יום שבת, 31 בדצמבר 2016 

פעם אחרונה (השנה), אבל בוודאי לא "די"

כתבה מעניינת באתר TechCrunch מהשבוע האחרון מעניקה לי הזדמנות טובה לסכם את שנת 2016 בתקשוב החינוכי מאחד ההיבטים החשובים, והמדאיגים, של התחום. צ'רלס ווילס (Wiles), שהוא מייסד חברה שמפתחת אפליקציה בתחום החינוך בשם Zzish, כותב על מה שבעיניו הן חדשות טובות. הוא מצהיר לקוראי TechCrunch (שהם על פי רוב מפתחים ומשקיעים) ש:
ווילס מציין שנהוג לראות את המרחב החינוכי כמרחב בעייתי למפתחים ולמשקיעים. מה בעייתי בו? שהוא מרחב שבו רק מפסידים כסף, כמובן. ווילס מוסיף שרבים מהיוזמות התקשוביות, כולל כאלו שיוסדו על ידי מורים בעלי נסיון בחינוך, מתקפלים לפני שהם בכלל מצליחים להרוויח. הוא מסביר שהכשלונות של היוזמות האלו מנציחות מצב שבו יזמים נמנעים מלהכנס לתחום, דבר שבסופו של דבר מוביל לכך שתלמידים רבים אינם מגיעים להישגים הרצויים או המצופים.

חשוב לזכור ש-TechCrunch איננו מתעניין בחינוך, אלא בחברות הזנק בתחום הטכנולוגיה. במילים אחרות, פונים ל-TechCrunch כדי לדעת היכן כדאי להשקיע, לא כדי לדעת איך לשפר את הלמידה. כותרת הכתבה של ווילס מאותתת לקוראים שאם בעבר הם שמרו מרחק מהחינוך מפני שהסיכוי להרוויח בו היה קטן, לאחרונה משהו השתנה והיום יש טעם להשקיע, שעכשיו החינוך הוא תחום בשל ליזמות. הוא כותב שלפי התחזיות הנוכחיות שוק הטכנולוגיות בחינוך עשוי להגיע ל-$252 מיליארד עד שנת 2020. אכן מדובר בשעת כושר:
Today, the unforgiving school ecosystem, which has presented itself as an almost insurmountable barrier to entry for many edtech startups, is showing signs of change. This is a critical development in an industry where many innovative apps have been unable to displace archaic, inferior technologies in schools because of restricted funding and a general unwillingness of schools to disrupt the status quo.
ווילס מתאר את הקשיים שבהם יזמויות חינוכיות של היום נתקלות עד שבמקרה הטוב אחרי מספר שנים הם מצליחים להרוויח. אבל הוא טוען שמי שהפסיד לא היו היזמים בלבד, אלא גם, ובעיקר, התלמידים:
Of course, the ultimate losers in this are our children. The current quality of software used by schools is extremely poor compared to what it could be.
חשוב לשים לב כאן לטענה שעולה שוב ושוב אצל יזמים בתחום התקשוב. על אף העובדה שבאופן תדיר העיתונות מדווחת על חדירת כלים טכנולוגיים חדשים לתוך הכיתה, היזמים משוכנעים שהדלת איננה מספיק פתוחה עבורם. הם מאשימים את המערכת החינוכית המיושנת בכך שהיא איננה מעודדת יוזמות, והעדר היוזמה מוביל לכשלונות מיותרים אצל התלמידים.

היום ווילס מזהה שינוי בגישת מערכות החינוך. והוא כמובן בטוח שהיישומים והיישומונים החדשים שמגיעים היום לשוק מסוגלים לחולל שינוי חינוכי. באחת ההתייחסויות היחידות שלו לתהליך ההוראה או הלמידה (להבדיל מהתייחסות לפוטנציאל של השוק החינוכי) ווילס מסביר שבעבר מורים בחנו את התלמידים שלהם בסיום הסמסטר, ולכן רק אז הם יכלו לגלות מה התלמידים שלהם באמת יודעים. לעומת זאת, הוא טוען שהיום קיימים יישומים שמאפשרים למורים לקבל מידע באופן מיידי כך שהם יכולים במהירות לשנות את מה שהם עושים כדי להבטיח שתלמידיהם ילמדו. טענה כזאת מראה שווילס רואה בהקניית מידע וקליטתו בצורה הניתנת למדידה כמטרה מרכזית בחינוך, והיא גם מראה שהוא יודע מעט מאד על מה שמורים באמת עושים – הרי מורים טובים "בחנו" את המתרחש בכיתות שלהם באופן תדיר והתאימו את עבודתם למצבי ההבנה של תלמידיהם הרבה לפני שיזמים הציעו להם יישומים טכנולוגיים חדשים כדי לעשות זאת.

עדות נוספת לכך שווילס מחזיק בתפיסה המוטעית הזאת כלפי עבדותם של מורים ניתן למצוא באתר של החברה שלו Zzish. שם מתארים לנו תהליך למידה של תלמידים הצמודים ליישומונים שבודקים תדיר את התקדמותם:
Teach effectively, more easily
Students love using apps in school, but as a teacher you need to know that they're learning properly. While they're using the app, Zzish monitors who needs your help, with what, and how well they're progressing.
יתכן שהיוזמה של ווילס צמחה מזיהוי של חסר במצב הנוכחי של השימוש בתקשוב בחינוך היום, אבל מעבר לרצון להרוויח, קשה להרגיש שמה שהוא פיתח מציע תרומה של ממש ללמידה או להוראה. במקרה הטוב מה שווילס מציע הוא אמצעי שעוזר לעשות סדר בבלגן שנוצר כאשר יישומונים רבים כל כך נכנסים למערכת כך שקשה לדעת מה משפיע על מה. במקום עוד כלי לשלוט בכל יתר הכלים, קצת חשיבה חינוכית יכול היה לעשות את הסדר הזה במחיר הרבה יותר נמוך.

ועכשיו, בסיום השנה האזרחית, אני מוצא את עצמי מזכיר, בפעם האחרונה של השנה, אם כי בוודאי לא בפעם האחרונה בכלל, שכאשר הרבה מהיזמים התקשוביים החדשים צופים על החינוך הם רואים מרחב שממנו אפשר לחלוב רווחים גדולים. אין פסול בלהרוויח, אבל לא היה מזיק לו אותם יזמים היו יודעים משהו על הלמידה, או שבאמת היה איכפת להם על החינוך ועל הלמידה.

ברור שזה היה מקום הגיוני לסיים את המאמרון הזה, אבל בכל זאת מתבקשת כאן תוספת קטנה. כפי שכבר כתבתי יותר מדי פעמים, תמיד יש צורך לשאול מהו אותו "חינוך" שאליו אנחנו שואפים. ווילס, הרי, פיתח כלי שיעזור למערכת לבדוק את ההתקדמות של תלמידים, כאשר אותה "התקדמות" נקבעת לפי היעדים של המערכת, ולא של התלמידים עצמם. במילים אחרות, תמיד חשוב לשאול לטובת מי ה-"חינוך" פועל. כתבה באתר כלכליסט שעליה רותי סלומון צייצה לפני יומיים, למשל, טענה:
במידה מסויימת הכתבה הזאת משלימה את הכתבה ב-TechCrunch. הראשונה רואה בחינוך מרחב שמזמין יזמים להרוויח ממנו, ובשנייה החינוך משרת את חברות ההיי-טק בכך שהוא דואג לפיתוח דור העתיד של עובדיהם. בשני המקרים מטרת החינוך איננה לשרת את התלמידים עצמם.

להבדיל מווילס, שאיננו נראה מודאג מזה שטובת התלמידים איננה בראש מעייניו, ליאור עילם, שכתב את הכתבה בכלכליסט, כן דואג לתלמידים. הוא כותב:
לחברות ההיי-טק יש אינטרס ברור להגדיל את ההיצע - כך הן יוכלו לקלוט את התלמידים הטובים ביותר, לשלם להם פחות ולהעביד אותם ימים ולילות. כל זאת, רק כדי להיפטר מהם כשיגיעו לגיל ארבעים וחמש ולהחליף אותם במגויסים טריים ונמרצים.
התמונה שעילם מצייר מזכירה את מערכות החינוך של תחילת המאה ה-20 כאשר המטרה המוצהרת של המערכת היתה להכשיר ולפתח את הפועלים של התעשייה. הרבה השתנה מאז, כולל התפתחותם של זרמים ותפיסות בחינוך שמעמידים את התלמיד במרכז. קיים מתח מתמיד בין הגישות השונות, אבל לרוב אין להן ברירה מאשר לעבוד יחד. כמו-כן, נדמה לי שאף אחד לא יטען שמערכת חינוכית שדואגת לטובת התלמיד יכולה להתעלם מהצורך להתכונן לפרנסה העתידית שלו. אבל אולי על אף דאגתו המוצהרת, זה מה שעילם עושה. הוא הרי מחייב את פיתוח היצירתיות והיזמות לא מפני שאלה חשובים להתפתחות התלמיד כאדם, אלא מפני שבעיניו אלה תכונות נחוצות לפרנסתם העתידית של התלמידים. הוא מבקר את התועלתנות אשר בעידוד חמש יחידות מתמטיקה, אבל הוא בסך הכל מחליף אותה עם תועלתנות של יצירתיות ויזמות. קל להזדהות עם הזעקה של רותי:
הגיע הזמן לשנות את המערכת. חלאס!!!! למען הילדים שלנו, למען העתיד, למען החברה!
אבל חשוב לזכור שווילס הדגיש שקשה מאד ליזמויות לשרוד. מדובר בעובדה מאד ידועה. לפני שנתיים כתב העת Forbes דיווח ש-90% של חברות ההזנק נכשלים. ולאור נתון כזה, יתכן שאם עילם דואג לפרנסה של התלמידים של היום יצירתיות ויזמות אינם התכונות שעליהן רצוי לחנך.

ומעניין לציין שלהבדיל מהכתבה של ווילס שהתפרסמה בסיום שנת 2016, ועל אף הציוץ החדש של רותי, הכתבה של עילם התפרסמה שנה שלמה לפני-כן, לקראת סוף 2015. אולי רק כעת יש שינוי בשוק לטובת היזמות, אבל אי-העמדת התלמיד במרכז של מערכות החינוך רחוק מלהיות דבר חדש. גם בסיום השנה החדשה נצטרך, כנראה, לכתוב שזה עדיין המצב.

תוויות: ,

יום ראשון, 25 בדצמבר 2016 

גם ערוץ 2 מקבל "בלתי-מספיק"

ביום חמישי לפני שבוע (22.12) המהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 2 שידרה כתבה של עידו סולומון:
מעניין לציין שעל אף הכותרת המרשיעה הכתבה עצמה דיווחה על מספר נקודות אור בנוגע לתקשוב במערכת החינוך בישראל. ואולי בגלל זה הכותרת שמופיעה מתחת לסרטון הכתבה מרכך קצת את פסק הדין:
בלתי מספיק: למה מערכת החינוך לא עושה כמעט שימוש בטכנולוגיה בשיעורים?
למען האמת, הגיוני שכתבה על התקשוב במערכת החינוך תעסוק במתן ציון. הרי על אף מס השפתיים כלפי היכולת של כלים דיגיטאליים לעורר סקרנות, הסיבה המרכזית שבגללה מבקשים להכניס את הכלים האלה לתוך בתי הספר היא שיפור בציונים. וזה, כמובן, ללא קשר לשאלה אם הציונים האלה באמת משקפים למידה.

בסיום הכתבה עידו סולומון מציין ש:
העזרים האלה מרתקים את התלמידים, מגבירים מעורבות וגם מסייעים לשיפור הישגים.
סולומון איננו מביא נתונים מחקריים על מנת לחזק את הטענות האלו. מי צריך נתונים אם יש אנקדוטות? תלמידים מתוך הכתבה מספרים בהתלהבות שהרבה יותר כייף ללמוד באמצעות טאבלטים, ושבדרך הזאת יש "יותר חשק ללמוד". זה יותר משכנע מנתונים סטטיסטיים. תלמיד אחד מסביר ש-"הספר הוא סתם דף עם דיו". יכול להיות שזה נכון, אם כי בעקבות הערה כזאת מתבקש לשאול כמה זמן יידרש עד אשר אותו תלמיד יגלה שהטאבלט הוא סתם ביטים של זכרון. דווקא לשאלה הזאת יש תשובה די ברורה: מספיק זמן עד שההתלהבות תעבור לכלי חדש שיענה על כל הצרכים החינוכיים כך שנשכח שלא לפני הרבה זמן התלהבנו מהטאבלט. בינתיים כולם זוכים – התלמידים נהנים יותר, ובאמצעות ביצוע שינויים מינימליים בדרכי ההוראה המערכת יכולה לטעון שמשהו משמעותי מתרחש.

לפני קצת יותר מחצי שנה דונלד קלארק פרסם מאמרון בו הוא הצהיר שהוויכוח סביב מה עדיף בכיתה, טאבלטים או מחשבים ניידים, סוף סוף הוכרע. הוא טען זאת בעקבות כתבה על מחוז במדינת מיין שקבעה:
באותה כתבה נמסר:
One teacher cited by the study said that the iPads "provide no educational function in the classroom. Students use them as toys," adding that word processing is "near to impossible."

One teacher even said "the iPads are a disaster."

Students weren't much more positive, according to the Sun Journal. “WE NEED LAPTOPS!!!” one student reportedly wrote three times in the study.
לפי קלארק הדברים האלה, וגם נתונים בכתבה כמו:
88.5% of teachers and 74% of grade 7-12 students wanted laptops, not iPads
מוכיחים את מה שהוא טוען כבר שנים. הוא הזכיר לקוראיו, למשל, שבשנת 2013 הוא טען:
that tablets were not the device of choice for teachers and students, poor for writing, encouraged facile creativity, were consumer not producer devices and awful for coding. They were vanity projects, too expensive, as well as teacher and student unfriendly.
על אף העובדה שאני מסכים עם רוב הקביעות האלו, אני גם יודע שלא קשה למצוא סיפורים שמראים את ההפך – שהטאבלטים דווקא מעודדים את הלמידה. ומעבר לסיפורים בוודאי אפשר למצוא גם נתונים. כל צד יכול לגייס סיפורים ונתונים בשפע. אבל לא ברור שהדוגמאות בכתבה של עידו סולומון אמורות לשכנע. ספק אם נכון להיום סיור ב-virtual reality (כך בכתבה מכנים את השימוש ב-Google Cardboard) בהר געש מעניק לתלמיד יותר מידע, או תחושה חזקה יותר, מאשר סרטי הווידיאו המצויינים שכבר קיימים על הרי געש. כמו-כן, אולי השימוש בקוד QR כדי להגיע ל-URL כלשהו נחמד, אבל ספק אם הוא נחוץ, או תורם משהו שמצריך שימוש בטאבלט. אלה אינן דוגמאות שמראות שיש ערך חינוכי בתקשוב. הן פשוט מראות שמשתמשים בו. הדוגמאות ממכללת גורדון בכתבה כן מרשימות, אם כי לא ברור אם אנחנו אמורים להתרשם שקורה שם משהו חיובי, או להבין שבתי הספר עדיין אינם ערוכים ליישם את הידע הפדגוגי/טכנולוגי שהסטודנטיות שם רוכשות.

אולי המסקנה הברורה ביותר שאפשר להסיק מהכתבה היא שבמוקדם או במאוחר טכנולוגיות דיגיטאליות יחדרו לתוך הכיתה, עם או בלי פדגוגיה מתאימה. זאת כמובן איננה ידיעה מרעישה. אפשר היה לדעת את זה גם בלי כתבה בת שמונה דקות. ואולי העדות הברורה ביותר לכך שזאת המסקנה המתבקשת היא שערוץ 2 שלח את כתב הטכנולוגיה להכין את הכתבה ולא את כתב החינוך. לא שבאופן וודאי כתב חינוך היה שואל שאלות על סביבת הלמידה, או על מבנה הכיתה, או אפילו על המטרות הלימודיות שהשימוש בתקשוב אמור לקדם. אבל לפחות זה היה מצביע על סדר עדיפויות.

כותרת המשנה של הכתבה מסתיימת בשאלה:
למה הקידמה נשארת מחוץ לכיתות?
אין צורך ברמזים. באופן ברור השאלה הזאת מיידעת אותנו שהטכנולוגיה היא הקידמה, ומערכת חינוכית שאיננה צועדת לקראת הטכנולוגיה איננה מתקדמת. התקדמות פדגוגית אולי נחמדה, אבל ספק אם היא נחוצה. וכזכור עצם העובדה שהכתבה היא של כתב הטכנולוגיה מראה משהו חשוב על סדר העדיפויות. אם רוצים להתקדם, קודם כל הכלים, ואי-שם בהמשך (אולי) הלמידה.

תוויות: , ,

יום ראשון, 18 בדצמבר 2016 

בעיצוב, במרחב, או בלמידה – היכן נמצא ה-"חדשני"?

במאמרון חדש בבלוג שלה רותי סלומון מתארת "7 כללים לעיצוב מרחב למידה חדשנית". הכללים, אני חייב להודות, מאד הגיוניים. מרחב למידה, למשל, חייב להיות נוח ואסתטי, והוא צריך לאפשר "זרימה" – תכונה שמבטאת את האפשרות לעבור ממקום למקום גם בהתאם לצרכים הלימודיים, וגם מבחינת הצרכים האישיים של הלומד עצמו. יתר הכללים שרותי מונה (כללים המתוארים במסמך של קבוצת SKG האוסטרליתSpaces for Knowledge Generation [ראו עמ' 22]) הם מהסוג שכל אחד שמבקש ליצור חוויה לימודית אחרת מהרווחת היום בבתי הספר היה שמח לאמץ.

אבל אולי בדיוק מפני שמדובר בעקרונות עיצוב הגיוניים הקריאה במאמרון של רותי עוררה אצלי שאלה שהתקשיתי לענות עליה – שאלה פשוטה, אבל שאלה שעצם פשטותה הופך אותה למסובכת: אם קל כל כך להסכים שהכללים האלה צריכים להיות הבסיס לעיצוב מרחב למידה טובה, למה הם אינם מיושמים? הרי סכומי כסף מאד גדולים מוזרמים לבתי הספר כדי לרכוש טכנולוגיות דיגיטאליות. האם אין זה הגיוני שלפחות חלק מהכסף הזה יועד במקום לעיצוב סביבות הלמידה הפיסיות? ויש עוד שאלה שהיא אולי עוד יותר יסודית: למה מרחבי הלמידה הקיימים (כיתות, למשל) אינם מעוצבים לפי הכללים האלה? הייתכן שהתשובה היא שהמרחבים הקיימים מעוצבים כפי שהם מעוצבים על מנת להשיג "למידה" שאיננה מצריכה נוחות, או אסתטיות או "זרימה", ואיננה נובעת מקיומם של אלה?

חשוב לציין שרעיונות והצעות לעיצוב "אחר" או "מקורי" של מרחבי למידה אינם חדשים. הדוח של SKG שממנו רותי גזרה את שבעה הכללים התפרסם בשנת 2011, והפרויקט עצמו יצא לדרך בשנת 2008. והיו לא מעט פרויקטים דומים שקדמו לו. בישראל, למשל, ספרו של דוד חן, "בית-הספר העתידי כרמים – בין תיאוריה למעשה" התפרסם בשנת 1999. התיאורים של מרחבי הלמידה שבספר אינם זהים לאלה של SKG, אבל די ברור שעקרונות העיצוב וההצעות לביצוע דומים מאד. זאת ועוד: רבים מהעקרונות האלה יושמו במרחב הפיסי של כרמים.

ההצעות הגשמיות של קבוצת SKG יונקות מהחשיבה המטפורית. כותבי הדוח מסבירים (עמ' 20) שהם הושפעו ממטפורות של מרחבי למידה שהוצגו להם על ידי צוות של חברת אפל – המדורה, הבאר, המערה ו-פסגת ההר. אנשי SKG ניסו לתרגם את אלה הן להוויה האוסטרלית, והן למרחבים פיסיים ממשיים. המטפורות האלו אכן מיטיבות להמחיש היבטים מרכזיים של תהליך הלמידה, והנסיון של כותבי הדוח לתרגם אותן למרחבים פיסיים ממשיים בהחלט מבורך. כאשר רואים את תהליך הלמידה כמורכב מפעולות שמתרחשות במרחבים המטפוריים השונים האלה גדל הסיכוי שהסביבות הפיסיות שמעצבים אכן יקדמו את הלמידה. וכאן יש טעם להוסיף שפעמים רבות פרופ' משה כספי השתמש במטפורות דומות כדי להמחיש את התפיסות החינוכיות שלו. כספי הרבה להדגיש שעל מנת לעודד ולאפשר למידה יש צורך לתרגם מטפורות למרחבים פיסיים של ממש.

אבל הדוגמאות האלו רק מחריפות את הבעייתיות של אי-יישום מרחבים פיסיים המושתתים על הכללים שרותי מונה. הרי אם אין בכל זה חדש, למה איננו רואים את השינוי המצופה? יש מי שיטען שזה מפני שכן מדובר במציאות חדשה, וכמו עם כל דבר חדש, נדרש זמן עד שמפנימים את המציאות הזאת ומעצבים את המרחבים המתאימים. יתכן, אבל קל מדי למצוא דוגמאות מהעבר של נסיונות עיצוב דומים למה שנחשב חדש היום, כך שקשה לקבל את הטענה הזאת. נדמה לי שיש הסבר פשוט, וגם עגום, יותר.

הרוב המכריע של מרחבי הלמידה של היום עדיין נראים כמו שהם נראו לפני דורות (מה שאנחנו נוטים לכנות "הכיתה המסורתית") מפני שהמטרות הלימודיות של קובעי המדיניות החינוכית האחריים לעיצוב אותם מרחבים נשארות אותן מטרות. גם כאשר מרחבים לימודיים נעשים משופעים בכלים דיגיטאליים חדשים (ואישיים) אנחנו ממשיכים לראות כיתות שבהן המורה ניצב ליד הלוח בקדמת הכיתה, ומצפים שמבט התלמידים יתמקד לשם. אפשר לטעון שעיצוב מרחבים חדשים ובנייתם דורשים השקעה כספית עצומה, אבל מסדרונות בתי הספר, והדשא תחת לעץ אשר בחצר, יכולים בקלות לענות על הכללים העיצוביים שבדוח ה-SKG. המרחבים האלה זמינים בהשקעה כספית מינימלית, אבל רק לעתים רחוקות אנחנו רואים שמנצלים אותם ללמידה. לאור זה, נדמה לי שהבעיה איננה העדר חזון עיצובי. חזון עיצובי יש בשפע. מה שחסר הוא חזון חינוכי.

תוויות: ,

יום ראשון, 11 בדצמבר 2016 

לא תמיד לטובתנו

פעמיים בשבוע הקודם שמעתי, תוך כדי נהיגה, פרסומת ברדיו שהקפיצה את אוזניי. לא הצלחתי לרשום לעצמי את הטקסט המדויק (אני הרי אחזתי בהגה המכונית) אבל תפסתי את העיקר, ואני די בטוח שמה שאני רושם כאן נאמן למקור:
האב: יואבי, תזהר! אתה קרוב מדי!

הקריין: אבא, לא תמיד תהיה קרוב אליו ברכב כדי להזהיר אותו. לכן אתה צריך שיהיה Mobileye במכונית.
וכמו שקורה לי לעתים קרובות, מצאתי בפרסומת הזאת קשר לחינוך, וגם לתקשוב בחינוך.

אין לי ספק שמערכות כמו Mobileye חיוביות ואף חיוניות לבטיחות בדרכים. ראוי לברך על האפשרות לקבל התרעה על סכנה בכביש כך שאפשר להגיב ולמנוע תאונה. תאונות רבות נגרמות על ידי היסח הדעת, כך שמערכת שתפעל כזוג עיניים נוספת, ותשים לב לכביש גם כאשר הנהג איננו עושה זאת, יכולה להציל חיים. מי יכול להתנגד לדבר כזה?

בסרטונים שמופיעים באתר של Mobileye אפשר לראות כיצד המערכת אכן מונעת תאונות. אבל הסרטונים גם מראים נהג שלמרבה הצער זקוק למערכת Mobileye מפני שהוא איננו שם לב לכביש אלא לדברים אחרים. טוב שהמערכת פועלת כפי שהיא פועלת. אבל יש חשש שמערכות כאלו גם יוצרות תלות, כך שבסופו של דבר נהגים מסתמכים עליהן ואינם נשארים מספיק ערניים למתרחש בכביש.

הקריין שבפרסומת מסביר לאב שמפני שהוא איננו יכול להיות ליד בנו כל הזמן שהבן נוהג, הוא זקוק למערכת התרעה. שוב, זה הגיוני. אבל לא פחות חשוב, ואולי יותר, הבן צריך לפתח ולהפנים את הערנות שלו. הוא צריך לדעת מתי הוא קרוב מדי בלי שאבא שלו, או מערכת ההתרעה, יגידו לו. והדרך שבה הוא רוכש את הידע הזה נקראת למידה.

לא רק שאיננו יכולים להיות ליד הילדים שלנו בכל אשר הם עושים – איננו רוצים להיות לידם כל הזמן. אנחנו מצפים שהם יכולים לצאת לעצמאות, ולקבל על עצמם את האחריות הדרושה לכך. מטרה מרכזית של החינוך היא להקנות להם יכולות שמאפשרות להם להתמודד במצבים בלתי-צפויים, כולל לדעת מתי הם קרובים מדי למכונית אחרת בכביש. שוב, אין זה אומר שאמצעים טכנולוגיים שעוזרים למנוע תאונות פסולים, אבל בהסתמכות על אלה יש סכנות, ממש כמו שיש סכנות באי-השימוש בהם.

הנושא הזה איננו חדש. במאמר ב-The Atlantic משנת 2013 ניקולאס קאר כתב על הבעייתיות אשר בשימוש בטייס אוטומטי במטוסים. (המאמר הזה היווה הבסיס לספרו The Glass Cage.) בין היתר קאר כתב:
Overuse of automation erodes pilots’ expertise and dulls their reflexes, leading to what Jan Noyes, an ergonomics expert at Britain’s University of Bristol, terms “a de-skilling of the crew.” No one doubts that autopilot has contributed to improvements in flight safety over the years. It reduces pilot fatigue and provides advance warnings of problems, and it can keep a plane airborne should the crew become disabled. But the steady overall decline in plane crashes masks the recent arrival of “a spectacularly new type of accident,” says Raja Parasuraman, a psychology professor at George Mason University and a leading authority on automation. When an autopilot system fails, too many pilots, thrust abruptly into what has become a rare role, make mistakes. … An overreliance on automation, the agency warned, could put planes and passengers at risk.
אם בעתיד כולנו ניסע במכוניות אוטונומיות, מכוניות שאינן דורשות התערבות של נהג, יתכן ובכלל לא יהיה צורך ללמוד לנהוג. אבל הנושא כאן, כמובן, איננו רק הנהיגה. מערכת חינוך מיטבית מפתחת אצל הלומד תחושה של כוח. הלומד רוכש בטחון בסביבה שלו. הלומד מבין היכן הוא נמצא וכיצד ביכולתו להשפיע על הסביבה. במקום להעצים את הלומד, מערכת אוטומטית כמו Mobileye מחלישה אותו. הלומד אולי "בטוח", אבל הוא איננו אוטונומי במובן החיובי של המילה. קאר מוסיף:
Seeking convenience, speed, and efficiency, we rush to off-load work to computers without reflecting on what we might be sacrificing as a result.
ועל מה אנחנו מוותרים? שוב, אינני מתכחש ליתרונות אשר ביישומונים כמו Waze או המפות של גוגל. אבל כאשר אומרים לנו היכן ומתי לפנות אנחנו מאבדים את חוש ההמצאות שלנו. אנחנו אולי יודעים כיצד להגיע ממקום למקום, אבל איננו מבינים היכן אנחנו נמצאים. לפני ארבע שנים ב-Wall Street Journal סימון גרפילד כתב על מה שהולך לאיבוד במצבים כאלה:
The uncertainty that was once an unavoidable part or our relationship with maps has been replaced by a false sense of Wi-Fi-enabled omnipotence. Digital maps are the enemies of wonder. They suppress our urge to experiment and (usually) steer us from error—but what could be more irrepressibly human than those very things?
טעויות וההליכה לאיבוד הן חלק בלתי-נפרד מתהליך הלמידה. קאר כותב שהאוטומציה הופכת אותנו לצופים:
Automation turns us from actors into observers.
הלמידה מחייבת מעורבת. היא צומחת מהעשייה, מהמגע במצבים מוחשיים. נדמה לי שבמידה לא קטנה הפופולריות שלמידת החקר, ה-problem based learning, זוכה לה לאחרונה נובעת מהתחושה שכאשר הכל נפרש לפנינו בצורה ברורה ומסודרת אנחנו מתקשים להפנים את מה שלפנינו ולהפיק תובנות. תובנות, הרי, נוצרות לא רק דרך העיניים והאוזניים, אלא גם דרך המגע. יש לברך על פיתוחים כמו ה-Mobileye שללא ספק יכולים להציל חיים. אב שדואג לבנו אכן יתקין מערכת כזאת במכונית. אבל הוא גם ידאג לכך שבנו לא יסתמך עליה יתר על המידה. מערכת חינוכית שמבקשת לפתח בני אדם שמכירים את העולם שלהם, שמבינים אותו, ומסוגלים להתמודד עם המציאות שבה הם נמצאים, חייבת לבין מתי הפעלת הטייס האוטומטי מזיקה לאותה למידה שעליה היא אמונה.

תוויות: ,

יום שני, 5 בדצמבר 2016 

ובו, משום מה, ויכוח הסרק זוכה להרהר נוסף

במאמרון האחרון שהתפרסם כאן הבעתי את דעתי שהיום הוויכוח סביב השאלה האם התקשוב בכיתה מזיק לתלמידים הוא ויכוח סרק. המחשב והדיגיטאליות מזמן כבר נעשו לחלק בלתי-נפרד מחיינו, כולל בחינוך. יש מקום לדיון, אפילו לדיון נוקב, סביב "לשם מה התקשוב?", אבל על פי רוב מי שעדיין מעלה את הנושא בצורה של "התקשוב מזיק" עושה זאת מתוך אג'נדה אידיאולוגית שאיננה קשורה למתרחש בבית הספר. אבל אם כבר כתבתי את זה לפני מספר ימים, למה אני חוזר לנושא הזה שוב? בערך באותו הזמן שהתפרסמה הכתבה של דייוויד סאקס שאליה התייחסתי, טים סטאמר פרסם מאמרון בבלוג שלו שיכול לעזור לנו להבין את הבעייתיות של הגישה הפסקנית של סאקס נגד התקשוב.

המאמרון של סטאמר לא עסק בתקשוב, אלא במגמה די ותיקה בבתי הספר שכנראה זוכה לעדנה מחודשת – block scheduling. הרעיון די פשוט: במקום שישה עד שמונה שיעורים נפרדים במהלך יום הלימודים, מחברים שני שיעורים יחד כך שבמשך כשעה וחצי כיתה מתמקדת בנושא אחד וכך מצליחה לצלול בו לעומק. סטאמר כותב על הנושא הזה עכשיו בעקבות כתבה של כתב החינוך של ה-Washington Post שדיווח על הנסיון המחודש בשיטה. סטאמר מציין שבמחוז שבו הוא עבד (הוא יצא לפנסיה לפני שנה) נערכו נסיונות בשיטה הזאת לפני יותר מעשרים שנה. בדרך כלל סטאמר איננו מסכים עם אותו כתב של ה-Post, אבל במקרה הזה שניהם אינם רואים תועלת באימוץ השיטה. סטאמר כותב שאפילו אם מדובר ברעיון טוב, הוא לא השיג את התוצאות המקוות, והוא מוסיף:
the advantages of that format were never clearly explained beyond everybody would have more time. Except they really wouldn’t. And, we were told, teachers would have more room for creative teaching and students would improve their learning. Except the record on that is also pretty murky.
סטאמר מציין שלמיטב ידיעתו מחקרים שבדקו את השיטה לא הסיקו שהיא יעילה. אבל לא זאת הבעיה המרכזית בעיניו. על רוב המחקרים שמתייחסים ל-block programming, ובעצם רוב המחקרים על שינויים בשיטות הוראה באופן כללי, הוא כותב שהם יוצאים מתוך ההנחה:
that the current school format is a valid way for students to learn. And, in the case of blocking, all we need to do is rearrange the time to make it better.
הוא מזכיר לנו שעל פי רוב, גם בשיעורים בני 45 דקות, וגם בשיעורים כפולים, אין למידה אינטגרטיבית – כל נושא נלמד בנפרד, ובוודאי לא נותנים לאמנות או למוסיקה לחדור לשיעור. ולכן:
taking the same knowledge silos and making them larger is not really a change
סטאמר, כמובן, איננו הראשון להעיר הערות כאלו. אפשר היה לחשוב שבסך הכל מדובר בהגיון פשוט, אם כי הנסיון מלמד שההגיון הזה רחוק מלהיות נחלת רבים. ובגלל זה דבריו של סטאמר מחדדים את הבעייתיות שבשינוי קוסמטי שמתיימר לחולל שינוי אבל בעצם רק ממשיך גישה חינוכית שפגומה ביסודה. זאת ועוד: אם באמת רוצים ששיטה חדשה (או במקרה הזה ישנה-חדשה) תצליח לחולל שינוי, יש צורך להטמיע את השימוש בה בצורה פדגוגית אצל המורים, ולעזור להם לעצב את ההוראה שלהם לשיטה האחרת. כמובן שהדבר הזה נאמר פעמים רבות בנוגע לתקשוב, אם כי גם כאן הנסיון מלמד שהרבה יותר קל להכניס כלים חדשים לתוך המערכת מאשר לעזור למורים להבין מה כדאי לעשות איתם.

בסיום המאמרון שלו סטאמר מצטט את תגובתו של הורה של תלמיד במחוז שבו נערך הניסוי ב-block scheduling:
We would like to know exactly what they’re trying to accomplish at Williamsburg (המחוז בו נערך השינוי) and why they think block scheduling is the answer.
והמשפט הפשוט אבל החשוב הזה מביא אותנו בחזרה למאמר של סאקס. הרי השאלה הזאת תקפה גם כלפי טכנולוגיות חדישות בבתי הספר (ובעצם, כלפי כל שינוי שמבקשים להכניס לתוך מערכת החינוך). על מנת לדעת אם שינוי זה או אחר באמת תורם ללמידה, רצוי קודם לכן להגדיר לאיזו למידה מתכוונים. אם מבקשים שינוי בתהליכי ההוראה, שיפור בתוצאות במבחנים איננו בהכרח מדד, ורבים מבתי ספר ה-charter בארה"ב שמלמדים אף ורק למבחן הם עדות טובה לכך. כמו-כן, קשה לבוא בטענות כלפי התקשוב, או כלפי כל אמצעי לימודי אחר, שהוא איננו משפר תוצאות במבחנים אם מלכתחילה לא ביקשו לשפר ציונים אלא להרחיב ולהעמיק את חווית הלמידה.

לאור זה יש טעם להוסיף כאן את ההתייחסות הקצרה של סטיבן דאונס לכתבה של סאקס. באיגרת המקוונת שלו דאונס קישר לכתבה והעיר הערה מעניינת. כזכור, סאקס כתב שאחד הכשלונות של התקשוב בחינוך הוא העדר השיפור בציונים. עבור דאונס הציונים שתלמידים מקבלים בשיעור אינם מדד ללמידה, ואינם דבר בעל משמעות. אבל מפני שסאקס הצביע על הכשלון של התקשוב בתחום הזה דאונס מרשה לעצמו לשאול אם הכלים שסאקס כן דוגל בהם מוצלחים יותר:
But a strand of thought half way through caught my eye. It was this: the fear that computer screens will "will replace more valuable, sensory activities, such as putting their hands through a box of sand, or eating a tub of Play-Doh." And I wondered: what is the impact of sand on test scores? How about clay and paint? I don't think we'll find a significant difference, but the argument against technology is based on exactly that sort of data.
אם סאקס היה טוען שהפעילות בארגז החול, או המשחק עם פלסטלינה, מסייעים להתפתחות הכללית של הילד ספק אם דאונס היה מרים גבה. הוא הרי יודע שהמרדף אחרי שיפור הציונים בבתי הספר מביא לצמצום שעות המשחק החופשי ולהוצאת האמנויות ממערכת השיעורים, וגם שיש עדויות רבות לכך שאלה חשובים ביותר ללמידה. אבל דאונס גם יודע שזה נכון לגבי השימוש החופשי בכלים דיגיטאליים. אבל לפי סאקס אחת הטענות המרכזיות נגד התקשוב בבית הספר היא שהוא איננו משפר את הישגי התלמידים, ודאונס מעיר שאם סאקס מתנגד לכלים האלה בגלל הסיבה הזאת, אין זה הגיוני שלא יבקר גם את ארגז החול מאותה סיבה.

יתכן מאד שהתקשוב איננו מגשים את המטרות שמציבים לו, ויש בוודאי עדויות לא מעטות לכך. אבל אם לא מגדירים את התוצאה המבוקשת, אין אפשרות להעריך אם היא הושגה או לא. סאקס מערים ביקורת רבה על התקשוב, וחלק מהביקורת שלו בהחלט מוצדקת. אבל כאשר הוא יורה לכל הכיוונים בביקורת הגורפת שלו אין פלא שהוא פוגע במשהו. הבעיה היא שה-"משהו" הזה מעורפל וחסר מיקוד. אם הוא היה מצליח להגדיר מטרות חינוכיות ברורות במקום רק לקטול, אפשר היה להבחין במה התקשוב יכול לתרום, ובמה הוא אולי מזיק. אבל כפי שציינתי במאמרון הקודם, המלאכה הרצינית הזאת כנראה לא עניינה אותו. ולא רק שהתוצאה מאכזבת. בעצם, היא חסרת ערך.

תוויות:

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates