Young people trust adults to be smart enough to realize that it is plain rude to go snooping on children’s websites without their permission. As public as their postings may be, it is ‘bad form’ and an invasion of privacy to visit a personal site that you know was not intended for your eyes.
יש כאן קביעה מאד מעניינת, אולי אפילו מוזרה. וובר בעצם כותבת (ואין ספק שהיא כותבת לקוראים מבוגרים) שהגבולות שאני, כמבוגר, מציב כדי להבחין בין פרטי לציבורי אינם אותם גבולות שבני נוער מציבים. כמבוגרים נראה לנו הגיוני שמה שמתפרסם במרחב הציבורי של האינטרנט פתוח לכולם. אבל וובר טוענת שבני נוער רבים כותבים למרחב הזה (או, ליתר דיוק, לפינות מסויימות בתוך המרחב הזה) ומצפים שמבוגרים יבינו שזה לא נועד להם. באותה מידה שלא היינו פותחים יומן של ילדה שאנחנו מוצאים בחדרה, כך, לפי וובר, עלינו לא לחדור לפרטיות של שיחות ושל כתיבה שאינן מיועדות לנו. וובר מסיקה מסקנה פדגוגית:
How will young people learn to be trustworthy if no one will trust them?
אני מסכים. אבל נדמה לי שסימני השאלה מהמאמרון של וובר גדולים מאשר סימני הקריאה. מדבריה של וובר אנחנו חשים שנוצרת תפיסה חדשה. באותה מידה שהגיוני לי שמה שנמצא במרחב הציבורי אכן ציבורי, הגיוני לא פחות שבני נוער באמת תופסים חלקים מהמרחב הווירטואלי כמרחב שנועד רק להם. הכין שאני רואה דלת פתוחה, הם רואים שיש עליה שלט – "אין כניסה ללא רשות". הנסיונות שלנו להקנות הרגלי גלישה ושימוש באינטרנט בטוחים יצטרכו להתחשב בתפיסה החדשה, והשונה, הזאת.
תוויות: גלישה בטוחה
