« לדף הראשי | תהליך - ולא רק תוצר » | הטכנולוגיה בוודאי אשמה » | אל תדע את זכויותיך » | לפני שהיום הלאומי לאינטרנט בטוח יהיה היסטוריה עתיק... » | מאשימים את השליח? » | לקרוא, לרפרף, לוותר - ולדעת מתי כל אחד מתאים » | לא על הכל דרוש מחקר » | כנס צ'ייס - 2008 » | באריזונה ממשיכים את הדיון » | בשבח ההרצאה » 

יום שישי, 22 בפברואר 2008 

הרהור על סדר העדיפויות של מורים

כריסטיאן לונג, מורה בתיכון בטקסס (שכנראה חזר להוראה אחרי מספר שנים שבהן הוא עסק בתכנון אדריכלי של בתי ספר) כותב על השימוש של תלמידיו בבלוג הכיתתי שהוא פתח. הוא מביא קטע די ארוך של אחד מתלמידיו, ומסכם שהוא מאד אוהב את השורה האחרונה של מה שהתלמיד כתב. ואז הוא מוסיף:
Better yet, I love that this kid -- along with ALL of his classmates -- are writing responses like this to daily/weekly writing prompts that ONLY grant them a 'participation' grade at the end of the semester...all while still maintaining a crazy academic pace and writing program that actually serve their GPA far more directly.
אבל בשלב הזה לונג עוצר את עצמו ומהרהר שהוא נשמע כמו פרסומת לשילוב Web 2.0 בחינוך, או כמניף הדגל של תפיסה חינוכית חדשה:
Note to self: Guess my students now gotta go global and be a poster children for something esoteric and divisive that some new age guru will frame in yet another bestseller spanning the bookshelves of educators and business tycoons alike, something that will pit IT jocks against old school librarians and everyone in between, all piggybacking on the good will of my kids in the process.
לפי לונג, הכוונות שלו בשימוש בבלוג בכיתה צנועות בהרבה. הוא מתאר את תהליך הכתיבה בכיתה שלו – את הרעיונות שהוא מעלה לדיון/כתיבה, את הדרישות שלו מכל תלמיד, את העובדה שהוא עובר על הכל לפני הפרסום, ועוד. המסקנה? לשם זה הוא מצטט ידיד שעבר על התהליך:
It sounds like a classic writing workshop, as opposed to a global project.
לונג נזכר שלפני לא הרבה שנים, בהרצאות רבות לאנשי חינוך וטכנולוגיה, הוא נהג לשבח בלוגים וכלים דומים כאמצעיים לפיתוח "הקול הגלובלי" של תלמידים, כדרך לאפשר להגיגיהם להגיע לקהל הרחב ביותר. אבל הנסיון שלו בכיתה, מול תלמידיו, הביא לשינוי בתפיסה שלו:
But here I am today, back in a real-live classroom with a kid-driven blog that is far surpassing my early expectations, ready and able to go global, a hop-skip-n-jump away from winning some tech-friendly award (I imagine) and in the process getting more Google Juice and digg-love than I can hold in 2 really, really, really big hands, no matter how much I tried to hold back the rising tide of good will.

And I'm not even sharing the links. Or caring if my kids are the only ones that ever cannonball in these waters when all is said and done.

Why?

Because that kid whose response lies above is kicking 'backside' (along with all of his classmates) without ever stepping over the garden wall. And without any link love. Or virtual podium clapping.

Nope.

They're doing it the same way we would have done it a generation ago. Inside the classroom. For their immediate peers. And without needing to carry anyone's systemic banner in the process.
הוא בוחן את עצמו ושואל עם המשיכה שלו, וגם של לא מעט מורים אחרים, לבלוגים ולכלים דומים נובעת פחות מהרצון לקדם את הלמידה של התלמידים, או אולי יותר מהאפשרות לקדם את הקריירה שלהם, לזכות בקוראים שיגיבו (בבלוגים שלהם, כמובן) בשבחים על הנעשה בכיתה, שבחים שיובילו לקישורים נוספים שבסופו של דבר מזכים את המורה בהערכה ובתהילה. מול זה הוא מעמיד את התחושה הבסיסית שלו שבלי הפרסום, התלמידים שלו פשוט לומדים, ונהנים מהלמידה.

כמו שנכתב כאן (בוודאי לעתים קרובות מדי) אני מייחל ליום שבו השתלבותם של הכלים האלה בתוך בית הספר תהיה כל כך מלאה וטבעית, עד שלא נתרגש מעוד מורה שמדווח לעולם על מה שתלמידיו עושים איתם. (יש טעם לציין שהגעתי אל המאמרון של לונג דרך המלצה של ראובן וורבר, שידע שהוא יעניין אותי. ראובן דיווח שהוא הגיע אליו דרך המלצה ב-Twitter. נדמה לי שזאת עדות לעובדה שהרשתות החברתיות האמיתיות שלנו חוצות פלטפורמות. אבל על זה, אולי בפעם אחרת.) בינתיים, היום הזה עדיין רחוק, ועל מנת להביא את הבשורה לכמה שיותר מורים השיווק נחוץ ולגיטימי. חוג מהמשתמשים עדיין מספיק קטן כך שיש עדיין מורים שקוראים בלוגים של תלמידים בבתי ספר אחרים ומוצאים את הזמן, ואת הטעם, להגיב. אבל עם קצת מזל, המצב הזה ישתנה. כבר היום, בבלוגוספירה החינוכית באנגלית המקומות בצמרת די תפוסים, ובלוגרים חינוכיים חדשים זקוקים לזווית מקורית, או שיווק מוצלח במיוחד, כדי לזכות בחשיפה רחבה. אך למזלנו, יש הרבה מורים כמו לונג ש-"להיות כוכב" כבר איננו מעסיק אותם, ובמקום זה הם מתמקדים בלמידה, ובדיווחים צנועים, ממוקדים, על התהליכים המתרחשים בכיתות שלהם. מדיווחים כאלה, אני לומד.

תוויות: ,

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates