למידה, אינטרנט ... ומה שביניהם

במשפט די פשוט שאנק מצליח להוציא את האוויר מהרעיון הנפוח הזה. הוא מזכיר לנו שהארכת יום הלימודים מעבר לשעות בית הספר על ידי החובה לצפות בסרטונים (דבר שלא פעם נחשב לרצוי מפני שידוע לכולם שתלמידים אוהבים לצפות בסרטונים) וחדירת הכיתה לתוך מה שבעבר נחשב לשעות הפנאי של התלמידים איננו בהכרח הישג "לימודי".

בביקורתיות דומה אבל עם תמציתיות עוד יותר גדולה שאנק דורש מאיתנו להכיר באמת העצובה שנמצאת בבסיס הלמידה המעורבת (כך ויקיפדיה מתרגמת "blended learning"):

חשבתי שאני בקיא בכל המינוח החינוכי הרווח היום, אבל עד לקריאת המאמרון של שאנק לא הכרתי את ה-Massification (אולי "המוניזציה"). אולי המונח חדש, אבל הרעיון עלה לגדולה לפני מספר שנים עם פריחת קורסי MOOC. שאנק מסביר שביסוד ההמוניזציה נמצא הרעיון שבמקום להעמיס אלף אנשים לתוך כיתה כדי לשמוע הרצאה משעממת, האינטרנט מאפשר לנו היום להעמיס מיליונים.

בבסיס כל ההגדרות העוקצניות של שאנק נמצאת תפיסה חינוכית שעומדת בניגוד למתרחש היום בבתי הספר. כזכור, שאנק מכיר היטב את העולם הדיגיטאלי, והוא עמל שנים רבות כדי לאפשר לתקשוב להשפיע לטובה על החינוך. ובגלל זה המסקנה שלו מעציבה במיוחד:

הביאורים של שאנק למונחים החדשים שהוא מביא מעניקים מספר דקות של חיוך ואפילו של צחוק. אבל למרבה הצער, זאת דוגמה של לצחוק על מנת לא לבכות. הוא מתאר את גיוס הטכנולוגיה להנצחת הקיים בחינוך, כאשר מחדשי השפה מצפים שבזכות המינוח הנוצץ הם יצליחו לשכנע אותנו שמשהו באמת משתנה לטובה.

אינני יודע מיהם המומחים שהתלהבו מה-Amplify. כאשר הכלי הושק לפני כשנתיים וחצי הוא זכה לכותרות רבות בעיתונות, אבל זה היה די מזמן. מאז ההתייחסות לכלי (להבדיל מההתייחסות לבעיות העסקיות של החברה) היתה די דלה. פרויקט הדגל של ה-Amplify נערך במחוז אחד במדינת קרולינה הצפונית שם נרכשו כ-15,000 טאבלטים. דווח אז על בעיות טכניות רבות. אינני בקיא בלומדה שפותחה על ידי החברה עבור ה-Amplify, אבל נדמה לי שהתפרסם הרבה יותר על הכוונות לפתח משחקים מאשר על המשחקים עצמם.

חשוב להורן להציג את ה-Amplify ככלי איכותי כדי שהוא יכול להסביר שכשלונו לא נבע מבעיות בטאבלט או ביישומים שפותחו, אלא מפני שהחברה לא דבקה לעקרונות של השיבוש. הורן "מסביר":

המסקנה המתבקשת די ברורה – האיכות של הכלי, או מידת התאמתו לתהליכי למידה רצויים, איננה רלוונטית. מה שחשוב בעיני הורן הוא זיהוי ההזדמנות העסקית. ולדעתו הצוות של ה-Amplify לא היטיב לעשות זאת. לפי הורן הצוות פיתח כלי שהתאים לתנאים הקיימים בחינוך והתנאים האלה כבר זכו לטיפול על ידי גופים קיימים. לכן הכלי שלהם, ללא קשר לאיכותו, לא היה מסוגל להתחרות. ומה כן היה על הצוות לעשות? היה עליו ליצור מוצר משבש, מוצר שהיה מכתיב מציאות חדשה.

הורן בעצם טוען שמערכות החינוך של היום זקוקות לשיבוש לא מפני שהן אינן משיגות את המטרות החינוכיות שלשמן הן קיימות (אם כי הוא בוודאי יטען גם את זה) אלא מפני שיזם שרוצה להרוויח על גדול יצליח לעשות זאת רק אם הוא ישבש את החינוך. מדבריו משתמע שהחינוך עצמו איננו חשוב – מה שחשוב הוא ההזדמנות העסקית שהשיבוש יכול להציע.

לשם ההגינות יש טעם לציין שהמאמרון של הורן מופיע בקטגוריה של edTech business של edSurge. בגלל זה אפשר אולי להבין למה הדגש בו עסקי ולא הלימודי. אבל גם כאשר נבין את זה אין מנוס מלהכיר בעובדה שהגישה של הורן רווחת אצל יזמים רבים שבמקרה הטוב משלמים מס שפיים לחינוך וללמידה אבל מתעניינים רק בשוק האדיר שהחינוך מהווה. סביר להניח שיזמים שבוחנים את האפשרות לפתח מוצרים למערכות החינוך יקראו את המאמרון של הורן ויבינו שהכשלון של Amplify נבע מפעילות עסקית מוטעית או מהבנה לא נכונה של תהליך השיבוש ללא קשר להיבטים הבעייתיים של המוצר עצמו (שאחד המרכזיים שבהם היה השליטה על הכיתה שנבנתה לתוך הכלי עצמו - לטעמי גישה אנטי-חינוכית).

לפני שלושה חודשים באתר של The Lamp, גוף שעוסק בפיתוח אוריינות כלפי המדיה, אמילי לונג פרסמה מאמרון על הכשלון של Amplify. בין היתר היא ציינה שהערכה אמיתית כלפי החינוך לא היתה טבועה באופן ממשי בתודעתה של חברת האם של Amplify. משום מה העובדה הבסיסית והדי גלויה לעין הזאת לא נראתה חשובה להורן. לונג סיכמה את המאמרון שלה:

זה אכן חשד די מוצדק, ואני חושש שלונג גם צודקת בתחזית שלה שבעתיד נראה עוד מקרים דומים למה שקרה עם Amplify. ועל אף העובדה שפעמים רבות בהיסטוריה ניסו לנהל את החינוך כאילו הוא עסק מסחרי, לא יזיק להזכיר שוב ושוב שביסודו של דבר החינוך איננו "עסק" ואיננו אמור להתנהל כמו עסק.

באותה פיסקה, מספר משפטים מוקדם יותר, פפרט גם מתאר לנו את התהליך של מיסוד השימוש במחשב בבית הספר. הוא מסביר שתחילה מתייחסים אליו ככלי קצת מוזר אבל לא מאיים. ובגלל הדימוי הזה אפשר היה להשאיר אותו בידיהם של המורים שנמשכו אליו. לפי פפרט, אותם המורים שהתעניינו במחשב וניסו לשלב את השימוש בו בכיתות שלהם זיהו במחשב אמצעי לחולל שינוי חינוכי:

אני די בטוח שאותם מורים ראו את עצמם כסוכני שינוי וקיוו שאפשר יהיה להפיץ את השימוש במחשב לתוך המערכת כולה. האם היה סיכוי שהגישה של אותם מורים היתה מתפשטת לתוך המערכת כולה ומשפיעה על החינוך באותם כיוונים שלהם פפרט ייחל? היום, כאשר על אף קיומם של כיסים של התנגדות התקשוב הפך לחלק אינטגראלי מיום הלימודים, נדמה לי שהמחשב התבסס כך שהסיכוי שהוא ימלא תפקיד חתרני שייך רק להיסטוריה. המסקנה ברורה – פפרט צדק כאשר הוא טען שהמערכת ניטרלה את המחשב.

אבל עם כל הכבוד לראיית הנולד של פפרט, הקטע הזה שמרבים לצטט הוא בן יותר מעשרים שנה. הוא איננו שייך למציאות התקשובית של ימינו, ויש אפילו מידה מסויימת של הטעייה בכך שמביאים אותו עכשיו. אין זה אומר שגם היום פפרט איננו צודק, אבל לא יהיה זה נכון לראות את הדרכים שבהן משלבים את התקשוב לתוך בית הספר היום כחלק מרצף שהתחיל כאשר פפרט כתב.

פפרט היה, כמובן, הרוח החיה מאחורי פיתוח הלוגו (Logo), שפת תכנות שאיפשר לתלמידים להפעיל "צב" ובדרך הזאת להחשף לעולם התכנות, ולחשיבה הלוגית שמתלווה אליה. הלוגו פותח בשנת 1967 וזכה לשימוש נרחב בבתי הספר של שנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת. אבל ב-1993, כאשר פפרט פרסם את The Children’s Machine, ימי הזוהר של הלוגו כבר היו מאחוריה. בקטע המצוטט למעלה פפרט הביע את אכזבתו מהעדר היכולת של הלוגו (ובגלל זה של המחשב באופן כללי) להשפיע על דרכי ההוראה בבתי הספר. כבר אז היה ברור שהוא מצליח רק למלא נישה קטנה בבתי הספר. הקביעה של פפרט שהאופי החתרני של המחשב נשחק, כך שהוא איננו משפיע על מערכת החינוך, בוודאי היתה נכונה.

אבל חשוב לשים לב ששנת 1993 היתה לפני פריצת הדרך של ה-WWW. החדירה של הווב לתודעה הציבורית עוררה שוב את הציפיה אצל אנשי חינוך שהמחשב יחולל שינוי משמעותי, ואולי אפילו חתרני, למתרחש בבתי הספר. תקופת הפריחה של האינטרנט היא תקופה שונה מתקופת הלוגו, והשימוש בתקשוב היה שונה מאשר תכנות על ידי תלמידים באמצעות הלוגו.

מה שבעייתי לגבי הציטוט הזה איננו שהוא איננו נכון - הרי, למרבה הצער גם היום, כמו אז, ההיבטים החתרניים של התקשוב ממוגרים על ידי המערכת כך שהוא איננו פועל כסוכן של שינוי. בנוסף, על אף העובדה שהשימוש העכשיווי בציטוט תלוש מהקשרו ההיסטורי, זה רק חלק מהבעיה של השימוש בו. ללא ספק העוצמה של הקביעה של פפרט קשורה לכך שמה שהוא כתב במציאות היסטורית מסויימת תקף שוב בימינו. אבל בעצם, זה בדיוק שורש הבעיה. כאשר אנחנו מצטטים את פפרט מבלי להתייחס להקשר ההיסטורי שבו דבריו נכתבו, אנחנו עשויים לחשוב שהוא תיאר רצף, שקיים תהליך שהתחיל לפני לפחות ארבעים שנה והמשיך עד ימינו. אבל האמת היא אחרת. אין כאן "תהליך" אלא נקודת זמן מסויימת שבה התקשוב הציע אלטרנטיבה למקובל בבתי הספר והוכרע על ידי שילוב התקשוב בדרך אחרת ... ונקודת זמן נוספת, מאוחרת יותר, שבה התקשוב שוב מציע אלטרנטיבה, ושוב מכריעים אותו.

בעצם, יש כאן עדות לוויכוח מתמשך שמתעורר בכל נקודת זמן סביב הכלים שעומדים לרשות החינוך והשימוש בהם בבתי הספר. בחינוך קיימות גישות שונות ומנוגדות ובכל דור אלה באות לביטוי סביב השאלה של כיצד להשתמש בכלים האלה בכיתה. דבריו של פפרט נכתבו כתגובה להשתלטות ה-CAI על המחשבים, השתלטות שדחקה את הלוגו לפינה צדדית ומצומצמת. היום אנחנו רואים את אותו התהליך, אבל עם נפשות פועלות אחרות. רק לפני מספר שנים התקשוב, שבאמצעות הגישה הבלתי-מוגבלת למידע וכלים של Web 2.0, איפשר יצירה של חינוך ממוקד-לומד. אבל היום הגישה הזאת מוצאת את עצמה נדחקת הצידה על ידי כלים שעוקבים אחרי כל פעולה של כל תלמיד ועל ידי הטענה שאפשר ליצור תכנית לימודים "אישית" עבור כל תלמיד. אני בוודאי אינני מתנגד לכך שנמשיך לצטט את פפרט (וגם, כמובן, ללמוד ממנו) אבל השימוש תלוש ההקשר בציטוט הספציפי הזה מקשה עלינו לראות את התנאים הספציפיים של היום, תנאים שבהם יש להאבק. חשוב שנהיה ערים לכך שהעימות בין גישות חינוכיות שונות איננה עימות שכבר הוכרע לפני ארבעים שנה, אלא עימות שמתעוררת כל פעם מחדש.