יום חמישי, 27 באפריל 2017 

מה? אתה באמת מגן על ה-LMS?

ההרהורים האלה הוכנו לראשונה כהתייחסות קצרה לשאלה "האם מערכת לניהול הלמידה (LMS) מתאימה ללמידת ה-anytime/anywhere של ימינו?" במסגרת פנל ב-Moodle-moot שנערך בכנס "מעצבים את העתיד 4" בסוף חודש מרץ. בגירסה הנוכחית הם הורחבו, אולי יותר מרק מעט. ללא ספק ההתייחסות ל-"anytime/anywhere" פועלת כקרש קפיצה לעבר היבטים נוספים של המסגרות שבהן היום הלמידה מתרחשת. כמו-כן, אפשר היה לגעת בנקודות נוספות, אבל זה היה במחיר של אבדן יתרון הקיצור. אי לכך, על אף העובדה שהגירסה הזאת מורחבת, בכל זאת השתדלתי להצמד, ולו במעט, לשאלה המקורית. חשוב להוסיף שבמקור הדברים הוכנו באנגלית, ותורגמו על ידי. אינני בטוח שמה שמופיע כאן שונה באופן משמעותי מדברים שבדרך כלל נכתבים ישירות לבלוג הזה, אבל ... אולי הצורך לעמוד בזמן קצר עזר להציג את הגישה שלי בצורה בהירה (ואולי לא).

מערכת לניהול הלמידה (LMS) היא מסגרת, ויתכן שהיא סובלת מהעובדה שבימינו נחיצותן של מסגרות באופן כללי נבחנת בסימן שאלה. ביסוד של רעיון הלמידה של anytime/anywhere ניצבת ההנחה שמסגרות נוקשות אינן נחוצות, ואולי אפילו מזיקות, ללמידה. ומכאן השאלה – האם יש באמת צורך במסגרת ה-LMS? אולי הרשתיות חובקת העולם מציעה לנו מסגרת מהירה וזמינה שהיא מספיקה לאותם צרכי למידה?

זאת ועוד: גישת ה-anytime/anywhere מתקשרת לשאלה הרחבה של "unbundling", של פירוק החבילה. אם בעבר בית הספר, כמסגרת חינוכית פיסית, מילא מכלול של פונקציות "חינוכיות" – הוראה, למידה, אקרדיטציה, חברוּת, ומכלול הצרכים של בני נוער, היום אנחנו עדים לכרסום המכלול הזה, כאשר כל אחת בנפרד "מטופלת" באמצעות כלים ו/או מסגרות ייחודיות להן.

במידה מסויימת, השאלה אם ה-LMS מתאימה ללמידה של היום דומה לשאלה האם מוסד בית הספר עדיין מהווה "פתרון" חינוכי רצוי. יתכן שיותר מרק טיפה מיושן להמשיך לטעון שבית הספר – כישות פיסית שונה ונפרדת מ-"העולם החיצוני" – נחוץ. אבל נדמה לי שאין ברירה מאשר להסכים שגם היום לבית הספר סיבת קיום. בית הספר מהווה חיץ שמסנן את המכלול ואת המיידיות של העולם מחוצה לו. בכך הוא ממלא תפקיד של תיווך. יש מי שיטען שהתיווך הזה יוצר מציאות מלאכותית, ואיננו רצוי. אני דבק בדעה שלעתים רבות הוא נחוץ על מנת ליצור סביבה שהיא מתאימה ללמידה פורמלית.

מה שבמרחב המוחשי נעשה על ידי בית הספר ה-LMS יכולה, ואולי צריכה, לעשות במרחב הדיגיטאלי. ובגלל זה יש טעם לשאול מה, בעצם, ה-LMS עושה ... וגם מה שהיא איננה עושה.

מערכת לניהול הלמידה איננה מלמדת. במקרה הטוב היא מאפשרת גישה לחומרי לימוד. לפעמים (ולמרבה הצער, רק לפעמים) חומרי הלימוד האלה הם "אינטראקטיביים" – משאבים שמזמינים תגובה שגורמת לפעילות נוספת מצד הלומד ובין הלומדים (להבדיל מהמבוי הסתום של הגשת מטלה למורה).

אבל אם היא איננה מלמדת, מה היא כן עושה? במילה, היא מנהלת. היא עוקבת אחרי המתרחש ורושמת. בזכות ההתלהבות שלנו מפתרונות מבוססי נתונים התשוקה לעוד ועוד (ועוד!) נתונים גדלה. בעבר הלא כל כך רחוק ה-LMS היתה מסוגלת למסור לנו מי הגיש מטלה ואיזה ציון הוא קיבל, ושמחנו על קבלת המידע הזה. אבל היום אנחנו יכולים לקבל מידע הרבה יותר ממוקד – מתי בדיוק הוגשה מטלה, את אורכה, כמה זמן הוקדש להכנתה, ועוד הרבה. האם אנחנו זקוקים לכל זה? סביר להניח שלא, אבל אפשר לקבל אותם, ואנחנו נוטים להתאים את הרצונות ואת הצרכים שלנו למה שמציעים לנו.

היום אנחנו עדים ל-אפקליקציזציה של הלמידה. אם אי-שם בעבר גישת ה-anytime/anywhere הרחיבה את המרחב שבו הלמידה הפורמלית יכלה להתרחש, היום הזמינות של יישומים קטנים שמבצעים פעולות ספציפיות וממוקדות הביאה לצמצום המרחב הזה לנתחי "ידע" זעירים שהיישומים האלה מבקשים. כמו כל LMS אחרת, Moodle מסתדרת עם המודל הזה, אבל בכלל לא ברור שרצוי שהיא תעשה זאת. היישומים מייצגים מודל של למידה שהיא מתוחמת ומגודרת היטב, ובמקום לבחון אם המודל הזה רצוי, הנסיון להתאים את ה-LMS למכשירים ניידים מיישרת קו אותו.

על פניה ה-LMS יכולה להגשים את תפיסת בית הספר ללא קירות. אבל בפועל מתרחשת התאמה של מה ש-"נלמד" לתפיסת האפליקציה – מה ש-"נלמד" מצטמצם למה שאפשר למדוד. זה יכול להסביר לנו למה ה-LMS היא כלי אפקטיבי בהכשרה המקצועית, ולמה באמצעות ה-LMS הלימודים האקדמיים נעשים יותר ויותר דומים לאותה הכשרה מקצועית.

נהוג לראות למידה של anytime/anywhere כאמצעי להגדלת למידה מקוונת עצמית ולהרחבתה, למידה שבה הלומד קובע עבור עצמו מה חשוב לו ללמוד. עבור מודל כזה, בעצם אין צורך ב-LMS. היא אפילו מגבילה אותו. אבל המגבלות של לומד אחד עשויות להיות מערכת התמיכה של לומד אחר. הכישורים האקדמיים של רבים, ואולי אפילו של מרבית, הלומדים בהשכלה הגבוהה של היום די מצומצמים, והעדר הכישורים האלה מקשה עליהם מלהיות לומדים עצמאיים. המסגרת ש-LMS כמו Moodle מציעה, כאתר קורס שעיצובו וארגונו ברורים, יכולה למנוע את ההליכה לאיבוד בתוך מרחב למידה מבלבל ולסייע להשלמה מוצלחת של מסלול לימודי.

אין בהכרח התאמה בין למידה של anytime/anywhereלבין למידה מותאמת אישית (Personalization) אבל במציאות של חברת השוק של היום, כאשר ההיצע ההולך וגדל של כלים איננו רק לשם הלמידה אלא, אולי בעיקר, לשם הרווח, קיים קשר די הדוק בין השניים. בהשפעת השוק ההתאמה האישית הופכת לאטומיזציה, למצב שבו כל לומד עומד בפני עצמו, בנפרד מקהילה של לומדים. הסטודנטים אמנם עדיין רשומים בתוך קורסים, אבל הקורס, כקבוצה לומדת, מאבד את חשיבותו, ובמקום זה כל אחד מתקדם לקראת התעודה באופן עצמאי ואישי. הלמידה כבר איננה חוויה קבוצתית או חברתית. ודווקא במציאות הזאת ה-LMS נעשה לדבר חיובי. היא מאגדת את הלומדים כמשתתפים בפעילות משותפת שפועלים לקראת אותה מטרה. בתקופה של פירוק הקולקטיב, אתר Moodle, כסביבה שבו המרצה מתייחס לכלל הסטודנטים, נעשה חיוני ורצוי.

נהוג לציין שהחינוך משתנה, אבל נכון יותר להגיד שגורמים שונים מנסים לשנות את החינוך. יש אנשי חינוך שמבקשים לשנות את החינוך מפני שהם רוצים שהוא יפעל יותר למען רכישת דעת ובבניית אדם שלם, אדם סקרן שרוצה לתרום לחברה. אבל יש אחרים שיש להם תפיסה שונה מאד בנוגע לחינוך, וגם הם מנסים לשנות אותו. רבים מהאנשים האלה רואים בחינוך בעיקר שוק שממנו אפשר להרוויח, ומתוך הקבוצה הזאת רבים מנסים להרוויח מהכנסת טכנולוגיות חדישות לתוך הכיתה.

אני ממקם את עצמי כחבר בקבוצה הראשונה, ואני חש מתח רב ואי-נוחות מתמשך לאור ההישגים של הקבוצה האחרת. אני הרי שואף ליותר למידה עצמאית, למידה שהרשתיות של היום בהחלט מאפשרת. למידה כזאת איננה דורשת שימוש ב-LMS. אבל מצד שני, ברור לי שעבור רבים מהסטודנטים של היום רכישת השכלה גבוהה קשה ואף מאיימת. בנוסף, החינוך שהדוגלים בשיבוש החינוך מציעים איננו אלא מעט מעבר להכשרה מקצועית, ולא הזדמנות אמיתית להשכלה שמרחיבה אופקים. עבור הסטודנטים האלה ה-LMS מציעה קביים שבהחלט יכולים לעזור להם להשיג את החינוך שבאמת מגיע להם.

ובמציאות הזאת, אני מגלה שעל אף העובדה שה-LMS איננה ממלאת את הפונקציות שבעיני הן הנחוצות בחינוך של היום, חשוב לי להגן עליה היות והאלטרנטיבה באמת יותר גרועה.

תוויות:

יום שני, 24 באפריל 2017 

מטפורה קולעת, ובכל זאת בעייתית

לפני מספר ימים, בבלוג של Modern Learners, ויל ריצ'רדסון פרסם מטפורה מעניינת וחשובה על תהליכי שינוי בבתי ספר. ריצ'רדסון מספר שבבית ספר שאליו הוא הוזמן לבקר המנהל סיפר לו בהתרגשות על כך שבבית הספר מאפשרים לתלמידים להשפיע על אווירת הכיתה, ובעקבות בקשת התלמידים בכיתה אחת החליפו חלק מכיסאות בית הספר הרגילים בכדורי יוגה. הכדורים האלה איפשרו לתלמידים להיות יותר פעילים בשעת שיעור במקום לשבת ללא נוע. ריצ'רדסון נכנס לכיתה וכותב:
When I turned the corner into the classroom, sure enough, smiling kids all peered up at me from their brightly colored yoga balls.

Behind desks.

In rows.
יכול להיות שכל מילה נוספת מיותרת. הרי הרמז ברור – יכול להיות שהתלמידים בכיתה הזאת עכשיו היו חופשיים יותר להתנועע (ואולי בגלל זה הם אפילו בריאים יותר) אבל הם עדיין יושבים בשורות מול המורה. אין כאן שינוי מהותי בתהליך הלמידה, אלא רק שינוי קוסמטי. לפני כמעט 15 שנים, כאשר הוא פרסם את ספרו הראשון, ריצ'רדסון היה בחזית התקשוב החינוכי. הוא כתב אז שכלי Web 2.0 יכולים לחולל לשינוי החינוך. לאור זה חשוב להדגיש שבעיניו לא רק כדורי היוגה מהווים שינוי קוסמטי. הוא מוסיף:
Most instances of Chromebooks, Google Classroom, iPads, smartphones suffer the same fate of taking potentially interesting technologies and “schoolifying” them. It’s window dressing that makes teachers, parents and others feel better about keeping up with times despite little complementary change in the power relationships between teachers and kids or choice given to students to have some increased agency over their learning.
במילים אחרות, אם לפני מספר שנים חדירת התקשוב לתוך הכיתה היתה עבור ריצ'רדסון מנוף לשינוי, היום הוא רואה בו בעיקר עלה תאנה שמאפשר המשך של החינוך המסורתי. הכנסת עוד מחשבים או טבלטים לתוך הכיתה כבר איננה משמעותי בעיניו. הוא מבקש לתת לתלמידים את האפשרות להשפיע על מה ועל איך הם לומדים – עם או בלי התקשוב. הוא מביא סיפור על תלמיד שמספר לאמא שלו על חווית בית הספר:
We have a lot of choices, but we don’t really have any choice.
(אגב, הסיפור הזה מזכיר לי סיפור שמשה כספי נהג לספר על תלמיד בבית הספר הניסוי בירושלים. התלמיד שאל את המורה שלו "האם גם היום אני צריך לעסוק במה שאני רוצה לעסוק?". מתברר שגם במסגרות הפתוחות ביותר התלמידים מודעים היטב לקיומה של מסגרת מחייבת.)

אבל על אף העובדה שאני מסכים עם ריצ'רדסון שכדורי היוגה, וגם כלים דיגיטליים, אינם בהכרח עדות לשינוי חינוכי מהותי, יש לי בעיה עם מטפורה שלו. הוא הרי מצר על כך שהכדורים עדיין ניצבים מאחורי שולחנות כתיבה ומסודרים בשורות. אותי זה בכלל איננו מפתיע. ריצ'רדסון טוען שבית ספר שמכניס כדורי יוגה לתוך הכיתה באמת מעוניין לחולל שינוי מהותי בחינוך, אבל איננו מתקדם מספיק לקראת השינוי הזה. אני מפקפק בכך שיש באמת רצון לשינוי מהותי. שיפור תנאיי הישיבה בכיתה הוא שינוי מבורך. הוא עדות לכך שמישהו מבין שתלמידים שהם חופשיים להתנועע בשעת שיעור לומדים טוב יותר מאשר תלמידים שמכריחים אותם לא לזוז. אבל הנכונות לשנות את סגנון הישיבה איננה בהכרח מצביעה על רצון לשינוי מהותי. דווקא ההפך יכול להיות הנכון: על מנת להצליח לשמור על שיטות ההוראה הנוכחיות יש צורך לבצע כמה שינויים קוסמטיים. למרבה הצער, יש יותר בתי ספר שבהם מבטלים את ההפסקות הפעילות כדי לפנות יותר זמן להכנה למבחנים מאשר בתי ספר שמשנים את סגנון הישיבה. במילים אחרות, בכלל לא ברור שמערכות החינוך מעוניינות להשתנות בכיוונים שבעיני ריצ'רדסון (וגם בעיני) הם הרצויים.

כהמשך למטפורה שלו ריצ'רדסון כותב שהוא חושש שבתי הספר עסוקים בסידור כדורי היוגה על הסיפון של אנייה ששטה לעבר קרחון. שוב, זאת מטפורה מצויינת, אבל היא מניחה שקברניטי החינוך אינם יודעים, או אינם מבינים, לאן הם מכוונים את בתי הספר, וכתוצאה מכך הם מתקדמים לקראת אסון. אני דווקא חושש שהם כן יודעים לאן הם מכוונים את החינוך. הבעיה היא שהכיוון שלהם איננו הכיוון שריצ'רדסון, או אני, רוצים.

תוויות: ,

יום חמישי, 13 באפריל 2017 

בחינוך כמו בתחבורה?

החג מעניק הזדמנות לגוון את הקריאה, ובמקום לקרוא באופן כמעט בלעדי בענייני חינוך, לגעת בנושאים אחרים. שמחתי לעשות זאת. ובכל זאת, ואולי כצפוי, הכל איכשהו חוזר לחינוך. כך קרה עם כתבה מעניינת של מירב מורן בגליון החג של The Marker (וגם באתר) שעוסק בגורמים שמקשים על הרחבת השימוש בתחבורה הציבורית בארץ ועל הסירוב של רבים מאיתנו להשתחרר מהמכונית הפרטית. הכתבה אמנם עוררה מחשבות רבות בנוגע לתחבורה, אבל גם דרבנה מספר הרהורים בנוגע לטכנולוגיה בחינוך.

מורן מביאה שש סיבות שבגללן הרוב מאיתנו איננו מוכנים, ואולי איננו יכולים, לוותר על המכונית הפרטית. בין הסיבות האלו היא מונה פיזור הישובים בארץ בצורה שאיננה מאפשרת הגעה יעילה של התחבורה הציבורית, התכנון של שכונות חדשות שגם הוא מקשה על השימוש בתחבורה ציבורית, וגם הזמינות של חנייה במרכזי הערים הגדולות. כל אלה, ועוד, לפי מורן יוצרים מצב שבו אין תמריץ לתחבורה ציבורית יעילה, ובסופו של דבר אנחנו ממשיכים לנהוג במכונית הפרטית.

הנקודה החמישית ברשימה של מורן היא "טכנולוגיה ואפליקציות". מורן מציינת שלצד הבעייתיות של התחבורה הציבורית היו לה גם יתרונות – היא מדגישה את העדר הצורך לנווט בעצמנו, ואת אי-הצורך לעסוק בחיפוש מקום חנייה. אבל הטכנולוגיה מקלה דווקא על הבעיות האלו, וכאשר היא עושה זאת, היא מרחיקה את הדרישה לתחבורה ציבורית זמינה. מורן מצטטת מומחה בתחום ומסבירה:
במלים אחרות, החדשנות של טרנד העיר החכמה, שאמור לפתור בעיות תנועה וניידות בערים המצטופפות, עושה את ההפך. "לכאורה, עלינו להיות מאושרים מייעול השירותים והזמינות הבלתי־נתפשת שמביאות אפליקציות בתחום הניווט, מציאת חניה, הזמנת מוניות ושיתוף נסיעות", אומר אייל צאום, מחלוצי התחום ויועץ בישראל ובאירופה בפיתוח ערים חכמות. "הבעיה היא ששפע החדשנות מוצע כמעט אך ורק לסוג אחד של תחבורה — המכונית הפרטית. התוצאה היא עלייה בשימוש ברכב הפרטי וירידה בשימוש בתחבורה ציבורית. באופן פרדוקסלי, הייעול והשיפור הכביד את עומס הפקקים וגרם להחרפה של כל החוליים הנלווים לניידות הנסמכת על תחבורה הפרטית".
או כפי שמורן מסכמת את הטענה הכללית הזאת:
הנוחות הטכנולוגית חיבלה גם ביוזמות שנועדו לצמצם כניסת כלי רכב למרכזי הערים.
נוצר מצב שבו הטכנולוגיה "פותרת" בעיה, אבל מתברר שבעצם היתה זאת בעיה משנית לבעיה גדולה יותר. ולא רק שלא פתרנו את הבעיה המרכזית, אפילו החרפנו אותה. לפי הדעה הרווחת טכנולוגיות חדישות מביאות לנו מציאות טובה יותר, אבל לצד ההקלה האישית שטכנולוגיות כמו Waze ו-Pango מביאות, הן גם מביאות להנצחת המצב הקיים. הנהג הפרטי מרוויח, אבל החברה מפסידה.

אז היכן הקשר לחינוך? מטרתם של רבים מאד מהכלים הדיגיטאליים החדשים בחינוך של היום היא ייעול מלאכת ההוראה. אם מדובר בכלים שמזרזים את תהליך הקניית תכני הלימוד, או כלים שמאפשרים לעקוב אחרי תהליך הקליטה של תלמידים וסטודנטים, יש ייעוד בסיסי אחד: לשפר את הישגי הלומדים במסגרת המערכת הנוכחית. מוסרים לנו שהכלים האלה אכן משיגים את המטרה, שבזכותם ההוראה אפקטיבית יותר. עם זאת, ברור שעל פי רוב הכלים האלה מיישרים קו עם מערכות החינוך כפי שהן פועלות היום. יתכן שיש שיפור בהישגים במבחנים, אבל אין זה אומר שיש יותר למידה, או אפילו למידה "משמעותית" יותר. בכך הכלים הטכנולוגיים החדשים בחינוך דומים לאפליקציות כמו Waze ו-Pango שברמת המשתמש הפרטי אולי משפרים את חווית הנהיגה, אבל ברמה הכלל-חברתית הם מנציחים מצב שמלכתחילה איננו רצוי.

חשוב להדגיש שאין כאן בהכרח שום פגם בכלים עצמם. הם עושים את מה שהם אמורים לעשות, ועושים זאת בהצלחה. הבעיה איננה בטכנולוגיה, אלא בקונצפציה, בתפיסה הבסיסית שמעודדת את הפיתוח דווקא של הכלים האלה, ולא של כלים אחרים. מה הטעם בייעול הקניית הידע אם מה שאנחנו באמת זקוקים לו בחינוך הוא שינוי יסודי של תהליך הלמידה. בתחום התחבורה הכלים האלה אמנם משרתים נאמנה את הנהג הפרטי, אבל מה שבאמת נחוץ היא תחבורה ציבורית טובה. ובחינוך, מה יועילו אמצעים לשיפור ציונים אם מה שנחוץ הוא חינוך אחר?

תוויות: ,

יום שלישי, 4 באפריל 2017 

מדכא, אבל לא מפתיע

לפני כשבועיים אליוט סולוואי וקתי נוריס פרסמו מאמרון שבו הם דיווחו על שני מקרים שבהם שימוש איכותי בתקשוב בבתי ספר נבלם. במקרה השני מחוז שעבר מהשימוש במכשירי iPad למחשבי Chromebook גילה שמשאבי רוחב הפס של המחוז לא היו מתאימים לצרכים החדשים שנוצרו. סולוואי ונוריס מסבירים שמפני שהיישומים שעל מכשירי ה-iPad פעלו כיישומים עצמאיים, דרישות רוחב הפס שלהם היו קטנות לעומת הדרישות של היישומים הווביים שבמחשבי ה-Chromebook. אבל, כפי שהם מוסיפים, המחוז לא דאג למציאות האחרת:
The school board didn’t allocate the money for the networking upgrade because the school board thought that the only real difference between iPads and Chromebooks was that the latter had an attached keyboard. Apparently, no one had explained the networking needs of Chromebooks to the board.
והתוצאה? מכשירים נהדרים שבאמצעותם ניתן להפעיל יישומים לימודיים איכותיים, אינם מנוצלים כמו שצריך. וזה מוביל, כמובן לתסכול מצד המורים והתלמידים.

מדובר בסיפור די עצוב, אבל אפשר להבין את הקושי. הנהלות של מחוזות אינן בהכרח מבינות שיכולת ההתחברות של תלמידים רבים למשאבים אי-שם ברשת נשענת על מערך טכנולוגי ענף ומורכב. אפשר לקוות, ואולי אפילו לצפות, שיסיקו מסקנות וילמדו מהנסיון. יתכן, כמובן, שהמסקנה שיסיקו תהיה שעדיף להמשיך עם רוחב פס מצומצם ולוותר על חלק מהשימוש הלימודי של הכלים, אבל ... אפשר לקוות.

המקרה הראשון הוא המעניין יותר, וגם המדכא יותר. הפעם לא מדובר במקרה של העדר ידע טכנולוגי, אלא במקרה של סדר עדיפות חינוכי עקום. ואת זה, למרבה הצער, הרבה יותר קשה לתקן.

סולוואי ונוריס מדווחים על פרויקט שבו הם היו מעורבים – פרויקט שנסוב סביב השימוש במערך של כלים שיתופיים (כלים שהם עצמם היו מעורבים בפיתוחם) על גבי מחשבי Chromebook בקורסי לשון בבית ספר תיכון. מנהל בית הספר אישר את רכישת המחשבים כדי לאפשר את הפעלת הפרויקט. הם כותבים:
In June, the pilot project was deemed a huge success. The teachers had put a tremendous amount of effort into creating new, inquiry-oriented curriculum materials that exploited the collaboration software. Student engagement in classwork was up — as was student achievement. The principal was pleased and told the teachers that they would be able to use the carts of Chromebooks again in 2016-2017.
אבל מה שסוכם בסוף שנת הלימודים נתקל במציאות אחרת עם פתיחת שנת הלימודים החדשה. מחשבי ה-Chromebook שנרכשו במיוחד עבור הפרויקט של שני המורים כבר לא הועמדו בראש ובראשונה לרשותם כמו שהובטח, אלא הפכו לנחלת הכלל, עם סדר עדיפות שהציב את הפרויקט בעדיפות נמוכה:
Of course, there were all sorts of rules about when a cart could be signed out and for how long it could be signed out. The icing on the cake rule on cart sign out was this: Those using the computing devices for state testing purposes had priority. State tests, district tests, and even classroom tests had priority over curricular use of the computing devices. In effect, then, there was no way the two English teachers would have the kind of access in 2016-2017 to computing devices for their students that they had enjoyed in 2015-2016.
אפשר אולי להבין שמורים אחרים, שראו שהמחשבים היו בשימוש בבית הספר ירצו גם הם להשתמש בהם. ולכן אפשר גם להבין שקשה היה למנהל לעמוד בהבטחתו. אבל זה איננו מה שקרה במקרה הזה. לא נוצר תחרות לשימוש פדגוגי, אלא ניתנה עדיפות להכנות לקראת מבחנים – ולא רק המבחנים הסטנדרטיים החשובים והמשמעותיים, אלא מבחנים באופן כללי. זאת ועוד: סולוואי ונוריס מוסיפים שמפני שכישורי הקלדה נחוצים למבחנים הסטנדרטיים, גם השימוש במכשירי ה-Chromebook לאימון בהקלדה קיבל עדיפות על השימוש בפרויקט. הם מציינים בפליאה:
Typing practice gets priority over curriculum!
אז מה ניתן ללמוד מכל זה? למען האמת, לא הרבה חדש. עצוב שבעיני מנהל בית ספר השימוש בכלים דיגיטאליים כדי להכין את התלמידים למבחנים עדיף על שימוש בכלים האלה לצרכים פדגוגיים, אבל בארה"ב של היום זה איננו צריך להפתיע. עוד בשנת 2013 כאשר בלוס אנג'לס הוחלט לרכוש מכשירי iPad עבור כלל התלמידים (פרויקט שממספר סיבות הוכתר ככשלון חרוץ) ציינתי שההחלטה לרכוש את המכשירים היתה החלטה שהתקבלה באופן מזורז, ולא התייחסה בעיקר לאיכויות של הכלים. כפי שהוסבר אז בלוס אנג'לס טיימס:
Officials said they opposed a delay in part because new state and national tests will be taken on computers, and they don't want Los Angeles students to lack the necessary experience with them.
מאז אולי מצאו שמחשבי Chromebook עדיפים על מכשירי iPad (בלוס אנג'לס בזמנו גילו שבלי מקלדות נפרדות התלמידים התקשו להשתמש במכשירים במבחנים) אבל סדר העדיפות נשאר כפי שהיה. קודם כל מבחנים, ורק אחרי זה (אם בכלל) למידה.

תוויות: , ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates