מאמרון אחד קטן עבור אדם ...
תוויות: הרהורים
כפי שכתבתי יותר מדי פעמים בעבר, עבורי הבלוג הזה הוא בעיקר מרחב לחשיבה. כמובן שהשאלה הראשונה שמתעוררת בעקבות קביעה כזאת היא "אם כך, למה לא לכתוב ישירות למגירה במקום להטריד אחרים עם הגיגיך?". גם על השאלה הזאת ניסיתי (לפחות כמה פעמים) לענות. תשובה אחת היא שכאשר אני מדמיין מולי קוראים אני דורש מעצמי לחדד את המחשבה ולדייק בניסוח. אני צריך להבהיר לעצמי מה אני באמת חושב. אינני טוען שאני באמת מצליח לעשות זאת, אבל זה עוזר. ויש, כמובן, סיבה נוספת. על אף העובדה שקהל הקוראים של הבלוג הזה מאד מצומצם, אני בכל זאת חש שהוא מהדהד בקהילת אנשי החינוך שעוסקים בתקשוב. אולי אני משלה את עצמי, אבל אני בוחר לחשוב שהשפעה של בלוג איננה נמדדת במספר הכניסות (לא שיותר כניסות היו מזיקות), או במספר התגובות (אני מודה, אינני מעודד כאלה). החומרים הרבים שאני קורא הקשורים לתחום הזה – חומרים שאיתם אני לפעמים מסכים ושפעמים אחרות מרגיזים אותי – בונים את התובנות שלי אודות התחום. אני תקווה שהתהליך שמתרחש אצלי כאשר אני ניזון מאחרים מתרחש גם אצל אחרים שמגיעים לכאן, כך שהרעיונות שעולים כאן מתחלחלים, ולו בטפטוף איטי, אל התובנות של אחרים.
במידה רבה הכתיבה כאן היא "פרטית" או "אישית". פעמים רבות כאשר אני סוף סוף מקליק על "פרסם" הגירסה שמתפרסמת שונה מאד ממה שהופיע על הצג בהתחלת הכתיבה. על פי רוב זה תוצאה של תהליך של חשיבה תוך כדי כתיבה – עצם הכתיבה עצמה מאפשרת לי להבהיר לעצמי מה אני חושב ו/או מבין. אני מתנצל על כך שעם השנים המאמרונים כאן נעשו יותר ויותר ארוכים. במידה מסויימת הכתיבה שלי השתפרה, אבל לצערי לעתים קרובות מדי היא נשארה כבדה ומסורבלת. זה איננו מנחם במיוחד, אבל אני יכול להעיד שהכתיבה שלי באנגלית סובלת מאותן בעיות.
אני יודע שמעטים מגיעים אל הבלוג הזה. ובכל זאת אני חש שהוא ממלא תפקיד במכלול הקהילה של אנשי חינוך שעוסקים בתקשוב. אני חש את עצמי חלק מהקהילה הזאת, ותחושת השייכות הזאת היא אשר מניעה אותי להשמיע ביקורת כלפי התחום. בעבר ציינתי שהקהילה הזאת היא קואליציה המורכבת מגורמים שאינם בהכרח רואים עין בעין בנוגע למטרות וליעדי החינוך. יתרה מזאת, קיים מאבק מתמשך על הדרך שבה התקשוב יכול וצריך להשפיע על החינוך. במאבק הזה אינני ניוטראלי. באותו הזמן שאני חבר בקהילה רחבה אני גם מנסה לקדם את התפיסות של מחנה מסויים בנוגע לדרכים שבהן התקשוב יוכל להשפיע על החינוך.
לטעמי הקהילה הרחבה הזאת עוסקת, לעתים קרובות מדי, בכלים דיגיטאליים שהם אמנם נחמדים אבל אינם תורמים הרבה ללמידה, ובסיסמאות שגובלות בקלישאות דוגמת "מיומנויות המאה ה-21". כמו-כן, אני חושש שהקהילה הזאת סובלת מהעדר ראייה היסטורית בנוגע לחינוך. העדר הראייה הזה בא לביטוי באמירות אשר רומזות שכל הנסיון החינוכי והפדגוגי הרב שהצטבר במהלך דורות רבים כבר איננו חשוב, ומה שחשוב הוא "שיבוש" החינוך (לטובה, כמובן!) שחברות טכנולוגיות ענקיות וחברות הזנק (שעל פי רוב ההבנה החינוכית שלהן נמצא ביחס הפוך לתאווה שלהן לרווחים) מגישות לנו. אותם מחדשים מוכרים לנו מרכול "חינוכי" נדוש, ועבורם נסיון העבר איננו אלא קרקע בתולה שעליה הם בונים עולם חינוכי "חדש" (ורווחי). בשנים האחרונות עיקר הדברים שהתפרסמו כאן הובאו על מנת לעמוד מול התפיסות האלו ולשמור על התקווה ששימוש נבון בתקשוב יכול להוות מנוף לשינוי החינוך כפי שבמקרים רבים מדי אנחנו מכירים אותו היום. אף אחד לא מינה אותי כמוכיח בשער, וזה איננו באופי שלי, או ביכולות שלי, להיות נביא זעם. אני בסך הכל מסוגל להעיר על המצב ואולי להאיר על כיוונים שבהם כדאי לנו להתקדם. אם המאמרונים שאני מפרסם כאן עוזרים להוריד את רמת היומרה של חלקים מהקהילה הזאת כלפי כלים חדשים ואופנות חולפות, נדמה לי שאני ממלא תפקיד – אמנם צנוע, אבל אולי בכל זאת חשוב.
אינני מתיימר לטעון שיש חשיבות מיוחדת באלף מאמרונים. כפי שכבר ציינתי, כדי להגיע למספר הזה דרוש בעיקר התמדה, ולא בהכרח יצירתיות. יתכן אפילו שההפך הוא נכון – כדי להגיע לאלף מאמרונים אדם צריך לחזור על עצמו שוב ושוב ושוב. אין לי ספק שבבלוג הזה עשיתי זאת יותר מדי פעמים. עם זאת, אני כן חושב שלפרסום מאמרון בבלוג יש ערך גדול יותר מאשר ציוץ ב-Twitter, או מהעלאת עדכון ל-Facebook. ברוב המכריע של המאמרונים כאן יש התמודדות לעומק עם סוגיות שהן משמעותיות לתקשוב בחינוך. ניסיתי לבחון את הדיגיטאליות בחינוך מהיבטים שאינם זוכים להתייחסות מספקת, וכך לשמור בתודעה של הקהילה סוגיות שקל מדי להתחמק מהן בלהט החדש והמשבש.
חברי קהילת העוסקים בתקשוב בחינוך מגיעים ממגזרים מגוונים. יש, כמובן, מורים בשטח, ומהנסיון אני יכול להעיד שרק מורים מעטים יכולים למצוא את הזמן לדווח בכתב על הפעילות שלהם בכיתות. אני משתדל לקרוא רבים מאלה בארץ שכן מדווחים. כמו-כן, על אף העובדה שבעיני Twitter איננו מאפשר לנו לבחון סוגיות לעומק, יש חברים בקהילה שמשתמשים בכלי הזה כדי ליידע אחרים על כלים ועל כתבות מעניינות, וגם להם תרומה משמעותית. יש אנשי מחקר שאפילו אם לא פעם אני מרים גבה בנוגע לכדאיות של חלק ממה שהם חוקרים גם הם ממלאים תפקיד חשוב מאד בבניית תשתית מדעית מוצקה עבור התקשוב בחינוך. כתרומה שלי אני בחרתי לכתוב, כאשר על פי רוב הכתיבה שלי גם מביאה מהגיגיהם של אחרים, הגיגים שאיתם אני לעתים קרובות מתעמת. מעולם לא טענתי שהתרומה שלי חשובה יותר מאשר התרומות של אחרים.
כפי שכתבתי כבר מספר פעמים, אינני יודע אם באמת יש הד למה שאני כותב כאן. בערך פעמיים בחודש אני בודק את הסטטיסטיקות של הכניסות לבלוג, ואז אני בדרך כלל מגלה (לא להפתעתי) שמעטים נכנסו. לאור זה אני חייב תודה גדולה לפורטל מס"ע שבמהלך השנים ראה לנכון לסקור כ-10% מהמאמרונים שהתפרסמו כאן. כאשר בסטטיסטיקה אני רואה עליה בכניסות אני יכול לנחש שזה הודות לאזכור בפורטל. כן, יכולתי לעשות יותר כדי לזכות לפרסום רחב יותר, אבל ממספר סיבות החלטתי (אולי בטעות) שאינני מעוניין לעשות זאת.
ושאף אחד לא יבין אותי לא נכון – זה איננו מכתב פרידה. אין בכוונתי להפסיק את הכתיבה כאן. אמנם אני מעוניין טיפה להאט את הקצב (קל יותר לכתוב במהלך הקיץ מאשר במהלך שנת הלימודים האקדמית) אבל כבר התחלתי לאסוף חומרים לעוד שני מאמרונים. אולי לא אנצח במאבק על החינוך ועל המקום של התקשוב בו, אבל אני אמשיך לכתוב על מנת לא להיות מובס לחלוטין.
אני חושב שהסטטיסטיקה שלך לא סופרת כניסות וקריאת מאמרונים באמצעות קוראי RSS. אני קורא אותך כבר שנים באופן קבוע, אבל אולי לא נספר...
נשלח ע"י: אנונימי | 28 אוקטובר, 2015 08:04
אני אוהבת מאוד את המאמרונים שלך, עוקבת אחריך מדי כמה ימים, ומגיעה אליהם לפני שלובים ומסע ....המשך לכתוב קולך חשוב!
נשלח ע"י: אנונימי | 30 אוקטובר, 2015 08:49
מאוד אוהב את הכתיבה הרבה אמת בפוסט אחד :)
נשלח ע"י: אנונימי | 12 יוני, 2016 18:12