יום שני, 23 במאי 2016 

מתן תשובות איננה התשובה

לפני מספר ימים ויל ריצ'רדסון פרסם מאמרון בבלוג שלו שבמרכזו סרטון YouTube שמציג אוזניות המאפשרות תרגום סימולטני של שיחה. הסרטון מראה כיצד מפתח האוזניות מדבר באנגלית וחברתו הצרפתייה שומעת בצרפתית. אין ספק, ממש מגניב.

אינני יודע בדיוק כיצד התרגום מתבצע, אבל זה כנראה באמצעות אפליקציה שמתווכת בין האוזניות (או בין האנשים שמשתמשים בהן) ומבצעת את התרגום. סביר להניח שאיכות התרגום דומה ליכולות התרגום הנוכחיות של גוגל, והיכולות האלו, כיודע, אינן תמיד משכנעות. אולי בגלל זה כתבה על האוזניות שהתפרסם בעיתון בריטי מציינת בפתיחה שההמצאה עשויה להיות שימושי להזמנת ארוחה במסעדה, או במציאת הדרך לבית מלון, בארץ זרה. שימוש מהסוג הזה קצת צנוע יותר מאשר הצהרתו של המפתח בסרטון:
This wearable uses translation technology to allow two people to speak different languages but still clearly understand each other. It's the dream, you know?
ריצ'רדסון מתלהב מהסרטון, ושואל אלו השתמעויות יכולות להיות לאוזניות כאלו בשדה החינוך. הוא כותב שהוא איננו מתכחש לכך שיש חיוב רב בלימוד שפה זרה, אבל הוא מדגיש שלימוד שפה במסגרת בית ספרית איננו מציאה גדולה. הוא כותב שעכשיו, בזכות מכשיר כזה, קשה לדרוש שתלמידים ילמדו שפה זרה בבית הספר, והוא מסביר:
More important than speaking a foreign language is being understood. That’s getting easier and easier.
כמו ריצ'רדסון, אני רחוק מלהיות משוכנע שבית הספר הוא המקום המתאים ללימוד שפה זרה. הישיבה בכיתה מול מורה שכותב מילים חדשות על הלוח, והעתקת המילים האלו למחברת ושינונן עד אשר הן נקלטות איננה דרך יעילה לרכוש שפה (אפשר, כמובן, לטעון שזאת איננה דרך לרכוש ידע חדש כלשהו). כמו-כן, אני נוטה להסכים עם ריצ'רדסון שעל פי רוב חשוב יותר ליצור מצב שבו יבינו אותנו מאשר ממש לדעת שפה אחרת. אבל אולי דווקא מפני שאני מסכים עם הדברים האלה אני חש צורך לבחון את נושא האוזנייות יותר לעומק.

החינוך מציב את פיתוח היכולת של האדם להשפיע על הסביבה שלו כמטרה מרכזית. הוא מבקש להקנות לאדם את הכלים שיאפשרו לו להבין את עולמו ואת מקומו בו, וגם לפעול לעצב ולשנות אל אלה. על אף העובדה שלימוד שפה במסגרת בית הספר עשוי להיות משעמם ומייגע, השפה שנרכשת היא כלי שיכול לקדם את המטרות האלה. לעומת זאת, על אף העובדה שאוזניות ואפליקציה שמתרגמות משפה אחת לאחרת פותחת אפשרות של תקשורת, הן יוצרות תלות טכנולוגית. במקום לדעת מה אנחנו רוצים להגיד ולמצוא את הדרך לבטא את עצמנו, אנחנו מסתמכים על כלים לעשות זאת. העולם שלנו נעשה שטחי ונטול רבדים של רגש ממשי. איננו מרחיבים ומעשירים את העולם שלנו. מכשיר מתרגם, מגניב ככל שיהיה, איננו מעצים אותנו. הוא בסך הכל מייעל את החיים. אמנם יש כאן דוגמה של פלאי הטכנולוגיה, אבל משום מה אני חושש שהתרגומים שהמכשיר יבצע יהיו נטולי רגש ואנושיות. באמצעות מכשיר כזה אנחנו אולי מעבירים מסר במהירות, אבל אנחנו מוותרים על האתגר של ללמוד לבטא את עצמנו באופן מדויק ומעמיק.

יתכן שהתגובה שלי חריפה מדי. הרי שוב, קשה להתנגד למכשיר שמרחיב את יכולת התקשורת שלנו. במידה מסויימת התגובה שלי מושפעת משפע הפיתוחים האחרים שאנחנו עדים להם לאחרונה, מכשירים שבצורה דומה מייעלים את חיינו, אבל באותו הזמן גם הופכים אותנו לפסיביים לסביבה שלנו. לפני שבוע נערך ה-Google I/O, כנס המפתחים של חברת גוגל. אתר The Verge דיווח על כמה מהפיתוחים שסונדר פיצ'אי, מנכ"ל גוגל, הציג:
At the event, Pichai demonstrated the assistant’s ability to parse context by asking it what movies were playing tonight, specifying that he wanted to bring the kids, and then buying tickets, all without leaving the app and more or less in the way you’d speak to a human. … Google, Pichai said, sees the future of computing as an "ambient experience that extends beyond devices."
מהתיאור הזה ניתן להתרשם שבעתיד הלא רחוק אנחנו ננהל שיחות עם המכשירים שלנו, ואלה יצייתו לפקודות שלנו. אבל מהדוגמאות של פיצ'אי נדמה שאותן שיחות יהיו תכליתיות ובנאליות. הבינה המלאכותית שגוגל מפתחת תשרת אותנו בסידרה ארוכה של פעולות יום-יומיות, רובן קשורות לקניות. גוגל איננה רואה אותנו כאנשים צמאי דעת שפונים לאינטרנט כדי ללמוד על העולם, אלא כצרכנים שאת חיינו אפשר לייעל באמצעות הכלים שהיא מציעה לנו. השימוש באפליקציה ואוזניות כדי לדבר עם מישהו שאיננו מבין את השפה שלנו בוודאי מרחיב אופקים יותר מאשר הפיתוחים האחרונים של גוגל, אבל משום מה אני חושש שגם השיחות האלו יהיו נטולי מהות.

לא קל למי שלפני שנים ראה כיצד התקשוב יכול לחולל שינויים חיוביים בחינוך לראות כיצד ההבטחה הזאת איננה מתממשת. סמוך לפרסום המאמרון של ריצ'רדסון גם ג'ף אוטכט פרסם מאמרון בבלוג שלו. אוטכט הוא איש חינוך שמעורב כבר שנים רבות בנסיון להעזר בתקשוב לחולל שינוי חיובי בחינוך. במאמרון הזה אוטכט דיווח על כנס המפתחים של גוגל – והוא די התלהב. הוא כותב על הפוטנציאל של machine learning – המצב שבו מחשבים ילמדו ללמד את עצמם – להשפיע בגדול על החינוך:
The idea that a student could soon be sitting at home and simply ask their Google Home device “How do I solve this problem?” and instead of the device giving the answer, it talks the student through how to solve the problem. It will ask the student questions, respond to those questions and actually teach the student. Now….yes….this is what parents do (and should do) and I’m not saying I want students talking to computers all the time. But it does open up some interesting possibilities for the future.
אכן, האפשרויות מעניינות, אבל מוזר בעיני שאוטכט חושב שאותו Google Home ידרבן את התלמיד למצוא פתרונות בעצמו. המגמה של גוגל, כפי שהיא באה לביטוי בדבריו של פיצ'אי, כמו המגמה הטכנולוגית הנוכחית בכללותה כפי שאפשר לזהות אותה בפיתוחים כמו אוזניות התרגום, היא להפוך את האדם לפסיבי. Google Home לא ידרבן את התלמיד לחשוב, אלא יגיש לו את התשובה באופן מיידי, ובעיני גוגל זאת תהיה תרומה לאנושות. עם כל הכבוד לנפלאות התקשוב, הפסיביות הזאת איננה מה שאנחנו מבקשים מהחינוך.

תוויות: , ,

יום שלישי, 17 במאי 2016 

האם ההחלפה כבר התחילה?

סביר להניח שכל איש חינוך שמע לפחות פעם בעבר את המשפט:
Any teacher that can be replaced by a computer deserves to be.
לפעמים זוקפים את המפשט לסופר המדע-בדיוני ארתור סי קלארק ולפעמים לאיש החינוך דייוויד תורנברג. כך או כך, מדובר במשפט שבוודאי מעורר אי-נחת אצל מורים. (אי-שם קראתי שקלארק [או תורנברג] גם חש אי-נחת והצטער על כך שהוא בכלל אמר אותו.) אבל אפילו אם הוא מעורר אי-נחת, קשה לא להרגיש שיש בו יסוד של אמת. אם המורה הוא רובוט שפועל באופן מתוכנת, למה לא להחליף אותו עם הדבר האמיתי?

חשוב להבין שאם קלארק הוא אכן זה שאמר את המשפט הוא כנראה עשה זאת בספר משנת 1982. המחשבים של אז היו הרבה פחות מפותחים מאשר היום, ולכן אפשר להבין שבמשפט טמונה הציפייה שמורה עושה הרבה יותר מאשר רק מגיש מידע לתלמידים ובוחן אם הם קלטו את המידע הזה. אלה, הרי, היו השימושים המרכזיים של המחשב בחינוך באותה תקופה. לפני יותר משלושים שנה כבר היו מכונות הוראה, אבל ספק אם למורים היה מה לחשוש מהמכונות ההם, או מהמחשבים הראשונים שחדרו לחינוך. ברור היה שהמורה ממלא הרבה יותר פונקציות מאשר מה שהמחשב היה מסוגל לעשות אז.

אבל הרבה השתנה מאז, והיכולות של המחשב התרחבו וחדרו לתוך תחומים שעד לפני לא הרבה זמן עדיין נראו כדורשים תבונה אנושית. היום יש יישומי מחשב שמסוגלים לאבחן את קשיי הלמידה של התלמיד ולהכין עבורו מסלול לימוד שמתאים לרמתו ולדרכי הלימוד המועדפות עליו (או לפחות כך טוענים מפתחי היישומים האלה). בנוסף, המחשב מכיל בתוכו, או מאפשר גישה אל, הרבה יותר מידע מאשר ביכולתו של המורה לדעת. פתאום משפט שלפני דור נשמע כאזהרה כללית אך רחוקה מיישום הופך לאיום של ממש.

בפברואר 2012 קתי דייווידסון פרסמה מאמרון עם כותרת שבהחלט נראתה כאיום:
משום מה, דייווידסון, שבוודאי יודעת למי בדרך כלל משייכים את המשפט הדומה והמוכר יותר, בחרה לנסח אותו בצורה אחרת. אבל אחרי הכותרת היא הבהירה שלא מדובר בהמלצה אלא באתגר. היא הסבירה:
What I mean is that, given how sophisticated online technologies are becoming, given how many people around the world are clamoring for quality and low-cost education, given how seriously people in the online educational business (like Kahn Academy) are studying how people learn and what kind of help and interaction they need to learn, given all that, then, if we profs are adding no other value to our teaching but that which could be replicated on line, then, well, turn on the computers and get the over-priced profs out of the classrooms now.
לפני שנה ב-The Atlantic מיכאל גודסי כתב משהו דומה, אבל לא כאיום ולא כאתגר, אלא כנבואה. גודסי, מורה לכישורי שפה בבית ספר תיכון בקליפורניה, כותב שכאשר סטודנטים פונים אליו ושואלים אם כדאי להם להיות מורים הוא מתאר להם את מה שנראה לו כנוף הבית ספרי העתידי. בתיאור שלו יש אמצעי הוראה משוכללים ומורה מומחה (כוכב על!) המשודרים למסך גדול בכיתה, ואילו מנחה זוטר, שהוא מכנה "tech", דואג להתנהלות התקינה של הכיתה. גודסי ממשיך ומתאר מצב שבוודאי די קוסם לאנשי כלכלה, והרבה פחות לאנשי חינוך:
Since the "tech" won’t require the extensive education and training of today’s teachers, the teacher’s union will fall apart, and that "tech" will earn about $15 an hour to facilitate a class of what could include over 50 students. This new progressive system will be justified and supported by the American public for several reasons: Each lesson will be among the most interesting and efficient lessons in the world; millions of dollars will be saved in reduced teacher salaries; the "techs" can specialize in classroom management; performance data will be standardized and immediately produced (and therefore "individualized"); and the country will finally achieve equity in its public school system.
גודסי מוסיף שהוא נהג להגיד שכל זה יקרה בעוד כ-20 שנים, וחשב שהוא מגזים. אבל בדיון עם עמית שהוא יועץ קריירות הוא הגיע למסקנה שהוא טועה – לא בנוגע למה שיתרחש, אלא לקצב ההתרחשות. לפי העמית שלו כל זה יתרחש תוך חמש או עשר שנים.

ואולי אנחנו כבר עדים לתחילת התהליך. לפני שבוע מקורות רבים דיווחו על כך שבקורס מקוון בנושא בינה מלאכותית ב-Georgia Institute of Technology אחד מתוך תשעה עוזרי ההוראה של הקורס היה מחשב שבעזרת תוכנת Watson של IBM השיב לפניות של הסטודנטים. עד סוף הקורס הסטודנטים לא ידעו שמדובר במחשב (על אף הרמז אשר בשם ה-"עזור" – Jill Watson), והסטודנטים היו מאד מרוצים מהאינטראקציה שלהם עם עוזר ההוראה הרובוטי.

בהתחשב בעובדה שבמהלך הקורס 300 הסטודנטים פנו לעוזרי ההוראה עם כ-10,000 שאלות, עוזר הוראה נוסף בוודאי הקל על עומס העבודה. מרצה הקורס הסביר:
One of the main reasons many students drop out is because they don’t receive enough teaching support. We created Jill as a way to provide faster answers and feedback.
ועל אלו שאלות המחשב ענה? שוב ממרצה הקורס:
One of the secrets of online classes is that the number of questions increases if you have more students, but the number of different questions doesn’t really go up.... Students tend to ask the same questions over and over again.
מתברר שרוב השאלות שהגיעו לעוזר ההוראה הרובוטי היו שאלות הקשורות לניהול הקורס – מתי יש להגיש עבודה, היכן נמצאת המטלה. כמו-כן, לא הזיק שעוזרי ההוראה האנושיים לא הכניסו הרבה מהאופי האישי שלהם להתכתבות שניהלו עם הסטודנטים. כתבה ב-Wall Street Journal מצטטת סטודנט שפנה לעזרה מהמחשב, ולא לרגע פקפק באנושיותו:
“I didn’t see personality in any of the posts,” he recalls. “But it’s what you’d expect from a TA, somewhat serious and all about giving you the answer.”

Indeed, most of the other TAs were equally deadpan, helping to keep up the charade.
רוג'ר שאנק כותב על הניסוי הזה, וכצפוי הוא איננו מתרשם. שאנק, בעל נסיון של שנים רבות בתחום של בינה מלאכותית, שואל מה צריכים לעשות על מנת ליצור עוזר הוראה רובוטי ומשיב:
We would first want to see what good teachers do when presented with problems students are having. The Georgia Tech program apparently was focused on answering student questions about due dates or assignments. That probably is what TA’s actually do which makes the AI TA question a very uninteresting question. Of course, a TA can be simulated if the TA’s job is basically robotic in the first place.
נדמה לי שבכך שאנק נוגע בשורש הבעיה, לפחות במקרה הספציפי הזה. ומתברר שהבעיה איננה בקיומו של מחשב שמחליף עוזר הוראה, אלא בציפייה שמה שעוזר הוראה עושה הוא לענות על שאלות ניהוליות. זה איננו שאנחנו צריכים לחשוש שהמחשב נעשה חכם מדי, אלא שאנחנו מתעקשים לטמטם את עצמנו. יתכן שאי-שם בעתיד הבינה המלאכותית תתפתח לרמה שבה מחשב יוכל ללמד קורס. אינני יודע. אבל נכון לעכשיו אם מחשבים יתחילו להחליף מורים זה לא יהיה בזכות החוכמה שלהם.

   --  --  --  --  --

הגיוני היה לסיים את המאמרון הזה בפיסקה הקודמת, אבל מתבקשת הערה נוספת. בתגובות לכתבה ב-Wall Street Journal קוראת אחת מעירה נקודה מעניינת. היא כותבת שהתפקיד של עוזר הוראה איננו רק לסייע לסטודנטים בקורס. הוא אמור גם לרכוש נסיון שיסייע בהתפתחות המקצועית שלו כמרצה:
Graduate students (PhDs) typically are required to be a TA not only to be assessed by their quality as a future professor, but a learning experience for them to know their teaching style, etc. If we start replacing TAs, I am curious what type of future professors we will create? It is unacceptable that the role of a TA is being replaced by a robot to create "efficiency" or to "Save money." Learning in a classroom is a two-way street and I feel as though the introduction of robotic TAs makes it's a one-way lane.
כאשר אנחנו מקדמים את הרובוטיזציה של תפקיד עוזר ההוראה אנחנו גם מצמצמים את הנסיון ההוראתי של עוזר ההוראה האנושי. אנחנו עשויים ליצור מעגל קסמים שבו בסופו של דבר נזדקק לרובוטים כמרצים מפני שסגל ההוראה העתידי לא רכש את הנסיון הדרוש כדי ללמד באופן מוצלח.

תוויות: , ,

יום רביעי, 11 במאי 2016 

מה באמת צריכים ללמוד היום?

כאשר תומכי הוראת התכנות בבתי הספר מסבירים למה התכנות היא מקצוע כל כך חשוב עבור התלמידים של היום הם מקפידים להדגיש שהתכנות מסייעת בפיתוח החשיבה. במהלך השנים נוצרה רשימה ארוכה של מקצועות שזקפו להם תכונה מיוחדת זאת. אמנם בחייהם היום-יומיים מבוגרים כמעט אינם משתמשים במתמטיקה, אבל רבים עדיין דוגלים בהוראתה בבתי הספר מפני שהיא מאמנת את המוח ומאפשרת ללומד לרכוש דפוסי חשיבה שאין לרכוש בדרך אחרת. בעבר היותר רחוק אמרו את אותו הדבר לגבי הוראת הלטינית. אבל אלה שמחייבים את הוראת התכנות (ה-coding) אינם מסתפקים בסגולה של פיתוח החשיבה. מהר מאד הם נוטשים את קלף החשיבה ומתמקדים בקלף הפרנסה.

סרטון YouTube שהופץ על ידי code.org ב-2013 מהווה דוגמה טובה. הסרטון נושא את השם:
הסרטון אמנם פותח עם דגש על ללמוד לחשוב, ובהמשך הוא מציין שידיעת התכנות ממש מגניבה. אבל די מהר הדגש עובר לסיכוי למקום עבודה מפתה. ויש בו גם אזהרה – הן אישית והן לאומית (של ארה"ב):
1 million of the best jobs in America may go unfilled because only 1 in 10 schools teach students how to code
מתברר שמדובר בצורך לאומי שפותח גם הזדמנות אישית. הצירוף הזה מופיע גם בסרטון YouTube נוסף של code.org, גם משנת 2013. בסרטון הזה הנשיא אובמה פונה אל תלמידי בתי הספר ומעודד אותם ללמוד תכנות. אובמה מכריז:
Learning these skills isn't just important for your future, it's important for our country's future.
גם בקנדה מדגישים את פן הפרנסה. כתבה באתר של רשות השידור הקנדית מלפני שנה פונה להורים ומעודד אותם לכוון את ילדיהם ללמוד תכנות. הכתבה מציינת שהפרנסה איננה הסיבה היחידה שבגללה כדאי ללמוד תכנות, אבל הפרנסה בהחלט זוכה למקום של כבוד:
Learning to code prepares kids for the world we live in today. There are tons of jobs and occupations that use code directly, like web designers, software developers and robotics engineers, and even more where knowing how to code is a huge asset—jobs in manufacturing, nanotechnology or information sciences.
כמו הכתבה הקנדית, כתבה של ה-BBC איננה מדגישה רק את הפרנסה. הכתבה פונה לסטודנטים ואומרת שלימוד תכנות יכול לעזור להם בלימוד מבחר נושאים אחרים. אבל הסיבה הזאת היא האחרונה אשר ברשימה שבכתבה. לעומתה, הסיבה הראשונה ברשימה היא הפוטנציאל העתידי לשכר מכובד. כתבות אחרות מתמקדות כמעט באופן בלעדי בפן הכלכלי. אחת, למשל, מציינת את הסיכוי למקום עבודה מגניב, וגם מסבירה שהתכנות פותחת מספר בלתי-מוגבל של הזדמנויות לקריירה – כולן עם הכנסות מכובדות, כמובן. כתבה מפברואר השנה מדגישה שידיעת התכנות היא המפתח לבטחון תעסוקתי:
Studies have shown that the Internet has created 2.6 jobs for each lost to technology-related inefficiencies. This indicates that possessing coding know-how can help future-proof your ability to find work in the modern economy.
וכאן בצעם הדברים מתחילים להיות מעניינים. הקישור אשר במשפטים למעלה מוביל לדיווח על מחקר שנערך על ידי חברת מקינזי שהתפרסם בשנת 2011. אינני יודע אם הנתון של 2.6 משרות חדשות לכל אחת שאבדה בגלל הטכנולוגיה היתה נכונה ב-2011 (אני נוטה לחשוב שלא) אבל אני כן יודע שמאז התפרסמו מאמרים רבים, וגם מספר ספרים, שמתייחסים לבעיה ההולכת וגדלה של אבדן מקומות עבודה רבים לרובוטיקה ולדיגיטאליות. אין ספק שיש עדיין צורך באנשים שיודעים לתכנת, אבל מתכנת אחד עשוי לפתח רובוטים שיוציאו אנשים רבים מחוץ למעגל העבודה. לפי תחזיות עדכניות, סביר מאד להניח שרבים מאלה שלומדים תכנות יגלו שיש יותר משרות בהגשת מזון מהיר מאשר בבתי תוכנה. אם המציאות האחרת הזאת היא אשר תתגשם, ספק אם יש באמת טעם ללמד את התכנות בבתי הספר, ובוודאי לא לכל התלמידים. ואם לא תכנות, מה כן?

במאמרון שהתפרסם בבלוג שלו לפני מספר ימים דייוויד וורליק מתייחס לשאלה הזאת. וורליק מביא מספר דוגמאות (מתוך רבות אחרות) שמצביעות על כך שהתקשוב והרובוטיקה עשויות להביא לצמצום משמעותי במספר מקומות העבודה שבוגרי בתי הספר יצטרכו, או יוכלו, למלא. אם נכון להיום אחת המשימות של בית הספר הוא להכשיר תלמידים למשרות העבודה שהם ימלאו בעתיד, על מה בית הספר יתמקד בעידן שבו אין צורך בעוד עובדים? המצב האפשרי הזה מעורר אצל וורליק הרהור שעד לפני זמן לא רב בוודאי היתה נראית לא הגיונית:
All this is to suggest that the job of schools, sooner than later, may be to educate our children to be unemployed.
הוא שואל אם לא יהיה צורך להנחיל הכנסה מובטחת לכלל האוכלוסיה ללא קשר לכך שמישהו עובד לפרנסתו או לא. ובהמשך הוא שואל:
What I do want to ask is, “What would you say to a student who says, ‘I don’t need to know this because I don’t need a job?’” What if he is absolutely right? The next question is “What would he or she need to know for a future that does not require employment?” and “How might preparing our children for productive leisure change the WHY, WHAT and HOW of formal education?”
למיטב ידיעתי, הנושא של הכנת התלמידים של היום לא לשוק העבודה של מחר אלא למציאות אחרת של העדר תעסוקה כמעט איננו מופיע בספרות החינוכית. (אני הזכרתי את הנושא הזה לפני שנה במסגרת דיון על השפעת האינטרנט של הדברים – IoT – על החינוך.) כמובן שאם בעולם כזה לא יונהג הכנסה מינימלית מובטחת אחד הדברים שיהיה חשוב ללמוד יהיה כיצד לנבור לאוכל בתוך פחי האשפה. אבל יש סיבה לצפות שרעיון ההכנסה המובטחת כן יתפוס תאוצה – בעולם שבו אפשר יהיה לייצר מוצרים עם מעט מאד פועלים עדיין יהיה צורך למכור את המוצרים שמייצרים, וללא הכנסה אי אפשר לקנות. לכן חשוב שוורליק מעלה את הנושא של חינוך לפנאי איכותי. זה מדרבן אותנו לראות את החינוך כיותר מאשר פס יצור לפועלים עתידיים ומזכיר לנו שיסוד הומניסטי שרואה באדם יותר מאשר רק יצור שעובד כדי להתקיים (גם אם המשכורת מכובדת) חייב להיות מרכיב מרכזי במערכת חינוך אמיתית.

תוויות: , ,

יום שני, 2 במאי 2016 

מותאמת אישית לוחצת

אני אהיה בין הראשונים להסכים שאני דן כאן מעבר למספיק בבעייתיות של "למידה מותאמת אישית". קוראים קבועים בבלוג הזה (אם יש כאלה) בוודאי יודעים שלדעתי יש הבדל כמעט תהומי בין "למידה אישית" אשר בה ללומד יש שליטה רבה על מה וכיצד הוא ילמד, לבין מה שמכונה "למידה מותאמת אישית" שהיא "למידה" של תכנים שהוכתבו מראש, אבל המוגשים ללומד לפי תפריט ו/או תסריט שאדם, או אלגוריתם, קבע כתואם את יכולתו וקצב למידתו. באנגלית מבחינים בין personal learning (למידה אישית) לבין personalized learning (למידה מותאמת אישית), ואני שוב ושוב מדגיש שתפיסות חינוכיות שונות במהות מפרידות בין השתיים. אבל אם כבר התייחסתי לנושא הזה מספר פעמים בעבר, למה אני חוזר אליו שוב? יש, כמובן, סיבה.

בחודש אפריל נערך בעיר סן דיאגו כנס – ה-ASU+GSV Summit. יש טעם לפענח את רשאי התיבות האלו: ASU הוא Arizona State University, מוסד שמחשיב את עצמו כחלוץ של מודל חדש של השכלה גבוהה, ו-GSV הוא Global Silicon Valley, חברת השקעות שבדף הראשי של האתר שלה מכריזה:
much like Silicon Valley has redefined business, GSV aims to redefine growth investing.
ASU היא אוניברסיטה גדולה שממשיכה לצמוח, והיא עושה זאת במידה לא קטנה בעזרת כלים תקשוביים שמשלבים למידה מותאמת אישית באמצעות אלגוריתמים, כך שקורסים רבים נלמדים באמצעות מחשב. לפני שנה מיכאל קרו (Michael Crow), נשיא האוניברסיטה, פרסם ספר: Designing the New American University בו הוא תיאר סדר יום מרחיק לכת לשינוי פני ההשכלה הגבוהה. יש שרואים בגישה שלו חזון, אבל יש גם שחולקים על כך. ג'ון וורנר, ב-Inside Higher Ed טוען ש:
ASU is pretty clearly set up as a factory of credentialing, and any lip-service to educational excellence, particularly in the undergraduate sphere, is exactly that.
אני מניח שלא קשה לנחש שמהמעט שקראתי על ASU אני נוטה להסכים עם וורנר, אבל גם אם יש היבטים חיוביים לתכניות של קרו, צריך להיות ברור שהחיבור בין ASU לבין GSV יוצר תשתית שקורצת ליזמים להציע את מרכולתם.

השנה נערך המפגש השנתי השמיני של הכנס. לפני שנה הניו יורק טיימס תיאר אותו כ:
באותה כתבה מלפני שנה למדנו שהלמידה המותאמת אישית היתה אחת המוקדים של הכנס. שר החינוך האמריקאי דאז, ארני דונקן, נאם בו, והכתבה מדווחת על היחס שלו לנושא:
Arne Duncan, the United States secretary of education, made an appearance here. He heartily endorsed data-driven technologies known as “personalized learning,” websites and apps that display different math problems or reading assignments to individual students, based on an analysis of their particular abilities.

The hope is that such individually tailored products will improve students’ learning, grades, test scores, graduation rates and, ultimately, employment prospects.

”We must make learning more personalized,” Mr. Duncan said.
כדאי לשים לב שאמנם יש כאן מטרה מוצהרת של שיפור הלמידה, אבל במידה לא קטנה המטרה הזאת מצטנעת לאור המטרות הנוספות: שיפור בציונים, שיפור בתוצאות במבחנים, "ובספו של דבר" הגדלת הסיכויים לפרנסה. אי-אפשר, כמובן, למצוא בזה פגם. אין ספק שאחת המטרות של החינוך (או לפחות של השהות בבית הספר) היא ההכנה לחיים בוגרים, והפרנסה היא מרכיב חשוב בחיים האלה. אבל איכשהו קשה לא להתרשם שה-"למידה" מתגמדת לעומת המטרות המוצהרות האחרות.

אבל כל זה מתייחס לכנס של שנת 2015. מה לגבי השנה? אחד הנואמים המרכזיים השנה היה ביל גייטס. אחרי הכנס גייטס העניק ראיון לאתר The Verge בו הוא הרחיב על הנקודות עליהן הוא דיבר. בתחילת הראיון גייטס מנסה להגדיר את הלמידה המותאמת אישית:
Well the term "personalized learning" doesn’t have an exact definition. In general, the idea is that people progress at a different rate. If you’re ahead of what’s being taught in the class, that’s not good, you get bored. If you’re behind, then they’re using terms and concepts that create a general impression of "Hey, I’m not good at this."
חשוב לשים לב שגייטס מתייחס כאן רק לקצב ההתקדמות של הלומד. ההתמקדות הזאת חוזרת על עצמה גם בתשובה לשאלה שבהמשך:
And the idea of personalized learning is you always know yourself where you are on a topic, that you have the sense of what the tasks are, how much there’s left to do to achieve certain levels. So there is more personal agency.
גם כאן, המטלה מוכתבת על ידי המערכת, והחלק ה-"אישי" של הלמידה אצל הלומד הוא הקצב, או היכולת שלו לבדוק היכן הוא נמצא בהשוואה למצופה ממנו. גייטס משתמש כאן במונח agency. המונח בא מהסוציולוגיה ומתייחס ליכולת של הפרט לפעול באופן עצמאי ולקבל החלטות בהתאם לרצונו. אבל היכן ה-agency כאן? היכן באה לביטוי היכולת של הפרט לפעול באופן עצמאי? לפי גייטס הפרט פועל באופן עצמאי רק בתחום הצר של התקדמות במשימות שנקבעו עבורו. הוא עדיין נתון למטלות שמוטלות עליו על ידי גורם חיצוני. הלומד יכול לזהות היכן הוא נמצא בתהליך של מילוי המשימה, אבל הוא איננו חופשי לקבוע כיצד הוא רוצה לקדם את הלמידה של עצמו. ה-"עצמאות" שעליו גייטס מדבר מאד מוגבלת.

אוזניהם של רבים ממה שנשאר מקהילת העוסקים בתקשוב כמנוף לשינוי קונסטרוקטיביסטי בחינוך כרויות לדקויות שבדביריהם של אנשי עסקים שמבקשים להרוויח בתחום. לאור זה, ברור שמספר בלוגרים ציטטו את גייטס והגיבו לדבריו. טים סטאמר, למשל, מעיר:
The concept of “personalized” learning shared by Gates and many of the edtech entrepreneurs listening to him at this conference, is of a mechanical process that is done to the students. Learning that is organized and programmed for them, with no input from the child, other than the data collected based on responses to tasks on the screen. Everything is about “performance”.
אינני מטיל ספק בכך שבין המשתתפים בכנס היו כאלה שבאמת ובתמים מבקשים לקדם את החינוך. סביר להניח שהיו גם כאלה שרוצים לקדם אותו בכיוון המיטיב עם הלומדים ולא רק עם עצמם ועם מעסיקיהם העתידיים. אבל נדמה לי שמעבר לכוונות הטובות, צריך להיות ברור שכנס מהסוג הזה הוא עדות נוספת לכך שהיום החינוך הוא עסק. והסיכוי להרוויח מפיתוח אלגוריתמים ש-"עוזרים" ללומד להתקדם בהתאם ליכולתו בתוך מסלול שנקבע עבורו גדול בהרבה מהסיכוי להרוויח מלאפשר ללומד לפעול על פי רצונותיו ונטיותיו. היזמים אמנם מרוויחים, אבל בסופו של דבר הלומד מפסיד.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates