בבלוג
The Infinite Thinking Machine ווסלי פראיר (Wesley Fryer) מהרהר על הקשיים שבהם הוא לעתים קרובות נתקל כאשר הוא מנסה להציג כלים של ה-read/write web למורים. במקום לעורר התפעלות ורצון לבחון את הכלים שעליהם הוא מדבר, לא פעם התגובה היא חשש:
When I share collaborative research, learning and digital storytelling tools like Flickr, del.icio.us, Google Notebook, Google Reader and Ning with many classroom teachers, I sense I'm unintentionally inviting a "shock and awe" experience instead of one where teachers walk away empowered and confident in their ability to use new tools effectively with students. Such an outcome is counterproductive to the goal of helping teachers use digital technologies effectively for learning.
הנסיון האישי לי מפגישות לא מעטות עם קבוצות של מורים דומה מאד לשל פראיר, וכמו-כן, גם התחושה שהעסק לא מתקדם כמו שצריך. אני מנסה לעורר תאבון, אך פעם, במקום תאבון, התגובה היא רתיעה. אמנם מדי פעם אני מקבל מכתבים ממורים שהשתתפו בסדנאות איתי בהם הם כותבים דברים כמו "עכשיו אני מבין", אבל לעתים קרובות מדי המשתתפים בסדנאות האלו אינם מאמצים את השימוש בכלים האלה בעבודה שלהם. פריאר מנסה לחשוב על דרך אחרת לתאר את השימוש בכלים האלה, כך שהמורים יבינו טוב יותר את הכדאיות שבהם. הוא מעלה אפשרות של "מפות קוגניטיביות" שמתארות את הפונקציות השונות שהכלים האלה יכולים למלא בעבודה חינוכית:
I'm seeking frameworks for "cognitive maps" that can help me as well as other teachers better understand the FUNCTIONS, respective PURPOSES, and appropriate CONTEXTS for using read/write technologies for learning.
הכיוון הזה נראה לי מאד מבטיח, מלבד הבעיה הקטנה שהיה הגיוני לחשוב שכך תיארנו את הכלים גם לפני-כן (ואם לא עשינו את זה, מה כן עשינו?). עם זאת, פראיר מדגיש שלעתים קרובות מדי אנחנו מדברים על האינטרנט רק כדרך להשיג מידע, ולא כמכלול של כלים שמסולגים להגביר (הוא משתמש במילה amplify) היבטים שונים של הלמידה. הוא מקשר ל
שתי טבלאות של אנדרו צ'ורצ'ס שמנסות למיין כלים אינטרנטיים (ומחשביים) לפי הפונקציות הלימודיות שאותם כלים מאפשרים. אני מסכים שטבלאות כאלו יכולות לעזור למורים לראות בכלים אינטרנטיים (ובמיוחד כלי read/write web) עזרים משמעותיים לעבודה שלהם, במקום איום על אותה עבודה. ובכל זאת, השאלה נשארת - לא עשינו את זה לפני-כן?
תוויות: כלים חברתיים, שימוש בבתי ספר
