מילים רבות הוקדשו לסוגיה כיצד לעודד מורים לאמץ את המחשב ואת האינטרנט בעבודה המקצועית שלהם. יש, כמובן, השתלמויות רבות, ופרויקטים כמעט מכל סוג שמיועדים לשכנע את המורים שכדאי להם לשלב את הכלים האלה לתוך העבודה היום-יומית שלהם. אבל קשה לדעת מה עובד ומה לא, מה מצליח לזרז את התהליך ומה פשוט עושה רושם, אבל ביסודו של דבר לא משפיע מעבר לקצב ההתפתחות ה-"טבעי".
קלי כריסטופרסון, מורה קנדי, מעלה סברה מאד פשוטה, סברה שהוא מכנה
The potty training theory of technology. הוא טוען שכמו הפעוט שמחליט לשבת על סיר מתי שהוא עצמו מוכן לעבור מהחיתול אל הסיר, ללא קשר לשכנועים, לשידולים או לתחנונים של הוריו, כך גם המורים יאמצו את המחשב ואת האינטרנט כאשר הם יהיו מוכנים לעשות זאת. לפי כריסטופרסון:
Learning to use the bathroom, a new and exciting piece of technology for a toddler, is somewhat like learning to use new technology of any kind but, especially, I think, technology in education. Really.
הנסיון מהשטח די משכנע שכריסטופרסון צודק. אולי אנחנו רוצים לזרז, אבל כל אחד מתקדם בקצב שלו. לכן, נדמה לי שבאופן טבעי יש נטייה לקבל את ה-"תיאוריה" הזאת. הבעיה היא שזה גם מתכון לבטלה, הזמנה פשוט לא לעשות דבר. הרי, אם מה שאנחנו, המטמיעים, עושים ממילא לא ישפיע, למה לנסות?
שרון פיטרס, עוד מורה קנדית, מגיבה למאמרון של כריסטופרסון:
The analogy holds together well for the most part, but it is that sense of necessity and critical mass that concerns me. Too many teachers are comfortable in their diapers or training pants to bother finding out where the bathrooms are. When whole schools of teachers are wearing diapers, where are they going to see teachers who are not only using the toilet but are handing out maps to where they are in the building?
במילים אחרות, פיטרס טוענת שאם כל המורים מסתפקים בחיתולים, הם לא יראו אף אחד שיושב על הסיר, ואם כך, הם לא ידעו שהאפשרות הזאת קיימת.
היא בוודאי צודקת, והמסקנה ברורה - אפילו אם ההשפעה שלנו עשוייה להיות קטנה, אנחנו בכל זאת צריכים להוות דוגמה. אולי לא עלינו לגמור את המלאכה, אבל אנחנו בוודאי לא בני חורין ליבטל ממנה.
תוויות: טכנולוגיה, שימוש בבתי ספר
אין גם התייחסות לבעיה שהסיר משתכלל, משנה את צורתו כל הזמן, והתינוק המסכן שהתיישב עליו אתמול צריך ללמוד לשבת על סיר שנראה אחרת.
מי שמכיר את הסיר יודע שבכל צורה, ובכל שכלול, בסוף - כל מה שצריך לעשות זה פיפי וקקי. אבל התינוק החדש שלנו לא יודע על איזה כפתור לוחצים כדי לעשות את זה, ומחר כבר יהיו כפתורים חדשים...
נשלח ע"י:
יוחאי | 28 פברואר, 2008 08:00
אהבתי.
תודה
נשלח ע"י:
יענקל | 28 פברואר, 2008 08:06
היי ג'יי
נקודת ראייה מעניינת. התפקיד של המטמיעים, וכן של מתוויי המדיניות המנסה לקדם את טכנולוגיות האינטרנט בהוראה, איננו לחכות ולראות מתי ירצו המורים לעבור מן החיתולים אל הסיר. תפקידם הוא קודם כל לחשוף מורים לטכנולוגיות, שחלקן עשויות להועיל וחלקן לא. תפקיד נוסף שלהם הוא לנסות לגלות, ביחד עם המורים, באילו הקשרים הטמעת הטכנולוגיות נראות כמבטיחות ביותר, או כמעניקות משהו שאין ביכולתה של הלמידה המסורתית לתת. הם צריכים גם להיות קשובים למשובים של מורים על התנסויות טובות או גרועות שלהם בהטמעת האינטרנט בעבודת ההוראה שלהם. למידת המשובים יש בה כדי לשפר את סיכויי ההטמעה בעתיד על ידי כיוון ההטמעה למה שעובד והימנעות מהצעת דברים שאינם עובדים.
נשלח ע"י:
אנונימי | 29 פברואר, 2008 13:35
היי,
מנסיוני הקטן בהתבוננות בגן ילדים אמיתי או מקצועי יש שלושה מרכיבים ליכולת לעבור את השינוי:
בשלות- שזה פחות או יותר כמו ההצעה של כריסטופרסון.
גורמים חברתיים: חיקוי, רצון להתבלט וכו'
וחוסר ברירה: כש"ההורה" מגדיר גבולות ברורים להתנהגות רצויה ומוכן להיאבק עליהם.
נדמה לי שצריך לזכור את שלושת המרכיבים: לא לנסות ליצור תהליך הטמעה איפה שאין בשלות, אבל לא לוותר על יצירת תהליכים חברתיים שיובילו לכיוון השינוי וכן גם ל"הכריח" איפה שאפשר וצריך.
כבר ראיתי אנשים מאוד מקובעים- שמשתנים.
נשלח ע"י:
אנונימי | 04 מרץ, 2008 12:59