« לדף הראשי | בלוג? זאת אומרת האתר שבו כותבים סיפורים? » | אם מישהו כאן נגד "בטוח" ... שיקום! » | אם אינך כותב ... האם אתה בכלל קיים? » | דרך הפורטפוליו אל הבלוג » | האם למישהו עדיין איכפת מהנושא זה? » | והים שוב יהיה המורה? » | מה עושים עם וויקי בפעם השנייה? » | ברוכה השבה » | מה עושים דבר ראשון על הבקר? » | רשמים מכנס צ'ייס » 

יום שבת, 24 במרץ 2007 

האם ה-YouTube גורם לאדישות חברתית?

אנדי קרבין, בבלוג learning now (השייך ל-PBS האמריקאי) מדווח על סיפור מרתק שהתרחש אי-שם בבית ספר יסודי אמריקאי. מסופר בתלמידים שהכינו מצלמות טלוויזיה מקרטון ו-"הסריטו" את המתרחש בבית הספר, וכיצד ממצלמה אחת התופעה תפחה עד שכל בית הספר היה עסוק בדיווחים על "חדשות בית הספר".

קרבין גם מקשר לסרט אנימציה קצרה שממחישה את האירוע. הסרט מצויין, וממה שאני הצלחתי לגלות, לא ברור אם הסיפור צמח מהסרט (שהיה בדיוני מלכתחילה) או אם הסרט משקף אירוע אמיתי שהתרחש אי-שם. נקודת השיא של הסיפור היא קטטה בין תלמידים בבית הספר שכולם "מצלמים" ו-"מדווחים" עליה במקום להתערב ולעצור אותה. בסוף, כמובן, המורים אוסרים על הבאת ה-"מצלמות" לבית הספר.

שוב, מדובר בסרט אנימציה נהדר, וגם בסיפור מרתק, אפילו אם לא ברור שהוא מבוסס על אירוע אמיתי. קרבין מסיק מכל הסיפור מסקנה מעניינת:
It paints a fascinating, and for some people disturbing, portrait of the cultural difference that exists between teachers and today’s students when it comes to understanding the role of media in everyday life.

קרבין כותב שבעצם, די הגיוני שתלמידים ישחקו במשחק התפקידים של צלמי טלוויזיה – הרי משחק תפקידים הוא חלק אינטגראלי מתהליך הגדילה:
I keep thinking about how the students and the teachers reacted differently. Over the years, kids have acted out all sorts of playground role-playing games, from the cowboys and Indians of my parents’ generation to the Dungeons & Dragons adventures I used to play when I was that age. Kids always take their role-playing cues from iconic motifs of their surrounding culture, and today’s kids are thoroughly immersed in digital culture, including YouTube. So I can’t say I’m shocked that kids would want to play video journalist with cardboard camcorders.

הוא גם מציין שאין זה מפתיע אותו שהתלמידים המשיכו "להסריט" במקום להתערב ולעצור את הקטטה. בצדק הוא כותב שכך ילדים עושים – ועוד הרבה לפני שהיה YouTube. למען האמת, לא ברור לי למה הוא מציין את זה רק לגבי ילדים. זכור לי היטב הויכוח שהתעורר סביב הסרט Mondo Cane (משנת 1962, לא פחות). אחד הקטעים של הסרט מראה צבי ים, שיכולת הניווט שלהם נפגעה בגלל נשורת רדיואקטיבית, שאינם מצליחים לחזור לים אחרי הטלת הביצים שלהם בחוף. שאלו אז למה הצלמים לא כיוונו את הצבים חזרה לים במקום להמשיך להסריט.

קרבין גם שואל, במידה רבה של צדק, למה התגובה של בית הספר היה לאסור על הכנת המצלמות והבאתן לבית הספר. היה כאן, הרי, אירוע שהזמין למידה. אפשר היה ללמוד מהסיפור, לבחון את המקום של המדיה בחיים שלנו, את השפעותיה עלינו. אבל במקום להתמודד עם הנושא הזה, העדיפו להחרים את הטכנולוגיה שלכאורה "גרמה" לבעיה. וכמובן שלעתים קרובות מדי, זה בדיוק מה שקורה עם טכנולוגיות בבתי הספר.

תוויות: ,

למה שהילדים יתנהגו אחרת, מה הם רואים בתקשורת כל היום? אתה מתאר ויכוח בקשר לצבי ים, לצערי הרב אפשר להגיד אותו דבר על בני אדם. כמה פעמים לא ראינו צלמי טלוויזיה
מצלמים אירועים איומים במקום לעזור
Dungeons & Dragons לגבי
אני זוכרת שהיו ילדים שלקחו את הנושא יותר מדי רחוק ואיבדו קשר עם המציאות. אני זוכרת שאסרו לשחק במשחק הזה בדיוק כמו שגם פה אסרו להביא את המצלמות. יש כנראה דברים שקשה למורים להתמודד איתם ולכן יותר קל לאסור אותם

זה מזכיר לי את המאמר של קלייב תומפסון "פאוור-פוינט עושה אותך מטומטם" שפורסם ב"הארץ" ב 31.1.04 כך גם כאן - השימוש בטכנולוגיה יכול להועיל ולהזיק, להחכים ו"להטפיש" - תלוי בבונה, בערכיו, ביכולותיו ובכוונותיו.
ניצה ולדמן

תודה על התגובות. ניצה מודעת היטב ליחס שלי כלפי הפאוארפוינט, ובכל זאת אתייחס טיפה להשוואה.

אין ויכוח שהרבה מאד תלוי בכוונותיו ויכולותיו של המשתמש, אבל יש לפאוארפוינט בכל זאת "הזמנה" מפתה מדי "לארגן" מידע בצורה שלעתים קרובות אינה תואמת את אופיו. המצלמות מקרטון שבידי התלמידים לא הכתיבו שימוש מסויים, אלא שיקפו הבנה מסויימת (הבנה "תרבותית" שהתלמידים למדו מתוך כך שהם גדלים לתוך התרבות שלנו) כלפיהן.

אין ספק שביילע צודקת - יותר קל לאסור את השימוש ב-"כלי" מסויים, מאשר לנצל את האירוע כדי לחקור את השפעות המדיה על חיינו. ומיותר להוסיף כאן ... "וחבל".

לא הצלחתי למצוא את המאמר של קלייב תומפסון כפי שהתפרסם ב-"הארץ", אבל אפשר למצוא שתי גריסאות בעברית (אולי אחד מהן הגירסה מ-"הארץ").

כאן
(לגירסה הזאת יש קישור למאמר באנגלית) ו-
כאן.

ושוב, תודה.

הוסף תגובה

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates