כאשר אנחנו מדברים על מורה או על מרצה "מתוקשב", הכוונה היא לאדם שהמחשב והאינטרנט משולבים, עד כמה שניתן באופן "טבעי", לתוך העבודה החינוכית שלו. קביעה כזאת נשמעת די פשוטה, אבל יש בה לפחות בעיה אחת גדולה: לא קל להגדיר מהו "טבעי". הקושי הזה קיים במיוחד בתקופה שבה כמעט מידי שבוע יש כלי חדש שנחשב (לפחות אצל המשווקים) חיוני לחינוך. האם מורה שלפני שנתיים אימץ את השימוש בבלוגים בכיתות שלו, אבל לא מלמד באמצעות ה-Facebook, יכול להחשב מתוקשב, או האם הוא בעצם כבר שריד של דור מיושן? מורים לא מעטים צופים במורים אחרים שרודפים אחרי כלים חדשים ומעדיפים לוותר על הרדיפה הזאת ופשוט לחכות עד שהשטח יירגע ויתייצב לפני שהם ירגישו צורך לאמץ כלים "חדשים" בעצמם. קשה למצוא פגם בגישה כזאת, גם אם זה אומר שאוכלוסיה גדולה מאד של מורים ומרצים יישארו "לא מתוקשבים" עוד זמן מה.
ההרהור הזה, על עד כמה המורים של היום צריכים לאמץ כלים חדשים (ואולי גם מתי כלי זה או אחר הופך להיות "ישן"), התעורר אצלי בעקבות
מאמרון בבלוג של רותי סלומון. לפני מספר ימים רותי דיווחה על הרצאה חדשה של מייסד ה-Moodle, מרטין דוגיאמאס. רותי ציינה שבהרצאתו דוגיאמאס מוסר נתונים לא מלהיבים על השימוש של אנשי חינוך בכלים השונים שב-Moodle. לפי דוגיאמאס, 80% מהמורים/מרצים משתמשים רק ב-20% מהיכולות של הכלי – נתון שהוא אמנם שיפור מנתונים שהוא הציג שנה וחצי קודם, אבל עדיין רחוק ממה שהוא היה רוצה. רותי כותבת:
במילים פשוטות מה שהוא אומר זה, שלמרות העושר הרב של הכלים והמחשבה הפדגוגית המעמיקה מאחורי רכיבי הפעילויות הרבות, עדיין הוא מאמין שעל פי רוב משתמשים במעט מאד מהיכולות.
נשאלת השאלה – "למה?". וכאן אני מודה שאני מתקשה עם התשובה של דוגיאמאס, תשובה שנדמה לי שרותי שותפה לה – שהכלים יכולים, וגם צריכים, להיות הרבה יותר טובים. רותי מדגישה שהקביעה הזאת באה מאדם שמוביל מפעל אדיר של פיתוח כלי חינוכי, ולכן:
זה מרענן ומעורר אופטימיות – ומהמקום הזה אפשר רק להתקדם למקומות טובים יותר.
אכן, מילים מעודדות ואופטימיות. ובכל זאת, ועל אף העובדה שאינני רוצה להפחית בערך האדיר של התרומה של דוגיאמאס והכלי שלו לחינוך, אינני שותף לתחושה שעתיד התקשוב בחינוך נמצא ב-"שיפור" או בהרחבה של הכלים הקיימים.
נדמה לי שגם
ליסה ליין מטילה ספק בגישה הזאת. במאמרון שליין פרסמה לפני כמעט חודש היא מודה שבעבר היא היתה בדעה שהנטייה של אנשי סגל לא להשתמש בכלים ש-LMS כמו Moodle מכיל מגבילה את היכולות הפדגוגיות שלהם. אבל היום הגישה שלה קצת שונה. היא יודעת שהמערכות לניהול הלמידה מוסיפות עוד ועוד כלים, וככל שהמערכות האלו נעשות מורכבות יותר, דרוש זמן ארוך יותר על מנת להכיר את תכונותיהן, זמן שאפשר לנצל בדרכים יעילות יותר:
Who can read about new online pedagogies when it takes hours just to figure out how to get from Messages back to the main course page?
ויש עוד סיבה שבגללה היא איננה רוצה להרבות בשימוש בתוספות האלה – היא רוצה להיות חופשיה לנטוש את ה-LMS בכל עת, והשימוש הנרחב בכלים שנמצאים בתוך ה-LMS מקשה על האפשרות הזאת. היא כותבת:
So perhaps the argument now is in favor of not using many features of an LMS. Maybe we should be using the LMS primarily as a shell, not learning too many of the bells and whistles but instead just making it a location or start page for the class.
ליין מודעת שיש סכנה בכך שנסתמך על כלים חינמיים שיכולים להעלם מחר, ואיתם גם כל מה שנבנה בקורסים שלנו. אבל מול זה היא מעמידה את העובדה שכמעט מדי שנה מערכות ה-LMS מעדכנות את עצמן בצורה שדורשת השקעה גדולה בהכרת השימוש בהן. עבור ליין, יש רווח ברור בנטישת המערכות האלו:
Valuable learning time can then be switched to exploring on the open web, to discovering things we can link to that fit with our pedagogy, instead of figuring how to force our pedagogy to fit the LMS features.
אני רוחש כבוד רב למרטין דוגיאמאס ולמפעל ה-Moodle שהוא מוביל (וגם לעבודה החשובה של רותי), אבל אני נוטה להסכים עם ליין. נדמה לי שמערכות ה-LMS, כולל ה-Moodle, הגיעו לשלב שבו הן ממשיכות להוסיף רכיבים, אבל אלה אינם נחוצים ללמידה. יתכן שמדובר במצב בלתי נמנע. הרי המערכות האלו הן, בהגדרתן, לשם "ניהול הלמידה", וגם אם הלב נמצא עם הפתיחות ועם יצירת אפשרויות של גילוי או של למידה תוך כדי שיתוף, "ניהול" מתמקד במעקב, באיסוף נתונים, במתן ציון. כל אלה בוודאי שייכים למערכות חינוך, אבל לא בהכרח ללמידה. וכאשר בשוק התחרות על הלקוחות ערה, יש נטייה להמשיך להוסיף רכיבים שהופכים כלי "פשוט" לכלי עשיר בתכונות חדשות ונוצצות. אבל גם אם הוא איננו נוצץ כמו מערכות עמוסות ברכיבים חדשים, כלי קטן וצנוע יכול להיות הכלי הפתוח, והלימודי, האמיתי. לודוויג מיס ון דר רוהה טען שבנוגע לארכיטקטורה "פחות הוא יותר". היום, כאשר על התקשוב החינוכי עורמים תוספות על גבי תוספות שאינן תורמות ללמידה של ממש, אני מקווה שגם אנחנו נפנים את התפיסה הזאת. כלי למידה תקשוביים נהדרים כבר קיימים, ורצוי שהם יזכו לעוד ועוד שימוש. אבל בשלב מסויים התוספות שאנחנו ממשיכים להעמיס על הכלים האלה מעמידים את הלמידה בסכנה.
היי ג'יי
אין לך חשבון פייסבוק אז לא ראית שפרסמתי את תגובתך.
גרמת לי להרהר, לחשוב, לתהות.. אני עדיין חושבת - האם אנחנו שבויים בקונספציה?
אני באמת צריכה לחשוב על זה.. :-)
נשלח ע"י:
רותי סלומון | 03 אפריל, 2013 09:28
היי ג'יי, מאוד מסכימה עם דברייך. תודה על הפוסט הזה, אני מרגישה שאני לא לבד :-) בשנתיים האחרונות נטשתי את מערכת ה- lms והשימוש בה הולך ופוחת. הסיבה המרכזית היא בדיוק זו שציינת ממש בסוף - התחושה היא שהמערכת הזו בעיקר משמשת לבדיקה, מעקב: מתי הסטודנט העלה, איזו משימה, כמה פעמים נכנס ולכמה זמן תוך ספירת תגובותיו לכך וכך משימות... הכל "מלמעלה למטה" בזמן שהמטרה היא לעודד להכוונה עצמית ולשמש מנטורים במהלך הלמידה, יש כאן איזו סתירה פדגוגית מובנית בין הכלים. שמתי לב שהמקרים שבהם אני משתאה מפעילויות שמתכננים סטודנטים או מורים קשורים לשימוש משמעותי ואיכותי, בדרך כלל בכלי אחד פשוט יחסית...וכל המוסיף-גורע.
ליאת
נשלח ע"י:
Unknown | 08 אפריל, 2013 10:41
שלום ג׳יי ורותי,
אני מסכימה מאוד עם התחושה שאתם מעלים. בעיקר בעקבות קריאה של מאייר , שטוען שכל המהפכות שניסו להכניס טכנולוגיה לבתי הספר התחילו מנקודת מוצא של הטכנולוגיה ולא מנקודת מוצא של הקוגניציה. אני חושבת כמוהו שצריך לבחון קודם כל מהי למידה. ולא סתם לומר מהי למידה, אלא מהי למידה בקונטקסט של המורה הזה,התוכן הזה והתלמידים הללו. ולהתאים ללמידה הספציפית הזו את הכלים המתאימים להם ביותר. מניסיוני, יש לומדים שחייבים הנחייה אחד על אחד פנים אל פנים, ויש כאלה שצריכים קבוצה של לומדים. ויש לומדים עצמאיים מאוד שמעדיפים לקבל מידע מבלוגים, סרטים בTED או אקדמיית קהאן. מחקרים על הלמידה מצביעים על הצלחה של למידה בקונטקסט חברתי, המעודד למעורבות רבה של הלומד, ולשיתוף ברעיונות מלומדים רבים המביאים את הניסיון שלהם לשיח. כמו-כן ידוע על השפעה חיובית של היבטים רגשיים תומכים על הלמידה, ועל החשיבות של תמיכה משולבת באתגרים ועוד. ההבנות המשמעותיות ביותר בתחום הקוגניציה מובאות על ידי מאייר ממחקרים על בניית משמעות מתמונות ומטקסט במשולב, כאן נכנסת המורכבות של המידע כיום. תחום שהעיסוק באוריינות החזותית מקדם מאוד.
המקום של הטכנולוגיה חשוב מאוד בכל קונטקסט לימודי. אבל נקודת המוצא היא הלומד. לא הטכנולוגיה..., לימור ליבוביץ
multimedia learning 2005 -mayer
נשלח ע"י:
limor leibovitz | 12 אפריל, 2013 12:48