« לדף הראשי | מה עושה ה-Superbowl בבלוג על תקשוב בחינוך? » | על העתקות, וכצפוי, טיפה על בלוגים » | והם לא ידעו שהם אורייני מידע! » | אין מנוס מלשאול ... האם יש כאן למידה? » | נענע מכה שוב » | מוטב מאוחר ... » | יד ביד, מומחה וחובבן, למען הנגישות » | דוגמה למופת, עם הרהור לצידה » | על רשתות חברתיות, ועל המקום המתאים לדיון עליהן » | מעשה בלעם בלוגי » 

יום שבת, 2 בפברואר 2008 

בשבח ההרצאה

כאחד שלא פעם מוצא את עצמי ישן בהרצאות, אני חש צורך לציין שעל אף ההתנהגות (הלא לגמרי רצונית) הזאת, אני משוכנע שהרצאות יכולות להיות כלי מוצלח להעברת מידע, וללמידה מצד המאזין. אני כמובן מוצא מעלות רבות בעולם ה-Web 2.0, אבל אחת התכונות הפחות חיוביות שלה היא הנטייה של נאמני ה-Web 2.0 לבטל דרכי למידה שאינם "שיתופיים". חסידי Web 2.0 רבים בזים לדרכי הוראה/למידה שלכאורה מנציחות מודל הוראה שהיא "מהמומחה אל ההדיוט", מהכלי המלא, יודע הכל, אל הכלי הריק, הזקוק למילוי. אך מה לעשות, ולפעמים, ואפילו לעתים קרובות, יש המון שאפשר ללמוד דרך מסגרות לימוד מסורתות יותר, כמו הרצאות.

הרהורים האלה נכתבים בעקבות מאמרון חדש בבלוג של קתי דייווידסון. דייווידסון כותבת על מפגש שלה מלפני מספר ימים עם סטודנטים באוניברסיטה במדינת לואיזיאנה. היא מסבירה שהיא התלבטה כיצד לנהל את המפגש: האם להעזר במצגת, ולפתח "דיון", או פשוט לקרוא, מילה במילה, את ההרצאה שלה מן הכתוב. בסופו של דבר, היא בחרה בקריאה מן הכתוב. היא מציינת:
It is, admittedly, very difficult to listen to a densely packed essay, with many twists and turns, with a thesis, and then a deliberate modification of that thesis, and then generalizations that account for both the thesis and its exemptions. Difficult. Maybe that was what I was after. Hmmmm. There is so much claptrap about new media, it is possible that not only was I aspiring to modeling for graduate students the way one makes a nuanced and careful argument but also the way one takes seriously an idea about which there is a lot of goofball overgeneralization. "Difficulty" isn't just an experience but a performative act of its own, one that says "Focus! Attend! Take this Seriously!" I'm not sure whether or not I pulled it off last night, but I think that aspiration to underscore the seriousness of New Media as a topic was partly my motivation (I had a choice until the buzzer and wasn't entirely sure which I would do, read the paper or talk it more casually). And partly I wanted my paper to be an exemplification of what humanists do.
אפשר, אולי, לזהות נימה של אליטיזם בהתלבטות של דייווידסון, כאילו שכאשר מחליטים להיות רציניים באמת, אז זונחים את הפירוטכניקה הטכנולוגית וחוזרים למילה הכתובה. אבל ברור לי שאין זאת הכוונה שלה. דיווידסון הרי פעילה מאד בתחום של טכנולוגיות חדשות בתהליכי למידה, ואין סיבה להטיל ספק במחוייבות שלה לשינוי בתהליכים האלה. אבל היא איננה מבטלת את הערך של ההרצאה, וכאשר היא עושה זאת היא מזכירה לנו שאין רק דרך אחת ללמוד.

אינני יודע אם יהיו תגובות למאמרון הזה של דייווידסון. בינתיים, לא מצאתי כאלה בבלוגים שונים. אבל המאמרון שלה הזכיר לי מאמר שהתפרסם לפני קצת יותר משנה. מדובר במאמר מאת מארי בורגן, In Defense of Lecturing. אינני מכיר את מארי בורגן, אבל הקבלות שלה בעולם האקדמי מרשימים ביותר. במאמר די ארוך, בורגן בוחנת את ערכן של הרצאות מזוויות רבות. היא איננה שוללת דרכי למידה קונסטרוקטיביסטיות, אבל היא גם טוענת, כמו דייווידסון, שההרצאה מאפשרת לסטודנט לצלול לתוך מדרכי ארגון החשיבה של המרצה, היא מדגישה שהלמידה הזאת חשובה מאד:
It is in this context, it seems to me, that teachers are irreplaceable as models of knowledgeable adults grappling with first principles in order to open their students' understanding. Indeed, surveys have shown that such modeling is critical in students' responses to their teachers: The two features of an individual instructor's pedagogy that most engage undergraduates are control of the material and concern with students' understanding of it. No matter how recondite or obscure the ideas may be, the phenomenon of a grown-up person capable of talking enthusiastically and sequentially can show students how they themselves might someday be able to think things through.
ואולי מה שאני אוהב יותר מכל דבר אחר באינטרנט, היא האפשרות שהיא פותחת לפני להחשף לכתיבה מאורגנת, מפוקחת, וגם לא פעם משכנעת ששונה במידה רבה מהעולם שבו אני בדרך כלל נמצא. חומר למחשבה.

תוויות: ,

אני כנראה מיושנת, ומעדיפה את צורת הלימוד המסורתית איפה שאני יכולה לקוות שמי שמלמד אותי מבין משהו בחומר הנלמד.

כשהמורה מציג בהרצאה לתלמידים את דרך החשיבה שלו, הוא בעצם מראה להם מהי חשיבתו של מומחה בתחום, ומאפשר להם להכיר את מרכיביה של חשיבה זו: השערות, שיטות וכד'. בכך הוא מקנה להם כלים להבניית ידע מתוחכמת יותר מהבניית הידע האינטואיטיבית הקורית בשיגרה.
כמובן שלא כל הרצאה מספקת את "הסחורה" הנ"ל.לכן- אם בוחרים בהרצאה לשם הוראה,יש לבנות אותה תוך שימת דגש על הצגת דרכי החשיבה של המורה/ של מומחים בתחום.

הוסף תגובה
מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates