יום רביעי, 30 במרץ 2016 

האם הבינה המלאכותית המשוחררת תתפרע?

סטיבן קראשן הוא פרופסור אמיריטוס בבית הספר לחינוך של האוניברסיטה של דרום קליפורניה. הוא גם בלשן עם פרסומים רבים על תהליך רכישת הקריאה. דרך סטיבן דאונס הגעתי לסדרה של מאמרונים שקראשן פרסם בימים האחרונים שמתייחסים לחוברת PDF חדשה בת 60 עמודים על בינה מלאכותית בחינוך שפורסם על ידי חברת פירסון:
פירסון נחשבת החברה הגדולה ביותר בעולם בענייני חינוך. במשך שנים היא היתה בין המו"לים הגדולים ביותר של ספרי לימוד, ובשנים האחרונות היא חודרת לתחום המבחנים המקוונים. היום היא מרחיבה את העיסוק ה-"חינוכי" שלה – במידה רבה בכיוון של שילוב של מבחנים לתוך ספרי לימוד דיגיטאליים. נדמה לי שהחוברת החדשה אמורה לשקף את הכיוון הזה, ולהצביע על לאן המגמה הזאת עשויה להתפתח.

כפי שכבר אפשר היה להתרשם בעבר, אינני בין אוהבי פירסון. בגלל זה אוזני היתה קרויה לביקורת החריפה של קראשן על החוברת. אבל דווקא גם בגלל זה ראיתי לנכון לקרוא את החוברת במלואה ולהתרשם ממנה בעצמי ולא סתם לאמץ את הגישה של קראשן באופן עיוור. כזכור, מדובר בחוברת בת 60 עמודים, אם כי שליש מהם מכילים איורים או כותרות, הקדמות וביבליוגרפיה. גם בטקסט עצמו יש שוליים מאד רחבים. קל להסיק שבמידה רבה מדובר בחוברת פרסומית. זאת ועוד: מחברי החוברת מגדירים את הבינה המלאכותית בחינוך (AIEd) בצורה מאד רחבה כך שהיא כמעט חופפת לכל מה שנעשה בתקשוב בחינוך באופן כללי. בנוסף, דוגמאות רבות בחוברת יונקות מנסיונות ה-CAI מלפני דור ויותר, כך שבמידה רבה ה-AIEd נתפסת כ-CAI המסורתי שהיום משתכללת בעזרת תוספת של ניתוח נתונים. לפי מחברי החוברת, בלב ה-AIEd:
is the scientific goal to “make computationally precise and explicit forms of educational, psychological and social knowledge which are often left implicit.” In other words, in addition to being the engine behind much ‘smart’ ed tech, AIEd is also a powerful tool to open up what is sometimes called the ‘black box of learning,’ giving us deeper, and more fine-grained understandings of how learning actually happens (for example, how it is influenced by the learner’s socio-economic and physical context, or by technology.)
חשוב לשים לב שהקטע באותיות נטויות שבטקסט למעלה לקוח ממאמר של ג'ון סלף משנת 1999. במילים אחרות, ל-AI החינוכי של פירסון שורשים עמוקים בהוראה הממוחשבת המסורתית. מחברי החוברת אמנם מתייחסים להתפתחויות ולשינויים בעולם התקשוב, אבל לכל אורכה שורשי ה-CAI מורגשים. קראשן רגיש מאד לרמזים האלה, ונדמה לי שהרגישות הזאת מוצדקת.

במאמרון הראשון בסדרה קראשן מצטט מעמוד 36 של החוברת:
With ongoing AIEd analysis of a student’s learning activities, there will be no need for the stop-and-test approach that characterises many current assessments. Instead of traditional assessments that rely upon evaluating small samples of what a student has been taught, AIEd-driven assessments will be built into meaningful learning activities, perhaps a game or a collaborative project, and will assess all of the learning (and teaching) that takes place, as it happens.
הקטע הזה אמנם מזכיר משחקים ופרויקטים שיתופיים, אבל בעיני קראשן אלה רק כיסוי למעקב מתמיד. קראשן מזכיר לנו שלפי החזון של פירסון:
new competency-based programs, now in development, will replace standardized testing
הוא מציין שבתגובה לתלונות של הורים על המספר ההולך וגדל של מבחנים שמוטלים על ילדיהם בפירסון התחילו לדבר על צמצום מערך המבחנים. אבל לפי קראשן הצמצום הזה נובע משילוב המבחנים לתוך ספרי הלימוד עצמם. הוא טוען שהחזון של פירסון איננו פחות מעקב, אלא ההפך – התלמידים "יזכו" להיבחנות מתמדת:
Imagine: real time data always available from every classroom on the planet.

This will make testing fever worse than ever. We can expect daily reports about schools, school districts, states and countries announced on radio, television, newspapers, and on dedicated internet websites, just like sports news, announcing how much progress has been made in mastering modules. This will result it even more testing pressure on the schools.
בעמוד 34 של החוברת המחברים מתארים כמה מההתערבויות שה-AIEd מאפשרת (קראשן מצטט רק חלק מהפיסקה הזאת):
The increasing range of data capture devices – such as biological data, voice recognition, and eye tracking – will enable AIEd systems to provide new types of evidence for currently difficult to assess skills. For example, a practice-based learning experience that incorporates elements of problem solving or collaboration might be assessed using a combination of data sources including voice recognition (to identify who is doing and saying what in a team activity) and eye tracking (to explore which learner is focusing on which learning resources at any particular moment in time).
מצד אחד המידע שנאסף מההתערבויות האלו בוודאי יכול למפות את הידע ואת הכישורים שתלמידים רוכשים, אבל קשה לא להרגיש שהתלמיד נמצא תחת זכוכית מגדלת (במקרה הטוב) במהלך כל יום הלימודים, וגם כל הזמן שספר הלימוד נמצא בידיו. קראשן, שמלכתחילה איננו סומך על כוונות פירסון, מהרהר שיותר מאשר המעקב הזה מיועד לעזור לתלמיד, זאת בעצם דרך לפקח עליו. כמו-כן, מפני שפירסון אוספת ואוגרת עוד ועוד מידע (חשוב, בוודאי) אודותיו, והמידע הזה שימושי רק אם הוא מרוכז תחת מטריה אחת, זאת דרך להבטיח שבמהלך לימודיו כל חומרי הלימוד שלו יבואו מפירסון:
This and other intrusions are designed to make sure students are focused on just the task in front them right now, and are participating in exactly the way the Pearson wants them to participate.
אחרי קריאת החוברת כולה, וגם את כל המאמרונים של קראשן שהתייחסו אליה (יש ארבעה) שאלתי את עצמי אם החששות של קראשן מוצדקים. הרי על אף בעייתיות לא מבוטלת, נדמה לי שיותר מאשר החוברת חושפת תכניות זדוניות של פירסון, היא מציגה התייחסות די לא מעמיקה, אפילו רדודה, של החברה לשילוב "הבינה המלאכותית" לתוך החינוך. ואולי במקום חזון פשוט יש כאן חומר פרסומי שתופס טרמפ על מונח חם בחדשות כדי לגרום לנו לחשוב שהמרכול הדי משומש שמוכר לנו כבר שנים רבות הוא בעצם חדש ומהפכני.

נכון לפרסום המאמרון הזה כמעט ולא מצאתי התייחסויות אחרות לחוברת של פירסון. אינני יודע אם זה מפני שרבים טרם ראו אותו, או מפני שמי שקרא אותו לא התרשם ולא הרגיש שיש טעם להתייחס. ב-Education Week טום ונדר ארק פרסם מאמרון בו הוא כינה את החוברת "חשובה". היה צפוי שהחוברת תמצא חן בעיני ונדר ארק. אפשר להגיד שכותרת המאמרון שלו:
היתה כמעט צפויה – ונדר ארק ידוע כאחד שמתלהב מהיוזמות הדיגיטאליות של חברות גדולות. אין בכך שום פסול, אם כי במקום שהמאמרון שלו יתייחס לחוברת וירחיב על הרעיונות שבה הוא פשוט מתקצר אותה.

באתר של NPR אנייה קמנץ כותבת על החוברת וגם מדווחת על ראיון שהיא ערכה עם אחת מכותביה. ההתייחסות של קמנץ ביקורתית, אבל להבדיל מקראשן היא איננה מוצאת כוונות נסתרות בעייתיות. קמנץ מציינת שכאשר מדובר בהקניית יכולות רגשיות סביר להניח שמורים אנושיים טובים יותר מאשר מכונות ואלגוריתמים, אבל בעיניה אין זה אומר שבחינוך תמיד יעדיפו אנשים על מכונות. היא כותבת:
to beat people out for jobs, computer systems don't necessarily have to be better at those jobs…. Because they work, more or less, for free.
מחברי החוברת אינם מבטלים את מקומם של המורים בנעשה החינוכי. הם אפילו מדגישים ששילוב מוצלח של הבינה המלאכותית בחינוך דורש שיתוף פעולה עם מורים. ובכל זאת, מורגש שבעתיד במקרה הטוב המורים עשויים לסייע לאלגוריתמים יותר מאשר האלגוריתמים לשרתו את המורים. קמנץ בוודאי צודקת כאשר היא מציינת שכתוצאה מהצלחת ה-AIEd, אם כי לא בהכרח מהחזון שלה, ההשפעה של המורים (האנושיים) על תהליך הלמידה תצומצם. היא צודקת גם בקביעה שעם חדירת ה-AIEd אנחנו עתידים לראות ריבוד מעמדי: תלמידים ממשפחות בעלות אמצעים יזכו למורים אנושיים ואילו תלמידים עניים ישבו מול צגי מחשב והתקדמותם בלימודים תיקבע על ידי אלגוריתמים.

הביקורת של קמנץ איננה חריפה כמו זאת של קראשן. היא אמנם מזהה נקודות מדאיגות בחוברת של פירסון, אבל להבדיל מקראשן היא איננה חוששת לשלום תלמידי בתי הספר אם וכאשר הרעיונות שבחוברת ייושמו. אבל כאשר מצרפים את הביקורת של קמנץ לזאת של קראשן התמונה העתידית של הבינה המלאכותית בחינוך נראית הרבה פחות נוצצת מאשר זאת שחברת פירסון מציירת. דווקא לא צריכים להיות פרנואידיים על מנת להרגיש שסדר היום האלגוריתמי של הבינה המלאכותית בחינוך עלול להרע לתלמידי בתי הספר.

תוויות: , ,

יום ראשון, 27 במרץ 2016 

בשבח הלמידה האיטית

לפני כשלושה שבועות אודרי ווטרס פרסמה מאמרון חשוב שמתייחס למה שאפשר לכנות "למידה כהרף עין" (באנגלית – instant learning). ווטרס כתבה בעקבות פרסום ידיעה, בסוף פברואר, אודות מחקר שבו גירוי במוח באמצעות אלקטרודות זירז, לכאורה, למידה של כישורים. בלשון אחת הכותרות שהתייחסו לידיעה שפורסמה בעיתונות על ידי מעבדות HRL, החברה שערכה את הניסוי:
המחקר שאליו ההודעה לעיתונות מתייחסת עסק ברכישת היכולת להטיס מטוס. אם הבנתי נכון (ויתכן שפספסתי לא מעט) החוקרים תיעדו את הפעילות המוחית של טייסים מומחים, ושידרו אותות למקומות שזוהו כפעילים בעת טיסה במוחות הטייסים המומחים למוחות של פרחי טייס. הכל נשמע מאד מורכב, וזה בוודאי נכון, אבל החוקרים לא היססו לרמוז שביסודו של הדבר מדובר במשהו יחסית "פשוט". סרטון YouTube שמלווה את ההודעה לעיתונות, למשל, פותח בשאלה:
What if becoming an expert pilot were as simple as putting on a cap?
ווטרס, בהתייחסות שלה למחקר עצמו, מציינת שתי נקודות. תחילה, היא מציינת שהחוקרים עצמם, שללא ספק רצו לזכות בכותרות בעיתונות, לא בדיוק טענו שמה שהם עשו הוא דוגמה ל-instant learning כמו במטריקס. אבל שנית, היא כותבת שעל אף הזהירות של החוקרים לא להגדיר את מה שהם עשו כ-instant learning, רבים בעיתונות הזדרזו כן להשוות את הניסוי למה שאנחנו מכירים מהמטריקס.

ווטרס אמנם צודקת שחברת HRL לא טענה שמה שהם עושים הוא ממש למידה כהרף עין, אבל אין זה אומר שהם לא רמזו שמשהו מהסוג הזה התרחש. בפתיחת ההודעה לעיתונות של החברה אנחנו קוראים:
Much as the sci-fi film "The Matrix" depicted a device capable of enhancing skill acquisition, researchers at HRL Laboratories, LLC, have discovered that low-current electrical brain stimulation can modulate the learning of complex real-world skills.
במילים אחרות, כחוקרים הם נזהרים מלומר שיש כאן למידה כהרף עין, אבל כאנשי יחסי ציבור הם יוצרים את התנאים שבהם אחרים יוכלו לעשות זאת. ואחרי שהם רומזים, הם בוודאי אינם מתלוננים כאשר אתרים שספק עוסקים בחדשות אלא רק בפרסום ידיעות שמושכות קליקים, כמו במקרה הזה אתר RT, עולים על הסיפור וכותבים:
Take the red pill: Researchers develop ‘Matrix’-style brain stimulator that instantly teaches skill
אני מודה שלשם שינוי לא קראתי את כל המחקר שעליו ההודעה לעיתונות מתבססת. אין לי הכישורים המקצועיים כדי ממש להבין אותו. עם זאת, מתברר שקיימים ספקות לגבי אמינותו של כתב העת שבו המחקר התפרסם. ווטרס סוקרת את המחקר עצמו ובהגינות אפילו טיפה מוגזמת מגיעה למסקנה שבמקרה הטוב מה שאפשר לקבוע הוא שאין תוצאות ברורות ושיש צורך במחקרים נוספים.

זאת ועוד: אפילו אם יש ביסוס מדעי למחקר שעליו מדווח, המרחק מהביסוס המדעי הזה לבין למידה כהרף עין דוגמת המטריקס עדיין גדול מאד. ואולי זה בעצם אחת הנקודות המעניינות ביותר כאן. יותר מאשר ההיתכנות של למידה כהרף עין שהמחקר בספציפי הזה איננו בדיוק מגלה, מה שמעניין כאן היא הכמיהה שלנו שדבר כזה אכן יתממש. ווטרס מדגישה את הנקודה הזאת וכותבת:
What’s the lure of “instant learning” and in particular “instant learning” via a technological manipulation of the brain? This is certainly connected to the push for “efficiency” in education and education technology. But again, why would we want learning to be fast and cheap? What does that say about how we imagine and more importantly how we value the process of learning?
בקטע הזה ווטרס מעלה שתי נקודות שנראות לי חשובות ומשמעותיות יותר מאשר התוקף המפוקפק של המחקר שהיא סוקרת. קודם כל ווטרס מצביעה על הדמיון בין הלמידה כהרף עין לבין התנופה ליתר יעילות של ההוראה בבתי הספר באמצעות טכנולוגיות חדישות, ועל כך שהיום פונים לטכנולוגיות לזרז את הלמידה. אכן, מי שעוקב אחרי ההבטחות של יזמים בתחום התקשוב החינוכי, וגם קורא את הכותרות שההבטחות האלו מקבלות, רואה את הרצון לזרז את ה-"למידה", את הכמיהה הגדולה לכך שכל "למידה" תתבצע כהרף עין. חשוב לשים לב שהמחקר הנוכחי איננו המקרה היחיד של למידה כהרף עין. לפני שנתיים, למשל, ניקולס נגרופונטה ניבא דרך מקורית להקנות ידע – בליעת כדורים. במסגרת של הרצאת TED הוא הסביר:
My prediction is that we are going to ingest information—we’re going to swallow a pill and know English and swallow a pill and know Shakespeare…. It will go through the bloodstream and it will know when it’s in the brain and, in the right places, it deposits the information.
נגרופונטה מזוהה עם מגמות חיוביות יותר מהרבה מאשר החזון הדיסטופי של המטריקס, אבל יש דמיון רב בין שתי התפיסות ה-"חינוכיות" האלו, וזאת הנקודה השנייה שאליה ווטרס מתייחסת. מי שדוגל בבליעת כדורי ידע או באלקטרודות במוח איננו מתעניין בלמידה כתהליך, כדרך שבה אנחנו נחשפים לעולם ולומדים להכיר אותו ואת עצמנו. במקום זה, הלמידה כהרף עין נתפסת כלא יותר מאשר אמצעי להקניית כישורים שמסיבה זאת או אחרת אנחנו זקוקים להם. ומפני שבסך הכל מדובר באמצעי למטרה, הגישות האלו אינן מוצאות טעם או חשיבות בסקרנות, או ברצון לגלות משהו חדש. כאשר הדרך היעילה ביותר להעביר מידע היא המטרה אין סיבה לנסות לעורר התעניינות, או ליצור הנאה בתהליך הלמידה.

כאשר הרהרתי על ההבדל התהומי הזה בין הדרך שנראית לי הרצויה ללמוד לבין הלמידה כהרף עין נזכרתי בקטע ידוע מתוך Self-Realization as the Moral Ideal מאת ג'ון דיואי, מאמר שהתפרסם לפני בערך 120 שנה. שם דיואי ציווה עלינו:
Cease conceiving of education as mere preparation for later life, and make it the full meaning of the present life.
קשה לי להבין למה אנחנו מתקשים ליישם דבר כל כך הגיוני, ושבמקום זה אנחנו נוהרים אחרי "פתרונות" לימודיים כמו אלקטרודות על המוח או בליעת כדורים. ה-"פתרונות" האלה של למידה כהרף עין אולי (וזאת "אולי" מאד גדולה) מעניקים לנו "ידע" אבל הם מתעלמים לחלוטין מההרפתקה האמיתית שהיא הלמידה.

תוויות: , , ,

יום ראשון, 20 במרץ 2016 

אולי ישן, אבל עדיין מאד מומלץ

תקציר המאמרון הזה: אני רואה כתבתי הרבה יותר מאשר התכוונתי. אפילו אם הם מעניינים, דבריי כאן אינם העיקר. העיקר הוא המאמרון של פיל מקראיי. מומלץ בחום לקורא, וגם לשמור.

מידי שבוע כתבות רבות, מאמרוני בלוג, וידיעות למיניהם מתפרסמים אודות התקשוב בחינוך. אין באפשרותו של אף אחד לעקוב אחרי כל מה שמתפרסם. לשמחתי מספר אנשים ו/או ארגונים דואגים לסקור את התחום כך שבעזרתם אפשר להגיע לדברים מעניינים וכדאיים מבלי לבזבז זמן יקר בחיפוש. כמו עם כל תחום אחר, חלק מכובד ממה שמתפרסם איננו מקורי, או מעניין. יש מחקרים והגות שחשוב להכיר, ושאחריהם כדאי לעקוב, אבל יש גם המון חומר פרסומי ושיווקי, והגיגים שהם רחוקים מלהיות מקוריים. במקרים רבים קריאת פיסקה פותחת של כתבה מספיקה כדי להיווכח שאין סיבה לקרוא את הכל. למען האמת, כאשר קוראים כתבה שאיננו אלא מחזוּר על סיסמאות נדושות מרגישים הקלה מסויימת – הנה לפחות עוד דבר אחד שלא צריכים לקרוא עד הסוף. וכמובן – מי אני להתלונן. הרי גם אני חוזר על עצמי לעתים די קרובות.

לפעמים קורה שקוראים משהו חדש שבכלל איננו מחדש דבר, אבל בתוך אותה כתבה נתקלים בקישור למשהו מרשים מאד שאחרת לא היינו מגיעים אליו. ולפעמים המשהו הזה יחסית ישן וחבל שפספסנו אותו. במקרים כאלה אפשר להגיד שמוכנים לסלוח על זה שאין חדש, כי הרי דרכו זכינו להגיע למשהו איכותי. כך היה אצלי לפני שבוע.

יש פתיחוֹת שמבטיחות יותר מאשר הן מקיימות. מאמר ב-Medium שאליו הגעתי לפני שבוע הוא דוגמה טובה לכך. בראש הכתבה הופיע איור שמבוסס על אמירה של ג'ואי איטו, המנהל הנוכחי של ה-Media Lab של MIT. האיור ביטא את הרעיון שהחינוך צריך להשתנות – מהוראה ריכוזית לרשת של לומדים. כפתיחה מדובר ברעיון חשוב, אבל לטעמי המאמרון עצמו לא הוסיף שום תובנה חדשה. אבל כזכור, כדאיותו של מאמרון איננה נמדדת רק ברעיונות שבהם הוא עוסק. לפעמים הוא מוביל אותנו למידע נוסף, איכותי יותר. כך היה הפעם, כאשר בתוך הכתבה מצאתי קישור למאמרון של אלפי קון (Alfie Kohn) מלפני שנה. דווקא את המאמרון של קון קראתי כאשר הוא התפרסם ואפילו מצאתי שסימנתי אותו בדואר שלי כמשהו שעליו רציתי לכתוב. אינני יודע למה לא עשיתי זאת אז, אבל שמחתי להגיע אליו שוב. זאת עוד: בתוך המאמרון של קון מצאתי קישור למאמרון שהתפרסם שנתיים לפני כן, מאמרון שאליו לא הגעתי כאשר קראתי את המאמרון של קון בפעם הראשונה.

המאמרון ב-Medium עסק בצורך של מערכות החינוך ליצור תחושה של מעורבות אישית אצל הלומדים. עבור כותב המאמרון (ועבור רבים אחרים, כמובן) אותה מעורבות אישית איננה יכולה להסתכם בהתעניינות במתרחש בשיעורים. ואם כך, כותב המאמרון שאל, מה כן? הוא השיב, כצפוי, שהמעורבות צריכה לעורר את האפשרות של השפעה של ממש על חיי הלומדים. אם זה איננו מה שקורה:
I would suggest that if the answer to this question is not something compelling, we should encourage our young people to stay home and surf the internet, travel, sleep or read a good book.
באמירה הזאת יש כתב אישום חמור כלפי מערכות החינוך, אם כי אינני בטוח שכותב המאמרון התכוון להיות כל כך חריף או תקיף. הרי אם אכן נכון שאפשר לקבל מהבית, מהרשת ומספרים את אותו "חינוך" שבית הספר מבקש להעניק, אז מערכות החינוך הן בעצם בזבוז משווע. אבל מלבד ההתייחסות החריפה הזאת לא מצאתי במאמרון משהו שלא ניתן למצוא בכתבות רבות אחרות ... מלבד הקישור שהזכרתי קודם.

המאמרון בן השנה של קון היה הרבה יותר ממוקד. קון מתאר את ההבדל בין "למידה אישית" (personal learning) לבין "למידה מותאמת אישית" (personalized learning). הוא כותב:
Personal learning entails working with each child to create projects of intellectual discovery that reflect his or her unique needs and interests. It requires the presence of a caring teacher who knows each child well.

Personalized learning entails adjusting the difficulty level of prefabricated skills-based exercises based on students’ test scores. It requires the purchase of software from one of those companies that can afford full-page ads in Education Week.
בנוסף, קון מתאר את אנשי החינוך שעשויים להתלהב מ-"למידה מותאמת אישית". הוא איננו חוסך בתיאורים כדי שנדע מה דעתו עליהם:
Two overlapping groups of educators seem particularly enamored of PLI (מינוח של קון – Personalized Learning Inc.): (1) those who are awed by anything emitted by the private sector, including books about leadership whose examples are drawn from Fortune 500 companies and filled with declarations about the need to “leverage strategic cultures for transformational disruption”; and (2) those who experience excitement that borders on sexual arousal from anything involving technology – even though much of what falls under the heading “ed tech” is, to put it charitably, of scant educational value.
יכול להיות שיש מי שיגיד שגם כאן אין הרבה חדש, ואכן, קון איננו היחיד שמבקר את הנהירה אחרי "למידה מותאמת אישית". אבל קון מבחין הבחנה מדוייקת בין שני סוגי למידה שהם לכאורה דומים, וזה מה שמרשים במאמרון. קון מסביר למה "למידה" איננה סתם רכישת עוד ועוד מידע, והוא גם מראה שהמטרה של "למידה מותאמת אישית" היא בעיקר העלאת ציונים במבחנים. הוא גם מראה שלעתים קרובות מדי התקשוב משרת את המבחנים, ולא את הלמידה.

תוך כדי הכנת הסקירה הזאת מצאתי את עצמי שואל אם אולי הסיבה שבסופו של דבר לא כתבתי על המאמרון של קון לפני שנה קשורה לעובדה שגם כל הנקודות שציינתי למעלה נכתבו פעמים רבות. אולי הרגשתי שאפילו אם אני מהנהן בראש בהסכמה לכל מה שקון כותב, לא היה צורך לציין את המאמרון הספציפי הזה. יתכן. הרי לדעתי מדובר במאמרון מצויין, אבל לא בהכרח יוצא דופן. וזה מביא אותי למאמרון שאליו קון מקשר במאמרון שלו.

קון מקשר למאמרון של פיל מקראיי (Phil McRae) שהתפרסם שנתיים לפני-כן, באפריל 2013. בתחום שבו כמעט מידי שבוע מופיעים כלים חדשים, ויישומים מציפים את השוק כך שמורה בקושי מצליח להכיר אחד לפני שאחר דוחק אותו הצידה (שלא לדבר על כך שמדובר בתחום שבאופן תדיר ממציא את החינוך מחדש), שלוש שנים הן תקופה מאד ארוכה. לאור זה המאמרון של מקראיי מרשים במיוחד. כבר אז מקראיי, מרצה באוניברסיטה של אלברטה (קנדה) ובעל משרה באיגוד המורים של אלברטה, שלא הכרתי עד לקריאת המאמרון הזה, חזה את הכיוון שבו התקשוב החינוכי פונה, כיוון שאפשר לזהות כבר מכותרת המאמרון:
למען האמת, באורך של מעל 5000 מילים קשה להתייחס למה שמקראיי כתב כ-"מאמרון". מדובר במאמר מקיף שסוקר את ההיסטוריה של "מכונות הוראה" ומסביר למה הנסיונות של "למידה מותאמת אישית" אינם אלא גירסה דיגיטאלית של אותם נסיונות. מקראיי מסביר שהיום, כמו בעבר, השאיפה למערכות הוראה ממוחשבות מוּנעת על ידי תפיסה מצומצמת למדי של למידה, כאשר הדגש הוא על מה שניתן לבדוק באמצעות מבחנים:
Adaptive learning systems (the new teaching machines) do not build more resilient, creative, entrepreneurial or empathetic citizens through their individualized, linear and mechanical software algorithms. Nor do they balance the desire for greater choice, in all its manifest forms, with the equity needed for a society to flourish. Computer adaptive learning systems are reductionist and primarily attend to those things that can be easily digitized and tested (math, science and reading). They fail to recognize that high quality learning environments are deeply relational, humanistic, creative, socially constructed, active and inquiry-oriented.
מקראיי איננו מסתפק בביקורת. הוא מתאר רצף בגישות "חינוכיות" החל בתפיסות של "ניהול מדעי" של טיילור ותרגומן לחינוך על ידי תורנדייק, דרך הביהייביוריזם של סקינר ואחריו הבינה המלאכותית של שנות ה-70, ועד לימינו. בכל אלה הוא מזהה את אותה השאיפה – לייעל ולשכלל את מלאכת מסירת המידע אל הלומד. בכל הגלגולים מדובר באותה מסירה, תוך עדכון האדרת הטכנולוגית:
Adaptive learning systems still promote the notion of the isolated individual, in front of a technology platform, being delivered concrete and sequential content for mastery. However, the re-branding is that of personalization (individual), flexible and customized (technology platform) delivering 21st century competencies (content).
מקראיי מודה שיש משהו מאד מפתה בגישות ה-"אישיות" אותן הוא מבקר. אבל הוא מזהיר שה-"פתרונות" שחברות פרטיות מציעות למערכות החינוך כדי לכאורה לקדם את הפן ה-"אישי" הזה מגבירים את המעקב אחרי הלומדים (כדי לעזור להם להתקדם, כמובן). לדעתו הפתרונות האלה עתידים להגביר את התלות של מערכות החינוך בחברות שאוספות את המידע על הלומדים. הוא צופה שהמשך התהליך הזה מהווה איום של ממש על החינוך הציבורי.

המאמרון של מקראיי מציג תמונה מקיפה על הכיוונים שבהם התקשוב בחינוך מתפתח. המאמרון אמנם נכתב לפני שלוש שנים, אבל הוא איננו נקרא כמסמך היסטורי. במקום זה אפשר להגיד שיש בו נבואה. יתכן שלפני שלוש שנים היה עלינו לראות במאמרון אזהרה. היום, למרבה הצער, הרבה ממה שמקראיי חזה כבר התגשם. גם היום חשוב לקרוא את דבריו – לפני שיהיה מאוחר מדי לשנות את הכיוון.

תוויות: , , ,

יום שני, 14 במרץ 2016 

אחרי 10 שנים

לפני קצת יותר מארבעה חודשים פרסמתי כאן המאמרון ה-1000 של הבלוג הזה. באותה הזדמנות ניסיתי לסקור כיצד אני תופס את מקומו של הבלוג הזה במכלול קהילת העוסקים בתקשוב בחינוך בישראל. המאמרון ההוא עסק בעיקר במקום שעיצבתי לעצמי בקהילה הזאת – עמדה ביקורתית כלפי העדר ראייה היסטורית של השפעות הטכנולוגיה על החינוך, וגם כלפי המרדף המתמשך אחר כלים חדשים שלכאורה יחוללו את השינוי המיוחל בחינוך.

גם המאמרון הזה נכתב בנקודת ציון חשוב – המאמרון הראשון בבלוג הזה התפרסם לפני עשר שנים בדיוק. אם במאמרון ה-1000 ניסיתי לבדוק כיצד אני ממקם את הבלוג בתוך קהילה רחבה, הפעם אני מבקש לבדוק את השינויים שהתרחשו בנושאים שאליהם התייחסתי במהלך התקופה הזאת. ברור לי שהמיקוד של הבלוג הזה היום שונה מהמיקוד שלו לפני עשר שנים, וחשוב לנסות להבין למה.

אף אחד, כמובן, איננו עומד במקום במשך עשר שנים. לו הייתי עושה זאת לבלוג הזה היו, בוודאי, אפילו פחות קוראים מאשר המעטים שמגיעים אליו היום. זאת ועוד: שינוי במוקד ובדגשים הוא לא רק בלתי-נמנע, הוא גם דבר מבורך. לרוב, השינויים כאן נבעו משני גורמים המשולבים זה בזה. תחילה, אני השתניתי. נושאים שהעסיקו אותי בעבר פחות מעסיקים אותי היום. אבל במידה רבה השינוי במה שמעסיק אותי נובע מהשינוי שהתרחש בנוף התקשובי (הן בחינוך, והן בחברה בכללותה). יוצא שמה שפעם היה נראה לי כחשוב וראוי להתייחסות הפך למשני ואילו נושאים אחרים תפסו את מוקד ההתעניינות.

במשך שנותיו הראשונות הבלוג הזה עסק בעיקר בפוטנציאל של ה-WWW לפתוח את עולם המידע ללומדים שעד אז יכלו לינוק מידע כמעט באופן בלעדי מספרי הלימוד. בנוסף, התלהבתי מיכולתם של כלי Web 2.0 ליצור למידה פעילה שמעמידה את הלומד במרכז. פעמים רבות כתבתי על בלוגים ועל כלים שיתופיים למיניהם והדגשתי שכאשר כלים כאלה נמצאים בידיהם של הלומדים החינוך הופך לממוקד לומד. הדגשתי גם שהנגישות לעולם פתוח ובלתי-מוגבל של מידע מאפשרת סוג חדש של קשר בין מורה לתלמיד ומכרסמת בסמכות המסורתית של המורה. במהלך השנים אמירות כאלה הצליחו להשתרש בשיח החינוכי עד שהן נעשו לקלישאות, אבל על אף העובדה שמשמיעים אותן באופן תדיר, קשה להגיד שהן באמת התממשו, או הביאו לשינוי המיוחל.

עם הזמן ראיתי שהפוטנציאל של ה-WWW ושל כלי Web 2.0 איננו ממומש בחינוך, וראיתי גם שהכלים העוצמתיים האלה נדחקו הצידה כאשר את מקומם תפסו כלים נחמדים שבסך הכל אפשרו למורים לעורר עניין רגעי בשיעורים שעל פי רוב לא היו שונים ממה שהכרנו בכיתות לפני התקשוב. ראיתי גם שהשאיפה לכלי אישי לכל תלמיד, אם מחשב נייד, או טאבלט, או סמרטפון, הזמינו עיסוק נחמד בכיתה אבל כמעט ולא השפיעו על תהליכי ההוראה והלמידה שנשארו כפי שהיו. וגרוע מזה, ראיתי כיצד יזמים (שלרוב באו מחוץ לעולם החינוך) מצאו דרכים לאסוף נתונים אודות הלומדים על מנת לייעל את מלאכת מסירת הידע מהמורה, ומספר הלימוד, לתלמיד. לא לתינוק הזה פיללתי.

השינוי היה הדרגתי. יתכן שאפילו לא שמתי לב בעצמי לכך שפחות ופחות כתבתי על הדרכים שבהן התקשוב יכול להשפיע לטובה על החינוך, ויותר ויותר קוננתי על הכיוונים הבעייתיים שבהם התקשוב בחינוך פנה. אבל בשלב מסויים נעשה לי מאד ברור שהתקשוב שבו תליתי תקוות גדולות כבר איננו משרת את השינוי בתפיסות חינוכיות לו ייחלתי, ובמקום זה הוא התחיל לשרת את ה-"שיבוש" שבינו לבין למידה של ממש יש קשר רופף בלבד.

אני מתאר לעצמי שאי-שם במהלך השינוי הזה במיקוד של הבלוג חלק מהקוראים הפסיקו לקרוא אותו. אני יכול להבין את מי שאולי עשה זאת. הרי נעשיתי נרגן ופעם אחר פעם התלוננתי על הכיוון הרווח שבו התקשוב מתפתח. אפשר אולי להגיד שמצאתי את עצמי במין היפוך של בלעם – תחילה רציתי לברך על התקשוב, אבל במקום זה במהלך הזמן יצאתי מקלל. אך מה לעשות, נדמה לי שזה היה, ועודנו, צו השעה.

במהלך השנים האלו ראיתי כיצד בלוגים תפסו מקום של כבוד בדיון החינוכי, אבל גם כיצד הן נדחקו הצידה, וכמעט נעשו לקוריוז שמזכירים תקופה שחלפה. לפני כחודשיים מרטין וולר, שגם הבלוג שלו בערך בן 10 ועוסק בנושאים דומים לבלוג הזה, כתב על הנסיון שלו כבלוגר. וולר הדגיש שהמרחב של הבלוגוספירה החינוכית השתנתה מאד במהלך השנים, והשינויים שהתרחשו השפיעו מאד על כיצד הוא רואה את הכתיבה לבלוג:
I think there is a mixture of feelings about blogging, and edublogging in particular. These include nostalgia (it’s not as good as it used to be), disappointment (it didn’t revolutionise the world like we thought it would), fatigue (this austerity, work hard all the time, continually monitored stuff has just taken it all out of me), and embarrassment (who does blogging now, Grandad?).
מצאתי את עצמי מהנהן בראש לקריאת כל אחת מהנקודות שוולר ציין. ובכל זאת, לא הופתעתי כאשר בסוף המאמרון שלו הוא פסק:
So, no the edublogosphere isn’t what it was. And that’s just great. Becoming a blogger is still the best academic decision I ever made.
אינני יודע עד כמה מה שמתפרסם כאן מהדהד בחוגים חינוכיים מעבר לדפים האלה, או מעבר לחוג מאד מצומצם של קוראים (שבוודאי ממילא מסכימים עם מה שאני כותב). אבל אני יודע היטב שההתמודדות עם המתרחש בתקשוב בחינוך בכתיבה פומבית מאפשרת לי לפתח פרספקטיבה של טווח רחוק שבעיני נחוצה לנו מאד. הנכונות לכתוב, ולפרסם, וגם לקרוא שוב את מה שכתבתי ולגלות שטעיתי ושיש המון שאני עדיין אינני יודע, הם עבורי הרפתקה מרתקת ומלמדת.

והיום, אחרי עשר שנים?

התקשוב ימשיך להשתלב לתוך מערכות החינוך (הן ב-K12 והן בהשכלה הגבוהה). זאת עובדה, ומזמן הוא איננו זקוק לי כמעודד שיריע לכל מכשיר, או כלי, או משחק, חדש. יש אחרים שעושים זאת במרץ, גם כאשר ההישגים שאלה יכולים לזקוף לעצמם מצומצמים ורחוקים מלהרשים. אבל אין זה אומר שאני התאכזבתי מהתקשוב. אני עדיין רואה בו מנוף לשינוי החינוך. הבעיה היא שהיום המנוף הזה מרוכז בידיהם של גורמים שמייחלים לשינוי שונה מזה שלו אני מייחל. אם לפני עשר שנים הרגשתי (אם בצדק או לא) שאנחנו בדרך הנכונה, היום אינני מרגיש כך. ובעצם, זה מחייב אותי להשמיע את הקול שלי במשנה תוקף. על אף העייפות אני מבטיח להמשיך לעשות זאת, אם כי לא אתנגד אם אחרים יצטרפו למאמץ.

תוויות: , ,

יום שבת, 5 במרץ 2016 

גם את זה ימצאו דרך למדוד

בתי הספר מוצפים במבחנים. יש מבחנים שבוחנים אם תלמידים רכשו (או לפחות מחזרו) את מה שהם שמעו בשיעורים, וכמובן יש גם יותר ויותר מבחנים שנערכים לא על מנת לדעת אם התלמיד "למד" אלא כדי למקם את התלמיד, את בית הספר, וגם את המורה, בתמונה כוללת של ההישגים הצפויים/דרושים של המחוז או המדינה. הרוב המכריע של המבחנים האלה עיוניים. התלמיד אמור להראות מה הוא זוכר במתמטיקה, בלשון, בהיסטוריה, ועוד. אבל בספרות החינוכית של היום שמים דגש הולך וגדל על תכונות אופי שהתלמיד אמור לרכוש, תכונות שיבטיחו את הצלחתו בהמשך לימודיו ובהמשך החיים. האם ניתן לבחון את התכונות האלו?

כתבה חדשה ב-Mind/Shift מדווחת שהממשל המרכזי בארה"ב מתחיל לחייב את המחוזות לבחון את תלמידיהם לא רק בנושאים עיוניים, אלא גם לבדוק את התקדמות התלמידים בלפחות ממד לא-אקדמי אחד – גדילתם החברתית והרגשית, למשל. היום מרבים להצביע על יכולות "לא קוגניטיביים" כמו אמפתיה, ויסות עצמי, וראיית עמדתו של הזולת, כחשובים להצלחה בלימודים אקדמיים. ולכן יש גם רצון לבדוק עד כמה התלמידים מתקדמים בפיתוח תכונות כאלה. אבל כפי שהכתבה מציינת:
A much thornier issue remains how to accurately measure qualities that are so personal and context specific.
הכתבה ב-Mind/Shift מתבססת על כתבה בניו יורק טיימס שמכילה תיאורים של נסיונות של בתי ספר ללמד את התנהגויות הדרושות להצלחה בלימודים ... ולבחון עד כמה אלה נלמדים על ידי התלמידים. מתברר שאפילו אלה שמבקשים להכניס את לימוד ההתנהגויות האלו לתוך בתי הספר מביעים ספק רב בנוגע לאפשרות לבחון את מידת רכישתם. לפי הטיימס:
But the race to test for so-called social-emotional skills has raised alarms even among the biggest proponents of teaching them, who warn that the definitions are unclear and the tests faulty.
אפילו אנג'לה דוקוורת, אולי החוקרת המזוהה ביותר עם הוראת ההתנהגויות הרצויות (ספרה "Grit" יוצא לאור בקרוב) איננה דוגלת במבחנים כאלה. שוב לפי הכתבה בטיימס:
She resigned from the board of the group overseeing the California project, saying she could not support using the tests to evaluate school performance. Last spring, after attending a White House meeting on measuring social-emotional skills, she and a colleague wrote a paper warning that there were no reliable ways to do so. “Our working title was all measures suck, and they all suck in their own way,” she said.
אני מניח שקל לנחש שאינני תומך במבחנים מהסוג הזה, אבל אין זה אומר שאני מסכים עם הספקות שמועלים בסיום הכתבה ב-Mind/Shift. שם, בנוסף לספקות, אפשר גם למצוא סיבה טובה לכך שאנחנו עתידים לראות מבחנים כאלה בבתי הספר:
One argument in favor of measuring non-cognitive skills is tied to the funding that would support teaching those skills. The system tends to provide instructional dollars for things that get measured. But can this be done effectively?
במילים אחרות, קיים כסף עבור מי שיציע דרכים למדוד את הכישורים הרצויים (וכמובן גם למי שיציע תכניות לימודים לפתח אותם). הבעיה היא שנכון להיום לא מצליחים למצוא דרכים למדוד את התכונות שמבקשים לפתח.

בשלב הזה חשוב להעיר שלעתים קרובות הדגש על פיתוח הגישה הנכונה ללמידה אצל הלומד אינו אלא דרך להאשים את הלומד בכשלון של עצמו. הקלף הזה זוכה לשימוש רב בקהילות עניות וחלשות. לפי הגישה הזאת לא משנה אם התלמיד מגיע לבית הספר רעב, או אם התנאים בביתו אינם מאפשרים לו לעשות שיעורי בית – הוא הרי אמור לפתח תכונות אופי שמאפשרים לו להתגבר על התנאים האלה. בצורה דומה, תנאיי בית הספר – ספרי לימוד ישנים, כיתות ישנות ומלוכלכות – אינם חשובים אם התלמידים יצליחו לפתח Grit. באמצעות התכונה הזאת הם יוכלו להתגבר על הקשיים וללמוד את מה שצריך. כאשר דווקוורת ואחרים מביעים חשש מהנסיון לבחון תכונות אופי, במידה רבה הם עושים זאת מפני שהם יודעים ש-"אופי" איננו יכול לנצח את המציאות.

אבל אם הממשל מציע כסף, אין ספק שמישהו ינסה להשיג אותו. נדמה לי שאפשר להיות בטוחים שכבר היום לא מעט יזמים מנסים להציע דרכים לערוך בחינות סביב התפתחותם של תכונות אופי, או לבדוק את אלה בדרכים אחרות. חלק מהפיתוחים בתחומים של איסוף מידע על הלומד והמעקב אחר מידת הריכוז שלו כבר מצביעים על הכיוון הזה.

כבר לפני כשנתיים חברת SensorStar, למשל, פתחה מערכת EngageSense שמצלמת את הפרצוף של כל תלמיד בכיתה, כאשר באמצעות אלגוריתמים שמנתחים את הבעות הפנים שלהם בזמן אמת ניתן לקבוע את מידת ההתעניינות או הריכוז של התלמיד. לא קשה לדמיין שעם כמה שינויי דגש איסוף נתונים כאלה במהלך סמסטר שלם יכול לשקף עד כמה התלמיד "התאמץ" במהלך השיעורים שלו, או באיזו מידה הוא היה קשוב למורה או לעמיתיו.

וסביר להניח שיש פתרונות קלים יותר. כבר היום מיליוני אנשים עונדים כלים כמו ה-FitBit שאוספים נתונים רבים מאד על מצבם הפיסי. הצלבת המידע הזה עם השיעורים שתלמיד לומד בכיתה יכול, למשל, להוות עדות שהתלמיד שפעיל במגרש המשחקים דווקא אדיש למתרחש בכיתה. אין אפילו צורך במבחנים – התלמיד נמצא תחת "מבחן" מתמיד.

אינני דוגל בפתרונות כאלה, אבל נדמה לי שתהיה זאת תמימות לחשוב שאין היום יזמים שחושבים על "פתרונות" כאלה ומפתחים אותם. הדרישה של הממשל המרכזי לפתח בחינות עבור כישורים סוציו-רגשיים, והכסף שיגיע למי שיצליח לפתח מבחנים כאלה, יזרזו את תהליך הפיתוח. ו-"הצלחה" כמובן, תגרור הצלחה, כך שבוודאי נראה עוד ועוד מבחנים מהסוג הזה. בעתיד הלא כל כך רחוק התלמיד בכלל לא ילך לבית הספר כדי ללמוד, אלא כדי למבחן.

תוויות: ,

יום שלישי, 1 במרץ 2016 

זה כמו ...

יש הגיון בנסיון לבחון כיצד חדירת התקשוב (או אי-חדירתו) לתחום החינוך דומה או שונה לחדירתו לתחומים אחרים. הנסיון הזה מאפשר לנו להעמיד את החינוך לצד תחומים אחרים על מנת לזהות את ייחודו (אם יש, כמובן). רבים נוהגים לציין, למשל, שהחינוך הוא התחום היחיד בחיינו המודרניים שעדיין לא הושפע באופן משמעותי מהתקשוב. זה נאמר כל כך הרבה פעמים שהוא הפך לאמיתה, גם אם במידה רבה הוא חושף העדר ראייה היסטורית בנוגע לחינוך, ולדרכים שהוא השתנה במהלך הדורות.

לפני כשבוע, בעקבות ביקור אצל רופא, לארי קובן הרהר בנושא הזה. קובן כותב שרופאו האישי מרבה להשתמש בחידושים תקשוביים והעובדה הזאת גרמה לו לנסות לבחון למה התקשוב הצליח לחדור לרפואה אבל עדיין מתקשה לחדור לחינוך. קובן מסביר:
I began to wonder why doctors so easily integrated new devices–either as early adopters or even “laggards”–into their daily encounters with patients while it has been a long slog with getting computers integrated seamlessly into daily lessons.
הנסיונות להסביר למה זה קורה מתמקדים לרוב בפחד להשתנות של המורים, או במערכות חינוך שעדיין מחנכות לעבר במקום לעתיד. קובן מחפש הסבר רציני יותר, והוא מצביע על ההבדלים בין עבודת הרופא לבין עבודת המורה. הוא מציין שלעומת הרופא שפועל מול מטופל יחיד, המורה עובד מול כיתה שלמה. בנוסף, ולעומת זאת, לעתים קרובות התרבות הבית-ספרית קבועת שהמורה פועל לבדו, ללא קשר פעיל עם עמיתיו כך שלא נוצרת תרבות של שאיפה לשיפור איכות העבודה:
Any answer to the question has to take into consideration the differences between the practice of teaching and the practice of medicine. Teaching is a group process, one adult working with 15-30 students at a time while the latter is commonly one-to-one. Moreover, the age-graded school gives teachers located in self-contained classrooms a degree of autonomy; yet the structure also isolates them from colleagues. It is hard for teachers to collaborate within the school, much less the district level, and to become part of a culture where constant improvement is the norm, not the exception.
קובן מעלה נקודות חשובות, אבל נדמה לי שיש נקודה נוספת שהוא איננו מעלה. ברפואה התקשוב משמש ככלי המסייע לרופא לבצע את עבודתו – גם בתחום האבחון וגם בתחום הטיפול. בחינוך היום, יותר מאשר התקשוב בא כדי לסייע למורה הוא בא להחליף אותו. (ללא ספק חלק מכובד מההתנגדות כלפי התקשוב בקרב מורים נובע מהחשש שזאת אכן הכוונה.) אף אחד איננו שולל את מרכזיותו של הרופא בתהליך הטיפול בחולי, אבל רבים מהמחדשים והמשבשים היום מצהירים שהמורה מיותר לתהליך ההוראה.

לְמה עוד אפשר להשוות את מלאכת ההוראה? מה קורה כאשר במקום להשוות את החינוך לרפואה אנחנו משווים אותו להסעות במוניות? זה מה שמרטין וולר מבקש לעשות במאמרון חדש. וולר שואל האם החינוך יכול ללמוד מחברת ההסעות Uber. הוא כותב שלעתים קרובות פרשנים בתחום החינוך מתלהבים מעסקים חדשים, לרוב בתחומים טכנולוגיים, ומבקשים לבחון כיצד משהו דומה היה בא לביטוי בתחום החינוך. דווקא בגלל זה הוא התלבט אם בכלל לכתוב על הנושא של Uber:
There is a very strange tendency in technology writing to take any successful business and view it as a universal acid. All of the commentators and tech media go on an obsessive hunt across every sector: THIS MUST APPLY EVERYWHERE!! is the mantra. So we get “Uber for [insert sector of your choice]” pieces everywhere. I guess they’re easy to write, and people seem to like reading them.
חיפוש מהיר מראה שוולר צודק. חיפוש על, למשל, Uber and education מעלה אלפים רבים של תוצאות, והגישה של רבות מאלה היא לטובת השיבוש. טארל הלסקה, סגנית שר חינוך אמריקאי לשעבר, לדוגמה, כתבה לפני חמישה חודשים:
I believe there is someone out there who is on the verge of creating a sort of UberEd, and it is almost certainly not a university president or federal lawmaker. Instead, it’s an entrepreneur who grasps the importance of putting students first who stands to start making waves in higher education.
רבים אחרים מביעים דעה דומה. בקיץ של 2015, למשל, סבסטיאן תרון טען שהיום, כמו שכמעט כל אדם יכול להתקבל כנהג Uber, באמצעות Udacity:
now every person with a computer can become a global code reviewer
אפשר להבין שמעניין, ונוצץ, יותר לבדוק כיצד Uber דומה לתהליך ההוראה מאשר להשוות בין עבודת הרופא לבין זאת של המורה. Uber, הרי נתפסת כהצלחה אדירה שמגלגלת מיליארדים. נדמה שכולם משוכנעים שהמודל של Uber עתיד לכבוש עוד ועוד תחומים, ורבים מחפשים את הדרך ליישם את המודל הזה בחינוך. לפי וולר הנטייה הזאת כל כך נפוצה שמעטים מאד מנסים לבחון כיצד החינוך איננו דומה לתחומים שבהם המודל של Uber מצליח לחדור. וזה מה שהוא מבקש לעשות.

וולר מונה שישה מאפיינים של נסיעה במונית שיכולים להסביר כיצד Uber עונה על צורך של תחום המוניות, ומול כל אלה הוא מראה למה החינוך שונה. הוא מציין, למשל, שנסיעה במונית בדרך כלל קצרה, ואילו הלמידה היא תהליך ממושך. כמו-כן, למרות תנאים סביבתיים שונים, כל נסיעה במונית דומה לאחרת, ואילו בחינוך לכל תחום ייחוד משלו. הוא מוסיף שפחות או יותר כל מי שיש לו מכונית ורשיון נהיגה יכול להיות נהג Uber, אבל הרבה יותר מסובך להיות מסוגל ללמד נושא מסויים.

וולר מדגיש שכאשר אנחנו נכנסים למונית אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים – להגיע לייעד במחיר הוגן. בחינוך, לעומת זאת:
If you know what you’re looking for, inquiry is unnecessary. If you don’t know what you’re looking for, inquiry is impossible. Put simply, if you’re a learner in a new discipline then you don’t know what it is you need to know. So it is very difficult to bypass institutions that are constructed to help you overcome this very problem.
הוא מסכם בהבדל מהותי מאד:
getting a taxi is simple, getting an education is complex
אבל וולר לא היה צריך לשכנע אותי, ונדמה לי אלה שמבקשים לחדש ולשבש, ולהרוויח בגדול, יהיו אדישים להבדלים החשובים שהוא מעלה.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates