לפני עשר שנים קרל פיש, מורה בבית ספר תיכון במדינת קולורדו, פרסם לראשונה מצגת PowerPoint שעם הזמן הפכה להיות להיט גדול במסגרות חינוכיות, ובקהילת התקשוב החינוכי בפרט.
במאמרון הבלוג המקורי בו הוא כתב על המצגת פיש הסביר שהוא התבקש על ידי הנהלת בית הספר שלו להכין דברי פתיחה למפגש הפתיחה של שנת הלימודים, והוא החליט לאתגר את מורי בית הספר עם כמה תחזיות עתידיות – תחזיות שהיו עשויות להשפיע על מה ואיך מלמדים:
I put together a PowerPoint presentation with some (hopefully) thought-provoking ideas. I was hoping by telling some of these "stories" to our faculty, I could get them thinking about - and discussing with each other - the world our students are entering. To get them to really think about what our students are going to need to be successful in the 21st century, and then how that might impact what they do in their classrooms.
כפי שנהוג להגיד ... והיתר היסטוריה. בזכות כלי ה-Web 2.0 שבאותה תקופה נעשו מאד נפוצים המצגת זכתה לצפיות רבות מעבר לבית הספר של פיש. היא עברה מספר מהדורות וגלגולים, והופקה גם כסרטון ב-YouTube שקיבל כמה מיליוני צפיות. המספר הזה אולי מתגמד מול מספר הצפיות של סרטוני ההרצאות של קן רובינסון, אבל לתקופתה היא היתה הצלחה מסחררת.
במאמרון מלפני שבוע בבלוג שלו פיש ציין עשר שנים לפרסום הראשון של המצגת. (למצגת/סרטון שני שמות: Did You Know? ו-Shift Happens –
הקישור כאן הוא למה שנדמה לי שהיא הגירסה ה-"רשמית" האחרונה כפי שהיא מופיעה ב-YouTube.) מפני שהמצגת עסקה בשינויים שמתרחשים בעולם, במאמרון החדש שלו פיש ראה לנכון לבחון מה באמת השתנה מאז. הוא מונה 50 נקודות שונות – חלקן קשורות לחינוך ולבתי הספר, חלקן קשורות למצב הפוליטי/חברתי בארה"ב ובעולם, וחלקן קשורות לחייו ולמשפחתו. מעניין לבחון כמה מהנקודות האלו, אם כי אולי הדבר המעניין ביותר הוא המסקנה שאליה פיש מגיע עוד לפני שהוא מונה את הנקודות. בתשובה לשאלה שהוא מציב לעצמו בנוגע למה השתנה מאז פרסום המצגת פיש כותב:
In a word: everything. And nothing.
הקביעה הזאת די משכנעת. פיש צודק שבתחומים רבים העולם של היום שונה מאד מהעולם שהכרנו לפני עשור, ואילו בתחומים אחרים עולם כמנהגו נוהג. בתחומים הקשורים לטכנולוגיה הרבה אכן השתנה – פיש מציין, כצפוי, את הסמרטפון ואת הטבלט, את המכונית ללא נהג, את הפריצה בתחום הבינה המלאכותית, ואת החדירה של הדיגיטאליות לכל תחומי החיים שלנו. אבל לצד השינויים האלה הוא גם מדגיש שאותן בעיות פוליטיות וחברתיות (ואקולוגיות) שפקדו אותנו לפני עשור ממשיכות לפקוד אותנו, ואפילו ביתר חריפות. כמו-כן, כאשר הוא מתייחס לחינוך ברור שבעיניו המאכזב גובר על המעודד. הוא כותב:
In 2006 U.S. public schools are “failing.” This was also true in 1996, 1986, 1976, 1966, 1956, 1946, 1936, 1926, 1916, and 1906. In 2016 U.S. public schools are still “failing.”
וגם:
In 2006 I was asking about
core values at my school. In 2016 I’m
still asking about it.
אני מודה שלטעמי המצגת Did You Know? היתה מאד לא משכנעת.
בשנת 2008 כתבתי כאן שעל אף העובדה שהנתונים שפיש הציג היוו סיבה לבחון עד כמה החינוך מכשיר תלמידים לעתיד:
יש הרבה קביעות ב-Shift Happens שטעונות בדיקה. אינני ממליץ לקבל את הכל כעובדה.
It's shown in schools all over the place, where headteachers and principals, who one would have thought could exercise enough critical judgement to recognise an emperor with no clothes, say how fantastic it is.
ושלוש שנים אחרי זה התייחסתי בחיוב למאמרון בלוג של טרי הייק שלגלג על הנסיונות של מורים להציג את כיתותיהם כמתאימים למאה ה-21. כאחת הדרכים להראות שנערכים למאה ה-21 הייק "המליץ":
לשדר סרטוני ה-TED של קן רובינסון ושל
Shift Happens לעתים קרובות כדי להראות שאתה מבין את השינויים שמתרחשים בעולם
במילים אחרות, קשה להאשים אותי באהדה יתרה כלפי המצגת של פיש. אבל אין זה אומר שאינני מעריך אותו כאחד הבלוגרים החינוכיים המעניינים, בלוגר שכדאי לקרוא. דווקא במהלך עשר השנים האחרונות פיש העלה בבלוג שלו נקודות חשובות מאד בנוגע לתקשוב בחינוך. כמו לא מעט אחרים, אפשר לראות כיצד הטכנולוגיה, שתחילה היתה במרכז הכתיבה שלו, זזה הצידה ושאלות חינוכיות הפכו למוקד. אפשר לראות את זה גם במאמרון החדש של פיש כאשר הוא קובע שהמון השתנה אבל בחינוך יותר מדי נשאר כפי שהיה. הקביעה הזאת מעידה על פיקחון העיניים שהתרחש אצל רבים בקהילת התקשוב החינוכי (ואפילו אם ביקרתי את המצגת כבר עם הופעתה, אינני מוציא את עצמי מהכלל הזה).
הנקודה האחרונה של פיש ברשימה שהוא עכשיו פרסם היא אולי החשובה ביותר. הוא מציין שלפני עשור הוא הביע את החשש שבתי הספר מכינים את תלמידיהם לעבר ולא לעתיד, והוסיף שגם היום יש לו, עדיין, אותו החשש. כזכור, בפתיחת המאמרון פיש ציין שמאז פרסום המצגת שלו הכל, וגם לא כלום, השתנה. הוא איננו מפרש, או מסביר למה בתחומים אחרים כל כך הרבה השתנה, ואילו בחינוך כל כך הרבה נשאר כפי שהיה. חשוב להוסיף שלפני עשור, כאשר פיש פרסם את המצגת שלו, רבים מהמחדשים (שלא לדבר על המשבשים) בחינוך טענו שבמשך כ-200 שנים דבר לא השתנה בחינוך ואילו היום, בזכות התקשוב, צפויה, סוף סוף, תקופה של שינוי מהיר. קשה לא לשאול למה התחזיות האלו כנראה מתבדות.
אינני מתיימר לדעת את התשובה, אבל בכל זאת אפשר להצביע על כמה כיוונים. תחילה, חשוב להבין שאין זה נכון שבמשך 200 שנים שום דבר לא השתנה בחינוך. אבל לא פחות חשוב להבין שהחינוך מטבעו איננו תחום של שינוי מואץ. דווקא מפני שהמערכת החינוכית של חברה כלשהי מושפעת מגורמים שונים ובעלי אינטרסים מגוונים, אין לצפות לשינוי מהיר או גורף. כל קבוצה נלחמת על האינטרסים שלה, וכמעט תמיד התוצאה היא פשרה שאיננה מספקת את אלה שמבקשים שינוי מהיר. וכמובן שרבים מאיתנו, כמו פיש, נוכחנו לדעת ששינויים טכנולוגיים אולי משפיעים על כיצד החינוך נראה, אבל ספק אם היא יכולה להשפיע באופן משמעותי על מהות החינוך. היום פיש צודק שכל כך הרבה, אבל גם כל כך מעט, השתנה. ואין סיבה שהעובדה הזאת תפתיע אותנו.
גם בדלישס אני יענקל