נדמה לי שלפעמים מותר לפרסם את עצמך בבלוג שלך (אם כי, לא קשה לטעון שבלוג איננו אלא פרסום עצמי תמידי). אבל למה לצלול לתוך המותר או האסור – אני פשוט רוצה להביא לידיעתם של מי שאולי מזדמן לדף הזה שמאמר די ארוך (אינני בטוח שאפשר לכתוב "מקיף") בנושא Web 2.0 בתהליך הלמידה – האם יש בשורה חדשה או לא? – עלה לאוויר באתר הבוידם:
Column No. 120 of the Boidem
this time, an examination of Web 2.0 in education
|
קישור יציב |
הקדשתי כבר מספר מאמרונים לנושא של בלוגים, של וויקים ושל עוד כלים מתוקשבים חדשים השאולים "מה כל כך מרשים בזה?". אבל יתכן שזאת בעצם שאלה לא הוגנת- הרי צריכים לשאול את אותה השאלה גם בנוגע לכלים המתוקשבים הישנים יותר.
כל מי שצבר נסיון בהדרכת השימוש במחשב ובאינטרנט יכול לספר שהוא צפה בפרויקטים של "חקר" בהם התלמידים, עוד לפני שהם בכלל התחילו לברר לעצמם מה הם רצו "לחקור", הקדישו דקות ארוכות לעיצוב ב-Word Art של כותרות העבודות שלהם. ולא רק זה, אלה שבסיום השיעור המורה סיכם שהיה שיעור מוצלח שעסק באופן מועיל במיומנויות המחשב.
כל מי שמלווה את התקשוב בבתי הספר נתקל לפחות פעם בפעילות של כיתה או של בית ספר בפורום מתוקשב בו התלמידים היו צריכים לקבל אישור מהמורה (כולל תיקון שגיאות כתיב או הקלדה) לפני שאפשר היה לשגר את הודעות שלהם לפורום. ולא פעם, אותה פעילות היתה היחידה של הכיתה באותו פורום - אם התלמידים רצו לבדוק אם מישהו ענה להודעות שלהם, היה עליהם לעשות זאת בזמנם החופשי.
קשה לי לספור את הפעמים שבהם הוזמנתי להציץ באתר בית ספרי שהיה לפיסגת הגאווה של מורים או של מנהל בבית הספר, ומצאתי את עצמי צופה באוסף סתמי של דפי מידע לא מעניינים עם גרפיקה צולעת.
כמובן שהיו גם פעילויות מוצלחות, אך עלי להודות שהיו מעט מדי כאלה, ובדרך כלל הן היו מאד לא ראוותניות, אלא צנועות וממוקדות מאד.
אינני מביא את הדוגמאות (הכלליות) האלו כדי להכפיש, או על מנת להראות שההשקעה בתקשוב הוא בזבוז של זמן ושל משאבים. אני מביא אותן כדי להראות שהביקורת החריפה שלי כלפי ההתפעלות מהשימוש בבלוגים וכלים חדשים אחרים אינה מכוונת רק אליהם - היא מתייחסת לכלל הנסיונות שלנו בתחום התקשוב בחינוך. נדמה לי שאפשר להגיד שיש כאן מקרה של בגדי המלך החדשים, אלא שבמקרה הזה, המלך איננו ערום, אלא הוא פשוט עדיין לבוש באותם הבגדים שהוא לבש כבר מספר שנים.
|
קישור יציב |
בלוגים אמורים להיות אמצעי מהיר לתקשורת ולהפצת מידע. אי לכך, יש אולי משהו לקוי במאמרון על פרויקטים מתוקשבים שפרסמתי אתמול. עבדתי על כתיבתו חלק גדול מהלילה ומספר שעות לתוך הבקר. ומדוע? אה! עלי להודות שהתשובה לא כל כך מחמיאה לי: כדי לא לנקוט עמדה תקיפה מדי, כדי לא להעליב. ואם כך אני עושה, אולי אני מחטיא את המטרה לחלוטין? בלי אמירות תקיפות קשה לגבש עמדה, קשה ליצור את התן וקח הדרוש כדי להגיע להסכמה.
כנראה יש לי עוד הרבה ללמוד על כיצד לכתוב לבלוג.
|
קישור יציב |
עבר כבר יותר מעשור מאז הנסיונות הראשונים בבניית פעילויות לימודיות מתוקשבות בבית הספר. רבים מאיתנו כבר לא מתרגשים מהעובדה שתלמידים כותבים את עבודותיהם בעזרת התמלילן במקום בעפרון. אנחנו לא מסתפקים בעובדה שכיתה משתמשת בפורום כדי לנהל דיון, אלא בוחנים את איכות הדיון עצמו. אם כיתה מסכמת פרויקט באמצעות אתר אינטרנט, איננו מסתנוורים מקיומו של האתר, אלא בודקים האם התכנים של האתר משקפים למידה של ממש.
אך לא כל מי שעוסק בתקשוב בתהליך הלמידה עושה זאת כבר יותר מעשור. למזלנו, כל שנה יותר ויותר מורים מעיזים להתנסות בו. וכצפוי, לא פעם יוצא שהנסיונות הראשונים של אותם מורים אינם ניזונים מהנסיון המצטבר בתחום. לא פעם מורים ומנהלים, וגם מדריכים מנוסים, מתרשמים מהשימוש בטכנולוגיה ומתקשים לבדוק את מהות הלמידה.
נדמה לי שמדובר בתהליך טבעי. מי שאיננו מנסה לבחון את השימוש בכלים מתוקשבים בכיתה לא יכול ללמוד מהנסיון, וסביר מאד להניח שללא כשלונות רבים לא נוכל לדעת מה מצליח. לא פעם נוצר מצב שבו המוח רוצה לקטול ואילו הלב רוצה לשבח. מה עושים?
השבוע הזדמן לי להיות עד לביקורת על פרויקט מתוקשב – ביקורת שהועברה באמצעות הדואר האלקטרוני בין קבוצה גדולה של פעילים ותיקים בתחום התקשוב בחינוך. בוני הפרויקט דיווחו עליו לרשימת תפוצה של פעילים והזמינו את הקוראים להציץ. התגובות הראשונות היו, כצפוי, שבחים סתמיים. בכלל לא ברור אם המשבחים באמת בדקו את הפרויקט. אבל מכותבת אחת, בנוסף למילות עידוד וציון נקודות חיוביות בפרויקט, העזה להרים גבה ולשאול שאלות בנוגע למידה שבה התקשוב באמת בא לביטוי בפרויקט. השאלות האלו באו מהנסיון, אולי מהתסכול. למרות שהן כוונו לפרויקט מסויים, הן ביטאו תחושה של אי-סבירות רצון כללית לגבי שילוב התקשוב בכיתה. התגובה לא איחרה לבוא - תגובה מלאה באמירות נדושות והצטדקויות שבאו להראות שאכן מדובר בשימוש מיטבי (ככל שהדבר היה אפשרי) בתקשוב. לכל טענה היתה תשובה.
אין משנה סדורה לשילוב התקשוב בתהליך הלמידה. אני מקווה שלא תהיה. שיפרחו 100 פרחים. פעילויות מסויימות יתמקדו יותר במיומנויות תקשוב, אולי אפילו עד כדי עמעום התכנים הלימודיים. לעומתן, פעילויות אחרות ינצלו את התקשוב במידה זעירה, אבל יהיו עשירות באלמנטים לשוניים ומידעניים. לפעמים אנחנו אפילו נעלה על דרך המלך ונצליח לשלב את כל אלה בפרויקט ייצוגי. למרות הנסיון המצטבר עם השנים, כולנו מגששים באפלה, כולנו מחפשים את הנוסחה הנכונה לשילוב התקשוב בלמידה, אפילו אם אנחנו יודעים היטב שבעצם אין דבר כזה "נוסחה נכונה".
ובינתיים, לא רק לגיטימי, אלא גם הכרחי, לשאול תמיד האם האלמנטים של התקשוב הבאים לביטוי בפרויקט מסויים אכן משרתים את הלמידה, ואפילו האם אפשר היה להשיג את אותה התוצאה הלימודית בלי התקשוב. אף אחד לא מרוויח מהפרגון הסתמי.
|
קישור יציב |
בשלבים הראשונים של הבלוג הזה הרמתי גבה, לא פעם ולא פעמיים, בנוגע לאיכות העבודה של התלמידים שבלוגרים בתחום האינטרנט בחינוך מפרסמים. היום בצצתי בעוד "בלוג" שזכה לביקורת חיובית, אפילו נלהבת: קבצי קול (podcasts) של תלמידי כותות ו' בסקוטלנד.
בקבצים האלה התלמידים בכיתה ו' קוראים בקול ביוגרפיות שהם כתבו על עצמם בצרפתית. כל קובץ הוא בן חצי דקות, פחות או יותר, ויש 25 קבצים (כנראה מספר התלמידים בכיתה). יד על הלב, זה לא מי יודע מה מעניין. נדמה לי שההורים יאזינו פעם אחת ויגידו "יופי". אולי הם יספרו לבני הדודים שאפשר להאזין באינטרנט לילד שלהם. בכלל לא ברור לי מה הקשר של הקבצים האלה לבלוגים.
אבל תוך כדי הרהור על גודל ההתלהבות לעומת קוטן הערך להם פרויקטים מהסוג הזה זוכים, אמרתי לעצמי שאינני הוגן - לא, חלילה, כלפי הפרויקטים האלה, אלא כלפי פרויקטים בארץ שאינם נופלים באיכותם מאלה שמשבחים כל כך בבלוגים.
לפני כחודש ביקרתי בסיום נושא בבית ספר יסודי בבאר שבע. תלמידי כיתות ה' התארגנו כסוכני נסיעות לארצות באגן הים התיכון וניסו לשכנע את המבקרים (הורים ומספר אנשי חינוך) "לקנות" את חבילת הנופש שהם הכינו. כדי לשכנע, היה על כל קבוצה לחקור את הארץ שלהם, ולהכין מסלול לטיול משפחתי. הם אספו מידע באינטרנט והכינו מצגות בהן הם הראו מה כדאי לעשות באותה ארץ (וכמובן גם סיפרו קצת על המקום). היה מאד נחמד. לא התלהבתי יתר על המידה, אבל אין ספק שנעשה כאן עבודה לימודית רצינית.
ואני לא חשבתי שזה סוג הדבר שיש לכתוב עליו - הרי פרויקטים דומים מתרחשים בבתי ספר רבים. אנחנו מצפים שהתלמידים של היום יוכלו לפנות למקורות באינטרנט כדי לאסוף מידע, ולארגן את המידע הזה באופן דיגיטלי. ואם התוצאה איננה משהו מלהיב, זה בכלל לא מבייש את הילדים או את המחנכים.
אולי אין זה בחזית השימוש בטכנולוגיות - אין כאן בלוג, אין כאן podcast, אין ויקי. ואולי (וכאן אחת הנקודות היותר חשובות) יכולנו להשיג את אותן התוצאות בלי התקשוב. אבל אחרי שרואים עד כמה מתלהבים מכל כך מעט במקומות אחרים בעולם, ראוי לתת קצת קרדיט לעבודה טובה אצלנו.
|
קישור יציב |
בדרך אופיינית לבלוגים, התגלגלתי לאתר של מארק אלנס, מורה לכיתה ג' בסיאטל (וושינגטון). בבלוג שלו אלנס מביא קטעים מתוך הבלוגים של התלמידים שלו – שוב, על הנושא של כתיבת בלוג. (יש גם קישורים לבלוגים האישיים של כל התלמידים, ושם בהחלט אפשר למצוא די הרבה כתיבה.) אז מה הם כותבים? קודם כל שיהיה להם עצוב בקיץ שלא יהיו להם בלוגים, וכמובן שמגניב לכתוב לבלוג, ועוד. חלק מה-"עוד" הזה בהחלט מרשים:Well I think for the summer I’m not really going to write articles because my computer doesn’t work. That’s why I can’t write any more articles on my blog. The other thing is that next year I’m not going to have a blog. Can you believe that? A kid without a blog, yikes!
ויש טעם להביא כאן גם חלק מכתבה ארוכה של תלמידה שלמען האמת, קשה להאמין שהיא מסיימת עכשיו את כיתה ג':My teachers appreciate my writing and I respect that. When a teacher looks at my article and says I did a good job, it makes me feel great because I know that they really do like it.
I think that other kids should blog because it’s fun and it really helps you learn more and more. Sometimes you can look at other people’s blogs and get Ideas, but you don’t want to take their whole Idea.אין ספק שיש כאן היסודות ללמידה אמיתית, ואפשר לחוש שהכתיבה בבלוג מעודדת עוד כתיבה ומביאה לשיפור הכתיבה.
עד כאן, אין ויכוח. ובכל זאת, בדפדוף לתוך הבלוגים של התלמידים, קשה לחוש היכן היתה התערבות של המורה; לא ברור שיש התפתחות ושיפור בכתיבה; אין משהו שמשכנע שהכתיבה בבלוג מביאה לכתיבה יותר טובה מאשר הכתיבה בתמלילן או על נייר. אני בהחלט בעד, אבל לפעמים מקבלים את ההרגשה שרמת הכתיבה אצל תלמידים בארה"ב כל כך נמוכה שכאשר הם כותבים שני משפטים זה כבר תירוץ לחגיגה.
|
קישור יציב |
גם בדלישס אני יענקל