנים? האם הם רוצים לשבת בכיתה בשורות, או אולי מעדיפים לשבת במעגל? האם 45 דקות הן פרק זמן מתאים לשיעור? התקשוב, כנראה, עדיין נתפס אצלנו כתופעה יוצאת דופן, אולי אפילו מוזרה. לכן, אנחנו עדיין בודקים אם הוא תורם ללמידה, או לאווירה בשיעור. אבל עלינו לאחל ליום שבו הוא ייתפס כמרכיב אינטגראלי של הכיתה, כי אז נוכל, סוף-סוף, לשאול שאלות חינוכיות מהותיות יותר.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates